הימים חולפים...אבל המנגינה

בימים אלה מצאתי בארכיון שלי מכתב שכתבתי ל''מעריב'' באוגוסט 1970, שעה שכיהנתי תקופת מה ככתב מחליף של קול ישראל בגרמניה. מכתבי היה תגובה על כתבה שפירסמה כתבת ''מעריב'' דאז בגרמניה, אינגה דויטשקורן. הנושא, כמה מעניין, האם ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, המעסיק אותנו גם היום, כאילו לא עברו מאז 34 שנים.

כפי שהקוראים יווכחו, הסגנון שלי אז היה נופת צופים, הביקורת מאד מתונה, ממש הליכה על קצות האצבעות, אבל זה לא עזר לי. ''מעריב'' היה אז העיתון הנפוץ ביותר במדינה (הלוגו הזה הופיע בצמוד לכותרת). עורכו היה אריה דיסנצ'יק, איש שהיה יוצא ונכנס אצל צמרת השלטון כבן בית, ולכן גם קיבל את הכינוי ''מנכ'ל המדינה''. העובדה שב-‏1970 עדיין הגדרתי עצמי כציוני, לא הצילה אותי ''מזעם ההמון'' וכבר אז נתפשה ביקורתי העדינה ''כשמאל מאיים'' שיש למנוע את פרסומה.

באיחור של 34 שנים אני מביא כלשונה את תגובתי ל''מעריב''. (וסליחה על כמה ניסוחים שכיום נשמעים מעט ארכאיים)

---

לכבוד מערכת ''מעריב''
תל-אביב

מינכן, 5 באוגוסט 1970

א.נ.
אודה באם תתנו פרסום לדברים הבאים.
ב''מעריב'' מיום שישי 31 ביולי 1970, פורסמה רשימתה של כתבתכם בבון הגברת אינגה דויטשקורן תחת הכותרת '' 'השקר הקטן' של ד''ר גבל''.
הרשימה מתחילה כך: ''השם הוא גבל, ד''ר דיטר גבל, אין להחליף בשמו של מיניסטר התעמולה הנאצי, אך לא כן הסגנון...'' וכך הלאה.
למי מהקוראים שכבר אינו זוכר במה דברים אמורים, אזכיר.
רשת הטלוויזיה הגרמנית הראשונה נוהגת לשדר ערב ערב במהדורת החדשות השניה, פרשנות על אחת הבעיות המדיניות העומדות על סדר היום. הפרשנים הם עיתונאים מעובדי הטלוויזיה וכל ערב מגיע תורו של פרשן אחר.

ב-‏22 ביוני שידר את הפרשנות ד''ר דיטר גבל. הוא בחר לנושא את מדיניותה של ממשלת ישראל דאז (לפני פרישת גח''ל) נוכח המעורבות הסובייטית. עיקר דבריו – ביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, אשר מנסה על ידי דרמטיזציה של המעורבות הסובייטית, לערב את ארה''ב ועל ידי כך להביא את העולם אל סף משבר קובה חדש, עם כל הסכנות הנובעות מכך לשלום העולם.
מה עוד, ולדעתו של ד''ר גבל ישראל נושאת במידה רבה באחריות למעורבות הסובייטית נוכח הפצצות העומק במצרים.

במקרה חזיתי באותו ערב בשידור הפרשנות. למחרת ביקשתי מד''ר גבל לשלוח אלי את הטקסט של דבריו, וכך עשה. חזרתי וקראתי את אשר אמר ולא מצאתי כל דמיון בין דבריו לבין מיניסטר התעמולה הנאצי ד''ר גבלס. נידמה לי כי הגב' דויטשקורן הרחיקה מעט לכת בהשוואה זו.
אפשר כמובן לא להסכים עם ביקורתו של ד''ר גבל, ומותר גם לבקר את הביקורת, אולם דווקא כמי שלא הסכים לכל דבריו, אני סבור שהם לא חרגו ממסגרת של ביקורת לגיטימית. יש בישראל חוגים המטפחים אווירה של ''כל העולם נגדנו'' ו''כולם אנטישמים'', על כן חייב העיתונאי במשנה זהירות לפני שהוא מדביק האשמה חמורה כזו. אנה נגיע, אם כל ביקורת תקבל את התו של אנטישמיות וכל מבקר את התג של אנטישמי. בכך אנו גורמים במו ידינו ל''פיחות'' האנטישמיות.

ברור, כי כשמדובר בגרמניה יש פיתוי טבעי אצלנו לערב ביקורת על ישראל עם אנטישמיות. אולם במקרה זה גרמה הגברת דויטשקורן עוול לא רק לד''ר גבל אלא לטלוויזיה הגרמנית בכלל.
עד כמה שידיעתי מגעת, אין למצוא בטלוויזיה הגרמנית – על שתי הרשתות – אפילו עיתונאי אחד שאפשר להאשים אותו באנטישמיות בכל הקשור לעבודתו העיתונאית. להיפך, אחת התופעות המעניינות בעולם העיתונות הגרמנית היא, כי בטלוויזיה – ובעיקר אמורים הדברים ברשת הראשונה – ניתן למצוא ריכוז מרשים של כוח אדם מתקדם וליברלי, אשר בכל הקשור לעבר הנאצי ואנטישמיות לא מכיר בפשרות, ולא נותן ידו לכל הסכם של שתיקה.

אחת הטענות שניתן לשמוע כאן מפי גרמנים לא מעטים כלפי הטלוויזיה היא, כי ''נמאס כבר לשמוע את כל החטטנות הזאת בעבר''. אותם גרמנים אשר לא רוצים לשמוע יותר על העבר, ואשר הזכרתו מהווה עבורם מטרד מיותר שיש לסלקו, בוודאי לא רווים נחת מהטלוויזיה הגרמנית, משום שהיא חוזרת ומעלה את הנושא בצורה רצינית, מעמיקה ונוקבת.

באותה כתבה מעלה הגברת דויטשקורן טענה כללית כלפי שתי רשתות הטלוויזה בגרמניה, על כי הן מרבות בכתבות אוהדות לארצות ערב וממעטות בכתבות דומות מכתביה בישראל. גם כאן אני נאלץ לצערי לחלוק עליה. אם ניקח בחשבון כי יש 14 מדינות ערביות ורק מדינה יהודית אחת, הרי שאי אפשר לטעון כי היחס הזה נשמר בשידורי הטלוויזיה הגרמנית. גם אם ניקח בחשבון רק את ארצות ערב העומדות בקו החזית עם ישראל, כלומר 4, גם אז היחס בשידורים הוא עדיין לטובת ישראל.

אני אומר זאת, משום שבחודשים האחרונים לא החמצתי אף שידור בטלוויזיה על הסכסוך המזרח התיכון. אם פרצופיהם של כתבי הטלוויזיה הגרמנית בישראל מוכרים לי, הרי זה בגלל העובדה שהרביתי לראותם על המסך. אוסיף, כי כל הכתבות מישראל היו הוגנות ורובן אוהדות. (אני מקווה שאבחנה זו תתקבל על דעתם של הישראלים, כלומר, לא כל כתבה הוגנת היא בהכרח אוהדת. במדינה כמו ישראל, המקבלת את עקרון העיתונות החופשית, מותר פה ושם גם להכניס מלת ביקורת).

לבסוף, אל נשכח, כי הטלוויזיה הגרמנית, כמוה כרשתות שידור בארצות אחרות בעולם
החופשי, אינה עומדת תחת פיקוח ההסברה הישראלית, ועל כן אי אפשר למנוע כי גם הצד הערבי ימצא בה את ביטויו.

8 מינכן 19 (צויין גם שם הרחוב-ג.ס.)
גרמניה המערבית

גדעון ספירו

---