|
|
|
בספרו Arab Nationalism and British Imperialismכותב ג'והן מרלאו, שהמלך עבדאללה, מייסד הממלכה ההאשמית, החשיב את רבת-עמון לא יותר מאשר תחנת מעבר בדרך לדמשק. כידוע, המלך עבאללה חלם למלוך על סוריה
הגדולה (סוריה, לבנון, ארץ-ישראל ועבר-הירדן) שבירתה דמשק. הוא נתן את מבטחו בבריטניה הגדולה שתסייע לו להגשים את חלומו. בריטניה מצדה, השלתה אותו שאכן תכניתו תקרום עור וגידים, לכשיתאפשר הדבר.
על רקע זה צריך לראות את פריצתה של מלחמת 1948 בארץ ישראל. פלישת צבאות ערב לארץ-ישראל לא נועדה להציל את ערביי פלסטין מידי היהודים. המדינה היהודית היתה העילה, אולם המטרה העיקרית היה חלומו של המלך ההאשמי. יש לזכור, שהלגיון הערבי של המלך עבדאללה היה הצבא החזק והמאומן ביותר מבין צבאות ערב, תחת פיקודו בריגדיר ג'והן גלאב האנגלי. היהודים של אז לא נחשבו כסיכון, להיפך, הם נחשבו ל''טרף קל''. שכן כל הנושא הצבאי שלנו עד אז פותח במחתרת.
מדינות ערב חששו מאד מהאמביציה של המלך עבדאללה, והסכימו לכלול את ירדן כחברה מייסדת של הליגה הערבית - על אף שירדן לא עמדה בקריטריון העיקרי של החברות. הליגה היתה ארגון של מדינות עצמאיות, ואילו ירדן בחודש מרץ 1945 (תאריך ייסוד הליגה) היתה עדיין אמירות מנדטורית תחת שליטתה של בריטניה. ירדן קבלה את עצמאותה מידי בריטניה בחודש מאי 1946. מדינות ערב הסכימו לקבל את ירדן כחברה מלאה, כדי לכבול את ידיו של המלך ההאשמי בקשר לסוריה. שכן, בהתאם לאמנת הליגה, החברות מתחייבות שלא לפגוע במשטרים של המדינות החברות בליגה.
מדינות ערב חששו, איפוא, שכאשר בריטניה תעזוב את ארץ-ישראל, הלגיון הערבי ישתלט בקלות על א''י (יש לזכור כי כמה יחידות של הלגיון הערבי היו פרוסות בארץ-ישראל כחלק מן המערך הצבאי הבריטי). כבוש א''י יהווה, אם כן, מקדמה רצינית לקידום רעיון ''סוריה הגדולה'' של המלך.
מצרים לא רצתה לאבד את ההגמוניה הערבית לטובת מדינה אחרת. סעודיה חששה
שמדינה האשמית חזקה בגבולה הצפוני עלולה לבוא בחשבון איתה על גירוש ההאשמים מחג'אז.
סוריה פחדה לאבד את עצמאותה (יש לציין שלרעיון ''סוריה הגדולה'' היתה תמיכה רחבה בצבוריות הסורית). לבנון לא רתה להיבלע גם היא. ואילו עיראק חפשה מוצא ישיר לים התיכון, בנוסף לחשש של מדינה חזקה בגבולה המערבי. הפלשתינאים היו - ולצערי נשארו - אפסים גדולים. הם רצו שמדינות ערב יגישו להם מדינה על מגש של נפט.
וכך הקימו מדינות ערב את ''צבא ההצלה'', שיציל את ארץ-ישראל מידי היהודים. בראש הצבא הם הפקידו את המלך עבדאללה, כמפקד צבא ההצלה - אולם לא העמידו לרשותו כח צבאי משותף כלשהו. בינואר 1948 הוא שלח את ראש ממשלתו, תאופיק אבו אלהודא, לשיחות עם שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין. הפרופסור בנג'מין שוודראן אומר בספרו JORDAN a State of tension
שתאופיק אבו אלהודא בא ללונדון לבקש את הסכמתה של האימפריה ששטח המדינה הערבית ממערב לירדן יועבר לשליטתה של ירדן, שוב נזכיר, כצעד קטן לקראת סוריה הגדולה. שר החוץ הבריטי מצדו אתן את הסכמתה של ממשלתו לענין זה, אך הוסיף/התרה שאל לה לירדן לפלוש לשטחים שהוקצו למדינה היהודית. תאופיק באשא נתן את הסכמת המלך.
זו אחת הסיבות, שבמלחמת השחרור כאשר רדפנו את הצבא המצרי אל תוך סיני, הלגיון הערבי נשאר על עמדו, ולא ניצל זאת באזור הר חברון - כאשר עתודות צה''ל היו ברובן עסוקות במרדף אחר המצרים. (יתכן שאורי מילשטיין יחלוק עלי בסוגיה זו)
לענין הטבח בדיר יאסין ומקומות אחרים. בירושלים: הכרתי חבר בשם עזרא יכין. הוא השתתף בקרב על דיר יאסין. וכאחד שנטל חלק בקרב, אמר לי: לא היה שם שום טבח. ירינו וזרקנו רמוני-יד כדי לשתק מקורות ירי .כמובן, כל מי שהיה מאחורי החלון, נהרג. זה מצער, אבל אין מה לעשות. במלחמה, זה הקבר שלי או הקבר שלו. וכל לוחם משתדל שזה יהיה הקבר שלו.
הפלסטינים הם היסטרים. גם עכשו, קרב על מחנה הפליטים בג'נין, הפלסטינים הרעישו את כל העולם על הטבח והשחיטה שעשינו שם. בדיעבד, התברר שהכל תעמולה שקרית.
|
|
|
השלמות לנושא ארץ ישראל
