בפרשת מסעי החותמת את ספר במדבר, מדובר בהקצאת ערים ללוויים. הלוויים לא קיבלו נחלה כשאר השבטים ולפיכך נכחו ועבדו בהוראת התורה בין כל שבטי ישראל.
פרק ל''ה בספר במדבר מתחיל כך:
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ, לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם, תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם. ג וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם, לָשָׁבֶת; וּמִגְרְשֵׁיהֶם, יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם, וּלְכֹל, חַיָּתָם.
הרלב''ג מפרש בביאורו לתורה בפרשה זו:
והתועלת בהיות אלו הערים ללוויים ובזאת הצורה הוא, כי כבר הוכנו להם מהמתנות כדי שיהיו פנויים לעבודת ה' יתעלה ולעמוד על סוד התורה והמציאות. ולזה היה ראוי גם כן שיהיה מעונם נאה ובלתי מעופש. כי זה ממה שיישיר אל ההשגות העיוניות.
מדברי הרלב''ג אנו רואים כי תפקידם של הלוויים לא היה רק ללמד תורה, בבחינת שינון הטכסט, אלא היה עליהם להגיע אל ''
ההשגות העיוניות'', ו''
לעמוד על סוד התורה והמציאות''. יש גישה לפיה הלימוד העיוני והיצירתי, כרוך בסגפנות, ויתירה מכך, לכאורה דווקא מתוך תנאי צנע וצער הנפש – שופעת ונובעת היצירה.
איננו רואים כיוון כזה בפירוש הרלב''ג, לפיו התנאי להגיע ללימוד גבוה הוא בסיס חומרי תקין.
גם כאשר כתוב בתורה כי המצווה של תלמוד תורה היא שינון, הרי שינון זה עמוק הרבה מעבר למה שעלול להתפרש ולפי הרמב''ם בספר המצוות, מצוות עשה י''א [היא מצוות תלמוד תורה]:
המצווה הי''א היא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה – וזהו הנקרא: תלמוד תורה, והוא אמרו ''ושיננתם לבניך''.
אנו רואים כי הציווי הוא ללמוד את חכמת התורה.
תלמוד תורה כרוך בשמחת תורה.
בהיות תלמוד התורה מצווה השקולה כנגד כל מצוות התורה, הרי היא קיום המצוות בהתגלמותו, וזו השמחה.
הרלב''ג מבטא זאת במשפט פיוטי הנובע מעמקי הנפש:
השמחה הנפלאה היא בהשגת הרוחניות וזה מבואר מאד, כי אנחנו נשמח יותר לאין שיעור בדבר עיוני שהשגנו אותו ממה שנשמח בהשגות החומריות.
[רלב''ג בפירושו לנ''ך, ספר דברי הימים א' פרק ט''ז]
מכאן אנו באים לשמחת תורה, אשר יש לה בימינו אסוציאציות אחרות; רואים אנו בעיני רוחנו את דוד מלך ישראל מפזז ומרקד לפני ארון הקודש, ורבים וטובים סבורים ואומרים כי אם כך נהג מלך בישראל – ואף זכה בשל כך בשפע שבחים – קל וחומר עמך, שאינם צריכים להקפיד בכבודם. אלא שלפי הרמב''ם, יש בתפישה זו שיבוש ואף היפוך של ההסקה על פי קל וחומר, ולהלן דבריו במשנה תורה זמנים ב' בעניין זה:
שנאמר: ושמחת בחגך (דברים, ט''ז י''ד), אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה – יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו.
כלומר, מהות קיום המצווה ''ושמחת בחגך'' היא הקרבת קרבן, אבל אפשר להרחיב, ובהמשך ובמקומות אחרים באותו ספר - מבאר הרמב''ם כיצד מיישמים את השמחה, ואלה כלליו:
- שתיית יין – לא עד כדי שכרות.
- שילוב של תפילה עם לימוד בבית המדרש.
- אכילה ושתייה מתוך שמחה.
- הימנעות משחוק וקלות ראש, שהם הוללות וסכלות ולא שמחה.
- השמחה היא עבודת יוצר הכל [קיום המצוות].
- ''מצווה להרבות בשמחה זו [ריקודים, ניגונים, שירים] ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי המעשה – הם שהיו מרקדים ומספקים ומנגנים ומשמחים במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם – האנשים והנשים – כולם באים לראות ולשמוע''.
מכאן ברור כי מי שמופקד על החלק הבעייתי של יישום השמחה, והוא, הריקוד והפיזוז לכבוד התורה כדרכו של דוד המלך, הם במיוחד ובמכוון - מנהיגי העם ומוריו, ולא קל וחומר יתר העם, אלא להפך – יתר העם מצווים לא להשתתף באופן פעיל בחלק זה של השמחה; יתר העם יבואו לראות ולשמוע, ותו לא.
ההסקה לפיה אם מלך נוהג כך אז ודאי שאזרח מן השורה אף לו מותר – היא הסקה שגויה מבחינה לוגית, לפי פירוש הרמב''ם.
אחזור לרלב''ג הקושר שוב את לימוד התורה עם השמחה בפירושו לתורה וכה נאמר בפרשת משפטים:
שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'. ...ולזה גם כן באה מצוות החגיגה אז, להורות על שהוא ראוי שישמח האדם בו, ויהיה חוגג בזכותו לעבוד האל יתברך ולהשיגו כפי כוחו. כי זה תכלית השלמות ותכלית השמחה, כמו שהתבאר במקומותינו.
תלמוד תורה ושמחת תורה
