אין שבוע שכותרות העיתונים לא זועקות לשמים, כי הלב האנושי נאטם. מוקף חומות של ברזל. אדישות ואטימות סוגרות מכל עבר ואין שום סיכוי שקרני האהבה האנושית יצליחו לחדור.
''פעוטה קיבלה פנצילין ולקתה בדום לב'' (מעריב 12.8.2005)''לא היה שום סיכוי שליהי תשרוד...'' (NFC13.8.2005) ''הצמח שלא יצמח ...''(השקמה,26.6.2005)
''הפעוט לא התעורר מגז הצחוק...''(ידיעות אחרונות ,יולי 2005)
''נועם הצליח להתגבר על המום בלבו אבל לא שרד ממנת דם הנגועה באיידס...''
האם זה לא יותר מדי כותרות? לא ירדתי לארכיוני מערכות העיתונים, אך אם הייתי עושה זאת הרשימה היתה מתארכת ומתארכת. אין גבול לטעות האנושית. מה קורה כאן במדינה מתפתחת כשלנו שמתרחשים בה מקרים נוראיים המקפחים חיי פעוטות?
מצמרר אותי לפתוח את העיתון כל בוקר ולראות כותרת אדומה זועקת אל עיני:''התפללו בשביל שלומי בן השלוש, שהועף ממכונית נוסעת...'' או כותרת אחרת:''חיי העובר נצלו וחיי האם קופדו...'' כולנו רצים לשרוד בארץ שלנו המוכה בחיידקים טורפים למיניהם.
אך מה על חיי הפעוטות שלנו? אני פשוט רוצה להבין, האם זו היד הקלה בהזרקת פניצילין לפעוטה? פעם היו עושים מבדקים ביד לראות אם ילד רגיש או לא לפניצילין. היום כבר לא עושים אותם, הרפואה כל כך התקדמה שאסור להפעיל שיקול דעת. בשם הפעוטות שאינם צריך לעשות כאן סדר. צריך לחשוב על כאב המשפחות הנותנות ברופאים את מבטחן. וצריך לבחון את הסוגיה המורכבת הזו מבחינה אתית. מה קורה לאותם רופאים שהתרשלו במילוי חובתם בהצלת חיים? מה חובתו של בית החולים מבחינה מוסרית להעסיק רופא רוצח או להתעלם מכאב המשפחה? בארצות נאורות יש אינספור מקרי תביעה נגד מוסדות רפואיים והורים כואבים מצליחים בתביעתם. רק שאצלנו יש גב כה חזק לרופאים מצד אחד הם מצילים חיים ומצד שני נוטלים אותם בלי להניד עפעף. יש איזון במחזוריות של הטבע. האם גם אתה חושב כך? רופא שמעד צריך להמשיך לעבוד במוסד ממלכתי? איך ישן בלילה אותו רופא שבהסח דעת גזל חיים? ואיך מתבונן הרופא שמעד בעיני ילדיו? אכן סוגיה אתית מורכבת, שבשם הפעוטות שאינם נדרשת בה התעמקות רצינית. כי אי-אפשר לחיות עם קונפלקטים . צריך לחיות עם תקוות.
השיר פורסם באתר NFC.רְחוֹב פִּצְעֵי-מִלְחָמָהחֲבֵרִי נֹעַם גָּר בִּרְחוֹב פִּצְעֵי-מִלְחָמָה
מִסְפַּר אַרְבַּע.
שֵׁם מְשֻׁנֶּה תָּמִיד אָמַרְתִּי
וְאִמָּא אָמְרָה שֶׁזֶּה שֵׁם עִם מַשְׁמָעוּת גְּדוֹלָה.
כְּשֶׁנֹּעַם נוֹלַד הוּא הָיָה בִּמְצוּקָה
וְקִבֵּל הַרְבֵּה מְנוֹת דָּם,
אַחַת מֵהֶן הָיְתָה נְגוּעָה בְּאֵיְדְס.
מֵאָז נֹעַם חַי מִמִּלְחָמָה לְמִלְחָמָה.
בְּגִיל תֵּשַׁע נִפְרַדְתִּי מִנֹּעַם
מֵהַחִיּוּךְ הַמַּמְזֵרִי וְהָעֵינַיִם הַצּוֹחֲקוֹת
מֵהַיֶּלֶד הַסַּקְרָן הַשּׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת
מֵהַיֶּלֶד הַמַּדְּעָן שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לִגְדֹּל.
אֶת רְחוֹב פִּצְעֵי-מִלְחָמָה
צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת,
לִרְחוֹב פִּצְעֵי-הַחַיִּים. |
בשם הפעוטות
