הצופה והגברת הזקנה

''בנאום דרמטי בטלוויזיה קרא אתמול נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, למיליון ורבע המהגרים הרוסיים במדינת-ישראל לחזור מייד למולדתם, לאור המצב הביטחוני ההולך ומחמיר בישראל.''

זה לא קרה, כמובן. אבל קל לשער מה היה מתרחש בישראל, אילו אכן היה פוטין משמיע דברים כאלה. ואילו היה נשיא צרפת, ז'ק שיראק, קורא לדוברי-הצרפתית בישראל, מאות אלפי יוצאי צרפת וצפון-אפריקה, לחזור לצרפת, שם לא קיים איום של מתאבדים.

התקשורת הישראלית הייתה משתוללת. הכנסת הייתה מתכנסת ומחליטה לגנות את המעשה האנטישמי הנורא של נשיא רוסיה ו/או צרפת. הפוליטיקאים היו מתחרים ביניהם בגינוי ההתערבות הגסה בענייני ישראל. משרד-החוץ היה קורא לשגריר במוסקבה ו/או בפאריס לחזור ל''התייעצות''.

קרה, כמובן, ההפך. ראש ממשלת ישראל הוא שקרא ליהודי צרפת לעזוב את מולדתם ''בהקדם האפשרי'' ולבוא לישראל, נוכח הגל האנטישמי המציף – לדבריו – את צרפת. הממשלה והתקשורת בצרפת הגיבה בדיוק כפי שהממשלה והתקשורת בישראל היו מגיבים במקרה כזה.

כל צרפתי עשירי הוא יהודי. שרון קרא להגירת עשירית מאוכלוסיית צרפת.

''אי-הבנה מצערת,'' אמר דובר ממשלתי צרפתי. זהו תרגום דיפלומטי למלים: ''סתום את הפה שלך, מטומטם!''

פרשנים מלומדים בכל העולם ניסו להבין: מה הייתה כוונתו הנסתרת של אריאל שרון? האם הייתה זאת אזהרה לצרפת שלא להצביע בעצרת האו''ם בעד פסק-הדין של האג? (היא לא רק הצביעה למענו, אלא גם הכריחה את אירופה כולה לנהוג כך.) האם רצה לעשות טובה לנשיא בוש, המסוכסך עם שיראק?

האמת היא הרבה יותר פשוטה. אין צורך לנחש מה הייתה כוונתו של שרון, מפני שלא הייתה לו שום כוונה. זה היה נאום סתמי בכנס סתמי. שרון רצה להגיד משהו שיעניק לו חמש שניות בטלוויזיה, ואכן השיג את שלו. הטלוויזיה הקדישה לו את חמש השניות. הכל היו מרוצים – הטלוויזיה, ראש-הממשלה, הקהל שלו, הציבור בכלל. כולם, זאת אומרת, חוץ מהצרפתים.

בישראל הייתה זאת הכרזה שגרתית לגמרי, חסרת משמעות. מנהיגי ישראל קוראים בכל הזדמנות לקהילה יהודית זו או אחרת לעזוב את הכל ולעלות לישראל. כשיש איזשהו סימן לאנטישמיות, זוהי תגובה אוטומטית.

אם יש כאן ''אי-הבנה'', הרי זו אי-הבנה הדדית. אפשר לקרוא לזה ''התנגשות של תרבויות'': התרבות הצרפתית-אירופית והתרבות הישראלית-ציונית.

מבחינה צרפתית, יהודי צרפת הם צרפתים לכל דבר. הרפובליקה אינה מבוססת על דת או מוצא אתני. על פי התפיסה הצרפתית, כל אזרח שותף לרפובליקה ולתרבות הצרפתית – יהיה נוצרי או יהודי, אלזסי או ברטוני, צפון-אפריקאי או קורסיקאי. זהו בסיס הרפובליקה (שום צרפתי לא ידבר על ''מדינת צרפת'', כמו שאצלנו מדברים על ''מדינת ישראל'').

והנה בא ראש-הממשלה של מדינה זרה, ובחוצפה שאין לה גבול מערער את עצם היסודות של הרפובליקה, פוגע במהותה וזורע פירוד בין אזרחיה. זהו האיום החמור ביותר על צרפת, חוץ מהתקפה צבאית עליה.

מבחינה ישראלית, זה נראה לגמרי אחרת. לפי הדוקטרינה הרשמית, ישראל היא ''מדינת העם היהודי''. ''העם היהודי'' מורכב מכל היהודים בעולם, ולא חשוב אם הם אזרחי ארצות-הברית, גרמניה או אוקראינה.

כל נער ונערה בישראל לומדים משחר ילדותם שכל היהודים בעולם יבואו במוקדם או במאוחר לישראל. לא תהיה להם ברירה, מכיוון שכל הגויים שונאים את היהודים, ולכן תשתלט האנטישמיות בהכרח על כל הארצות. ישראל קיימת כדי שיהיה להם לאן לברוח, כאשר יתרחש האסון הבלתי-נמנע.

מכאן התגובה הדו-ערכית של הממסד הישראלי כאשר מתרחש אירוע אנטישמי בארץ כלשהי. התגובה הטבעית היא, כמובן, זעם וגינוי. אבל יש גם תגובה אחרת, נסתרת, הגובלת בסיפוק: אהה, אמרנו לכם, עכשיו זה קורה, צדקנו. שתי התגובות מסתכמות בקריאה: בואו, אחים, לפני שזה יהיה מאוחר מדי! זה דומה לצופה הטוב המעביר את הגברת הזקנה בכביש – בין אם היא רוצה ובין אם לא.

אז שיראק זועם, ושרון מתעקש וחוזר על קריאתו. באמצע עומדים יהודי צרפת המסכנים, ולא יודעים את נפשם.