התחקיר, החינוך והאמת

שלשום שודרה התוכנית ''מבט שני'' שסקרה את נפלאות מערכת החינוך. בתכנית הוצגו הנושאים הבאים:
איכות המורים
''האמת'' על שכרם
כשלון התלמידים
כשלון המערכת
כשלון שיטות ההוראה
כשלון הקניית ערכים ומניעת אלימות
וקצת על הפוליטיזציה של מערכת החינוך - קרי השרים.

יתכן ומערכת החינוך אינה הדודבן שבקצפת, אך ודאי אינה כושלת שטחית רדודה ומגמתית כמו תוכנית התחקיר ועורכיה.
הבה ונבדוק אחת לאחת את הטענות כפי שהוצגו בתוכנית ואת המציאות האמיתית:

1. איכות המורים: ראשית נקרא לילד בשמו – המורות. מורים כמעט ואין במערכת. התכנית פנתה למרצים במכללות שתארו את תנאי הקבלה הנמוכים ואת בורותן של המתקבלות. אכן, אמת לאמיתה. אולם מערכת החינוך מורכבת ברובה ממורות ותיקות, חלקן בחרו במקצוע מתוך יעוד, חלקן למדו והתפתחו במהלך השנים. מנהלות בתי הספר והמפקחים הם פילטר לא מבוטל. המערכת אינה מתאפיינת לא במורות הכותבות בשגיאות כתיב, ולא בכאלה הסבורות כי האריה השואג הוא סמל פג'ו. נכון, לא הכל נפלא וטוב, אולם ודאי רחוק ממה שהוצג בתחקיר.
   
   
2. האמת על השכר: בתכנית לקחו את שכר המורה, חילקו אותה למספר השעות בהן היא מלמדת בפועל בכיתה (24 בתיכון, 30 ביסודי) והגיעו לחישוב של שכר גבוה מאד לשעה. הכלכלנים המופלאים הללו לא הביאו בחשבון כי עבודתה של מורה היא בממוצע כפול מהשעות המתוארות כאן. הכנה, בדיקה, ישיבות, השתלמויות, פרוייקטים בלי סוף, שיחות עם הורים, טלפונים, טיפול בבעיות מיוחדות, ועוד היד נטויה.
   
   
3. כשלון התלמידים: כלי המדידה העיקרי בו אנו משתמשים הוא בחינות הבגרות. מה בדיוק הן מודדות? למידה? ידע? חינוך? לא דובים ולא יער. התרומה היחידה שלהן לתלמיד היא ללמדו לשנן בצורה מכנית, ולהקיא החוצה את החומר ידע אין כאן. איפה יש? ובכן, כיום מובילות האוניברסיטאות את גישת הקונסטרקטיביזם, הבניית הידע, המתבססת על תורתם של ויגוצקי ופויירשטיין, ותתואר במאמר נפרד. בקצרה היא מתבססת על כמה עקרונות כמו – הפיכת התלמיד ללומד עצמאי, למידה תוך אינטראקציה חברתית, הפיכת המורה מספק מידע למנחה בדרך להשגתו, שימת דגש על תהליך ולא על תוצר. מן הצד השני דורשות אותן אוניברסיטאות את בחינות הבגרות כתנאי קבלה ומונעות את אימוץ הדרך על ידי בתי הספר, וממילא מנציחות את בורות התלמידים.
   
   
4. כשלון המערכת: מערכת החינוך עושה צעדי התייעלות מקצועית דרסטיים. לדוגמה תוכנית מיחשוב בתי הספר, מערך ההנחייה, עידוד חדרי מורים לומדים ועוד. מצד שני אי אפשר לעשות כמעט כלום ללא תקציב. המערכת עובדת במוד של ''תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו''. בתחקיר – ''כשלון המערכת''.
   
   
5. כשלון שיטות ההוראה: מירכוז והכתבת שיטת הוראה אחת הם דבר נורא. מורה טוב, כזה המוצא את הדרך ללב תלמידיו, יצליח ללמד בכל שיטה. אולם לעיתים עדיף לתת לבעל העניין, קרי המורה, את האחריות לבחור את שיטת ההוראה בפרט כאשר מטילים עליו את האחריות להצלחת תלמידיו.
   
   
6. כשלון בהקניית ערכים ומניעת אלימות: בחברה אלימה שהערך היחיד שלה הוא הכסף, רוצים שמורה תקנה ערכים לתלמידיה כאשר משכורתה קרובה יותר לדמי הכיס שלהם מאשר למשכורת הוריהם? נו באמת. המורה חשופה להתקפות בלתי פוסקות מצד הורים המגבים את ילדיהם בין אם הם צודקים ובין אם לאו, ואם לא דרכו עליה הילדים והוריהם מספיק הרי יש גם את הערוץ הראשון. דוגמה קטנטנה לדרך בה החברה בישראל מתייחסת לחינוך ילדים – מחקרים הראו שהילדים בישראל לא ישנים מספיק. הסיבה – הם מסתובבים בלילות בחוץ. במקום לנהוג בדרך חינוכית, ולשים גבולות לילדים בצורה מערכתית (במדינות רבות בארה''ב יש עוצר לילדים מתחת גיל מסויים מ-‏11 בלילה) מבטלת שרת החינוך את שעות האפס. למה לשים גבולות לילדים? נשים גבולות למורים.
   
   
7. השרים – כל ארבע שנים מתחלף שר חינוך ואיתו האג'נדה שלו. בגרמניה למשל יש תוכנית חינוך בת 20 שנה שתסתיים ב-‏2015. שום שר לא יכול לגעת בה. כאן? שר אחד הכניס מיחשוב, והוכשרו מנחים לתוכנית. השר אחריו פיטר את כל המנחים כדי לשחרר תקציב ל200 רבנים לבתי ספר דתיים.

---