''הלך זרזיר אצל עורב…''

זונה זקנה ובלה, הממתינה לשווא לגבר שיבקש את חסדיה, היא מחזה מעורר-רחמים. מפלגת-העבודה היא במצב פאתטי זה, אך עליה קשה לרחם.

זה חודשים ממתינה המפלגה לפני הדלת הנעולה של ממשלת-שרון, בתקווה שהנה, או-טו-טו, היא תוזמן פנימה. מדי פעם נפתחת הדלת, שרון מעיף בה מבט של בוז וטורק את הדלת בפניה. השבוע זה קרה שוב, בפעם המי-יודע-כמה.

רגילים להאשים במצב הזה את שמעון פרס. זה נכון, כמובן. פרס נכסף לתפקיד שר-החוץ כמו שאדם צמא בלב המדבר נכסף למים. כחבר הממשלה הוא היה יכול להיפגש עם מלכים ונשיאים, להשתתף בוועידות, למסור הצהרות חגיגיות, לעשות את כל הדברים המעניקים תוכן לחייו. בעיניו, החיים באופוזיציה אינם חיים.

אך השאלה היא: מדוע בכלל נבחר האיש הזה לתפקידו, כיו''ר פעיל של המפלגה? הרי כל בוחריו ידעו לאן פניו מועדות, אחרי שכבר כיהן כשר-החוץ בממשלתו הקודמת של אריאל שרון. אז שיכנע את העולם ששרון אינו שרון, שהנמר הפך את חברבורותיו והיה כאחד הכבשים בחוותו.

כראש הסיעה הפרלמנטרית הגדולה ביותר מחוץ לקואליציה הממשלתית, נושא פרס על פי חוק בתואר ''ראש האופוזיציה''. אין תואר המתאים לו פחות. בעוד שמנחם בגין, לדוגמה, שיגשג באופוזיציה ובילה בה 29 שנים פוריות, פרס קמל באופוזיציה כמו פרח בלי מים. אין לו מושג מה עושים שם. אפשר להגיש לו רעיון אופוזיציוני על מגש, והוא לא יידע מה זה.

מאז ראשית הקאריירה שלו כמדריך ב''נוער העובד'' היה פרס איש השלטון. כעוזרו של בן-גוריון, כמנכ''ל משרד-הבטחון, כמיניסטר וכראש-ממשלה – תמיד הזדהה עם השלטון, פעל למען השלטון וייצג את השלטון. כאשר הכריח אותו בן-גוריון לפרוש ממפא''י ולהשתתף בהקמת מפלגת רפ''י, שנותרה באופוזיציה, היה אומלל והשתמש בהזדמנות הראשונה כדי לחזור למפלגת-השלטון. כאשר הפסיד בבחירות ונשאר באופוזיציה, חיפש את ההזדמנות הראשונה להקמת ממשלת-אחדות.

מבחינה זו דווקא מסמל פרס את מפלגתו. מאז עלתה לשלטון בהסתדרות הציונית ב-‏1933- ועד למהפך של 1977, היא הייתה מפלגת-השלטון בה''א הידיעה. ניצחון הליכוד בבחירות הדהים את הכל, כי עד לרגע האחרון לא העלה איש על דעתו שמפלגת-העבודה יכולה בכלל להיות מחוץ לשלטון.

אי-אפשר היה להיות חבר-כנסת באותו זמן מבלי לרחם על אנשי מפלגת-העבודה, שממש חרב עליהם עולמם. הם הסתובבו במסדרונות הכנסת כרוחות-רפאים. כשעלו לנאום על כל נושא שהוא, דיברו מתוך הרגל בסגנון של אנשי-שלטון, ורק בקושי נזכרו שהם צריכים, בעצם, להיות נגדו.

גם בשנה האחרונה אין למצוא כמעט שום סימן לכך שמפלגת-העבודה היא באופוזיציה. נכון, היא מגישה הצעות אי-אמון – תרגיל שבועי ריק מתוכן, שאיש בכנסת ובציבור אינו מתייחס אליו ברצינות.

אבל בשום נושא שהוא אין מפלגת-העבודה לוחמת בממשלה ממש. היא מזדהה עם המדיניות הכלכלית התאצ'ריסטית של בנימין נתניהו, הפוגעת בשכבות העניות (הבוחרות דווקא בליכוד) ומשרתת את העילית הכלכלית (השייכת למפלגת-העבודה). היא לא יכולה להילחם בהתנחלויות, מכיוון ששמעון פרס הוא שהקים בשעתו את קדומים, ההתנחלות הראשונה בלב הגדה המערבית. חומת-ההפרדה, הכולאת את הפלסטינים בגטאות, הומצאה על-ידי מפלגת-העבודה, ושרון רק שינה את התוואי בהתאם לצרכיו. את המנטרה ש''אין לנו פרטנר לשלום'' המציאו ראשי מפלגת-העבודה, אהוד ברק ושלמה בן-עמי. את סיפוח ''גושי ההתנחלות'' המציא יוסי ביילין, שהיה אז מראשי מפלגת-העבודה.

הקירבה בין שמעון פרס ואריאל שרון אינה מקרית. כמו שאמר הנביא עמוס (ג' 3): ''הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם-נוֹעָדוּ.'' שניהם באו מאותו המקום: חצרו של דויד בן-גוריון. שניהם רואים את עצמם כממשיכי-דרכו של ''הזקן''. שניהם מייצגים ואריאציות של אותה האידיאולוגיה. אכן, ''לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו''(בבא קמא, צ''ב).

עצם השם ''מפלגת העבודה'' מופרך מיסודו – אין זו ''מפלגה'' ואין לה קשר ל''עבודה''. אין לה שורשים בארבעה מחמשת המרכיבים עיקריים של החברה הישראלית: הדתיים, המזרחיים, העולים הרוסיים והערבים. היא מוגבלת למרכיב החמישי – האשכנזים הוותיקים, ובעיקר לקשישים שבהם. זהו ציבור אליטיסטי מבוסס, מפונק, הנהנה מהמצב הקיים; ציבור ששום דבר אינו בוער בעצמותיו ושאין לו שום חשק לעסוק בעניינים מפלגתיים.

ואכן, הגוף המפלגתי הרוס. למעשה אין לו סניפים מקומיים. יש רק קבוצות קטנות של אינטרסנטים. וגרוע יותר: אין אף ניצנים של מנהיגות חדשה, עם מחשבה חדשה, אחרי שהקונספציות הישנות הביאו לשוקת שבורה. יש רק קבוצה של פוליטיקאים עייפים, שכל אחד מהם דואג רק לעצמו, ומשאת-נפשו העיקרית היא לזכות בכמה רגעים בטלוויזיה, שם הם חוזרים על סיסמאות מהעבר הרחוק. הציבור מגיב בפיהוק. עסקנים אלה בחרו בפרס מפני שאינם מסוגלים להסכים ביניהם על מועמד. זאת לא תזמורת סימפונית, אלא חבורה של נגני-רחוב שכל אחד מהם מנגן מנגינה אחרת.

כל זה לא היה חשוב, אלמלא היו לכך השלכות כה חמורות. היעלמותה של אופוזיציה אמיתית משאירה חור שחור בזירה הפוליטית ומשאירה את כל הבמה לשרון ומרעיו. מפלגת מרצ הקטנה, הנקראת עכשיו ''יחד'', אינה אופוזיציה יעילה – לא רק בגלל ממדיה, אלא גם מפני שדבקו בה הרבה מתחלואי מפלגת-העבודה. גם היא אינה קיימת במאבק היומיומי בשטח. היא לא לוחמת נגד החומה המפלצתית. ופרשת השוחד לראש-הממשלה, שכל מפלגת-אופוזיציה אמיתית הייתה נועצת בה את שיניה, לא עוררה שום תגובה של ממש ב''יחד''. מפלגת-העבודה, כמובן, שתקה.

המפלגות המייצגות את האזרחים הערביים פעילות הרבה יותר, אך רוב הציבור היהודי מתעלם מהן, כפי שהוא מתעלם מהציבור הערבי כולו.

זהו מצב הרה-אסון. הוא זורע ייאוש בקרב הציבור המשתוקק לשינוי, אך אינו רואה כל חלופה שלטונית. הוא גורם לתוצאות התמוהות של סקרי דעת-הקהל: הרוב מוכן לשלם את מחיר השלום, הרוב מצביע בעד שרון.

חילופי-שלטון לא ייתכנו בלי חילופי אופוזיציה. ולאופוזיציה חדשה יש סיכוי להלהיב רק אם סדר-היום שלה יהיה הפוך ומנוגד לחלוטין לזה של השלטון. לכך דרושים אומץ, אמונה ורוח-לחימה. עד שלא תקום אופוזיציה כזאת בתוך מפלגת-העבודה או במקומה, אין סיכוי לשינוי.