משפט מפורסם זה מהמערכון של הגששים היה הדבר הראשון שעלה בראשי למקרא הידיעה על חגיגות יום ההולדת של שימעון פרס ביום א' הקרוב (21 לספטמבר). לארוע, כפי שמסופר בחדשות, הוזמנו כל גדולי עולם.
שום דבר אינו ממחיש יותר טוב את תיאטרון האבסורד ששמו ''תהליך השלום'' מאשר שמעון פרס. בשבת שעברה (13 לספטמבר) מלאו עשר שנים לאוסלו. היארצייט הזה עבר כמעט ללא כל התייחסות בעיתונות הישראלית (ראיתי איזה מאמר וחצי על הנושא בג'רוסלם פוסט, אבל מעט מאוד ישראלים קוראים את העיתון הזה). העיתונות הישראלית מצאה לנכון לתת כיסוי נרחב לארועי ה 11 לספטמבר. זה ארוע בעל משמעות עולמית ללא כל ספק, אבל זה עדיין ארוע שאפילו לא מתקרב במידת הטראומטיות שלו לאוסלו מנקודת השקפה ישראלית. אבל בתיקשורת הישראלית – יוק. לא שווה אפילו איזה מאמר מערכת קטן. אפילו שמעון פרס עצמו, שביותר מהזדמנות אחת התייחס לאוסלו כאל גולת הכותרת של חייו הפוליטיים, מעדיף לשתוק. כמו גלעד שרון בחקירת המישטרה, פרס וכל תומכי אוסלו בתקשורת שומרים על ''זכות השתיקה''. אם נתייחס ברצינות לקביעתו של היועץ המישפטי אליוּקים ש''רק מי שיש לו מה להסתיר שומר על זכות השתיקה'', מה זה אומר בהקשר הנוכחי?
בניגוד ליום ההולדת של אוסלו שהפך ליארצייט – יתום ללא אב, חזקה עלינו שיום הולדתו של שמעון פרס הבא בסמיכות ייחגג בקול ענות תרועה ושלא יחסרו שושבינים ללוות את חתן המסיבה.
בהזדמנות חגיגית זאת אני רוצה להתייחס למאפיין אחד בקו החשיבה של פרס, ממנו נדבקו ממשיכי דרכו, שעולה עכשיו מחדש בהקשר עם השאלה מה לעשות עם הקדוש מהמוקטעה.
אחת מתרומותיו של פרס לאוצר החוכמה האנושי היא ש''לא צריך ללמוד מן ההיסטוריה''. נישמע טיפשי? גם אני חשבתי כך כשראיתי את זה בכתובים. כדי להיות בטוח שזו לא סתם השמצה, חיפשתי את המקור (הדברים נאמרו בראיון לג'רוסלם פוסט, משום מה זה לא הופיע בעיתונות העברית), וגיליתי להפתעתי שזה לא כל כך פשוט. המשפט המלא של פרס היה בערך כך ''לשם מה ללמוד מן ההיסטוריה? כדי לא לחזור על שגיאות העבר. האם זה ימנע שגיאות אחרות? אז אם ניגזר עלינו לעשות שגיאות, מה זה כבר משנה אילו שגיאות נעשה?'' זה אולי לא כל כך חכם, אבל קצת קשה להיתווכח עם היגיון כזה.
ההיגיון הזה מהווה היום את התשתית לפולחן של ''ערפאת ואין בילתו''. ישראל נמצאת היום בפני הברירה של ''או ערפאת או הסדר''. המשוואה היא ''ערפאת חי = אין (ולא יהיה) הסדר; ערפאת מת = [אולי] יהיה הסדר''. אבל סינדרום פרס קובע שיש ''האופציה השלישית'' – לדבר ישירות עם ערפאת. לשאלתי האם במשך כל שנות אוסלו דיברו עם פופאיי, או עם מי דיבר פרס במשך השנים בהן כיהן כשר החוץ בממשלת שרון הראשונה, אף אחד לא נותן תשובה ישירה. מה שאני שומע זה ''ערפאת הוא מנהיגו הנבחר (נו, מילא) של העם הפלשתינאי'', או ''כמו שהערבים לא מסרבים לדבר עם שרון, ישראל לא צריכה לסרב לדבר עם ערפאת (השוואה המדברת בעד עצמה)'' (אברהם תירוש, ''מעריב'' מאתמול, 18 לספטמבר).
למעשה מה שמיסתתר מאחרי הטעונים האלה הוא הגיונו של פרס: ''נכון שמדיבורים עם ערפאת לא יצא כלום, אבל גם מדיבורים עם מנהיג פלשתינאי אחר קרוב לוודאי שלא ייצא כלום. אז אם ניגזר עלינו לנהל משא ומתן ללא תכלית מה זה כבר משנה עם מי מדברים?'' כמו במקרה הקודם, זה אולי לא כל כך חכם, אבל קצת קשה להתווכח עם היגיון כזה.
אז בואו ונשיק כוסית לפרס להגיעו לגבורות, ונאחל לו שיזכה לאריכות ימים ויגיע עד ל-120. אולי רק עדיף, שלטובת עם כל עם ישראל, את אחרית ימיו יבחר לעשות במקום אחר – כי מדינת ישראל קצת קטנה עליו.
שש וחצי - מחר יום הולדת
