|
|
|
קמפ דיוויד 2000 - חשבון נפש
ד''ר ישראל בר ניר
בעוד מספר שבועות תמלאנה שנתיים לפיאסקו של קמפ דייויד. זו נקודת זמן טובה לעצור ולבחון את המצב. בשורות הבאות אתייחס לשאלות:
1. מה השתבש בקמפ דייויד?
2. מה באמת קרה שם?
3. מה היא תוכנית הפעולה (Game Plan) של ערפאת?
השאלה הראשונה מעסיקה רבים עד היום. רבים מתקשים להבין איך זה שרגע אחד היינו בעיצומו של ''תהליך שלום'' (למי ששכח - זה היה השם בו נהגו לכנות את תהליך אוסלו), ואו טו טו עמד להחתם הסכם אחרית הימים שהיה אמור לפתור את כל הבעיות, ולפתע פיתאום מדינת ישראל נמצאת במילחמה חמה. מילחמה שבה הזוועות שהצד השני מוכן לבצע כדי להשיג את מטרותיו עוברות את כל מה שמדינת ישראל ידעה בעבר.
האמת היא ששום דבר לא השתבש. מה שקרה בקמפ דייויד היה אמור לקרות. זה היה הסיום הצפוי לתהליך אוסלו, שמלכתחילה לא היה תהליך שלום, ונועד לכישלון מראשיתו. מה שכן שהשתבש אולי זה העיתוי. הפיצוץ היה אמור להתרחש במועד יותר מאוחר.
נעשו ניסיונות לא מעטים להסביר את מה שקרה בקמפ דייויד. כולם מתמקדים בהצעותיהם של ברק וקלינטון לערפאת, הצעות שהרחיקו לכת מעבר לכל מה שהוצע בעבר. הנקודה היא שזה כלל לא רלוונטי. מה שברק הציע כלל לא משנה, כי מה שגרם לפיצוץ היה לא מה שברק הציע אלא מה שברק ביקש. ברק הציג דרישה ל''סוף הסיכסוך''. את זה ערפאת לא היה מוכן לתת כי זה מעולם לא היה על סדר היום שלו. כמו בכל השלבים הקודמים של תהליך אוסלו, אם ברק לא היה מעלה את הדרישה הזאת ומתעקש עליה, קרוב לוודאי שערפאת היה לוקח את הצעותיו בשתי ידים. פרוץ המילחמה היה נדחה במיספר חודשים או שנים, והפיצוץ היה קורה במועד ובתנאים ובתנאים הרבה יותר גרועים במחינת ישראל.
את עמדתו של ברק ניתן לתאר במושגים המקובלים במיסחר: כאשר אתה מגיע להסדר כל שהוא עם חברת ביטוח, עליך להיתחייב שיותר לא תהיינה לך כל תביעות לפני שאתה מקבל את כספי התביעה שלך.
במשא ומתן רציני, כאשר אתה באמת מתכוון להגיע לאיזה שהוא הסדר, אם הצעתו של הצד השני אינה נראית לך אתה מגיש הצעה נגדית, או לפחות אתה מסביר מה לא מקובל עליך בהצעה שהוגשה. זה לא מה שקרה בקמפ דייויד. ערפאת פשוט אמר ''לא'' ונסע הביתה. זה מתאים למה שערפאת אמר לפי מה שהתפרסם בכלי התיקשורת הפלשתינאית: שהוא נוסע לקמפ דייויד ''לא על מנת לתת מה שהוא או לנהל משא ומתן, אלא כדי לקבל''. את התמורה הוא לא היה מוכן לתת, ולכן גרם לפיצוץ.
את ההוכחה הטובה ביותר מספק לנו יוסי ביילין. בסוף נובמבר או תחילת אוקטובר 2000 (אינני זוכר את התאריך המדוייק), בערך חודשים לאחר פרוץ המילחמה, הוא הצהיר ש''הסכם אוסלו הצליח והשיג את מטרותיו''. אני לא בטוח למה בדיוק הוא התכוון בדבריו אלה, או אם הוא בעצמו תפס את המשמעות שלהם. מאז הוא לא חזר על השטות הזאת. לאחרונה הוא החל לזמר זמירות חדשות. תהליך אוסלו ניכשל, לדבריו, בגלל נתניהו (איך? מה הקשר? - לביילין פיתרונים), אבל לפחות הוא סו''ס מכיר בכך שזה היה כישלון. ה''שלום'', שלדברי ביילין היה בגדר הישג יד, הוחמץ אך ורק בגלל שאריק שרון הפסיק את שיחות טאבה (הוא כבר שכח שהפסקת שיחות טאבה היתה ע''י ברק ושזה קרה למעלה מחודשיים לפני ששרון ניכנס למישרד ראש הממשלה).
המעבר הפיתאומי ממצב של ''כאילו שלום'' למצב של מילחמה ''על אמת'', גרם לזעזוע בציבור הישראלי. הרוב המכריע שממשיך לשאוף לשלום, תפס שלא מספיק לרצות שלום כדי שיהיה שלום. צריך שגם הצד השני יהיה מוכן לשלום. זה לקח הרבה זמן ועלה בהרבה דם, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
לגבי השאלה השניה האמת היא שאף אחד לא יודע. בשום מיסגרת מוסמכת לא התפרסם דו''ח מלא על מה שהתרחש במהלך הדיונים שם. מה שהתפרסם מפי המעורבים הישירים שהיו שם ונטלו חלק פעיל בדיונים (קלינטון, ברק, בן עמי, דניס רוס ואחרים) משקף את נקודת מבטם האישית. זה אינו מהווה ערובה לאובייקטיביות או לדיוק מלא.
לאחרונה ראו אור הרבה פירסומים באמצעי התיקשורת למיניהם בהם נעשה ניסיון בוטה לשכתב את ההיסטוריה, לספק לערפאת אליבי, ולגולל את האחריות למילחמה הנוכחית על ישראל. לכל הפירסומים הללו שנכתבו רובם ככולם ע''י אישים (פוליטיקאם ועיתונאים) ממחנה תומכי אוסלו, יש שני גורמים משותפים:
האחד הוא שלאף אחד מהכותבים אין צל של מושג מכלי ראשון על מה שהתרחש בקמפ דייויד, כי אף אחד מהם לא היה שם או ולא היה נוכח במהלך הדיונים (יוסי ביילין הוא הבולט בין הקבוצה הזאת);
השני הוא שעל המישקל של ''הרוצה לשקר ירחיק עדותו'', כל הכותבים חיכו שנה ויותר לפני שהחלו להפיץ את המעשיות שלהם, בתיקווה שהזיכרון הקצר של הציבור יעזור להם לנטוע בדעת הקהל את הגירסא שלהם.
המאפיין הבולט ביותר של מסע הטעיית דעת הקהל הזה הוא המפות אותן רואים בכלי התיקשורת, בהן הצעותיו של ברק מוצגות בפרטי פרטים, שכל כולן נועדו להסביר לקורא עד כמה ערפאת ''צדק'' בדחותו את הצעותיו של ברק.
כל המפות הללו הן המצאה. למרות שאין התאמה מלאה בין הגירסאות של קלינטון, ברק, בן עמי או רוס על מה שבדיוק נאמר וע''י מי בקמפ דייויד, בדבר אחד הם זהים - בקמפ דייויד לא שורטטו שום מפות. ברק נקב באחוזים של השטחים שהוא הציע למסור לפלשתינאים, הוא הציע הסדרים לריבונות על ירושלים והגישה למקומות הקדושים, הוא גם דיבר על פינוי חלק מן ההיתנחלויות ובמקביל על יצירת מובלעות של גושי היתנחלויות שלא יפונו, אבל באף אחד מהדיונים השונים שהתקיימו הוא לא הציג מפה. כל המפות שהופיעו בתיקשורת הן פרי הדימיון של מי ששירטט אותן כאקסטרפולציה של מה שהוא הבין ממה שהתפרסם על תוכן הצעותיו של ברק.
פסטיבל התיקשורת נועד למטרה אחת ויחידה, לחפות על כך שבקמפ דייויד למעשה כלל לא התנהל משא ומתן, ושכפי שטענתי למעלה, בהתייחסותי לשאלה הראשונה, מה שברק הציע כלל לא רלוונטי, מפני שגם אם ברק היה מציע כפלים זה לא היה משנה. ערפאת לעולם לא יסכים למה שהוא שיחייב אותו לסיים את הסיכסוך.
התיקשורת הבין לאומית, ולמרבה הצער גם חלק גדול של התיקשורת בישראל, מציגים תמונה מעוותת של המציאות לפיה המילחמה הנוכחית היא עסק פרטי של אריק שרון. אם רק יפונו השטחים (''די לכיבוש'') ישרור שלום במעונינו, ואם רק יפרקו את ההיתנחלויות (''מילחמת שלום ההיתנחלויות'') תזרח השמש על המיזרח התיכון החדש בו לא ישא גוי אל גוי חרב.
הערת אגב בקשר לחלק הטריטוריאלי שבהצעות ברק. הטענה המרכזית המושמעת מפי אלה הנותנים הכשר לטרור של ערפאת היא שערפאת ''לא יכול היה להסכים'' להצעותיו של ברק כי זה היה מחייב אותו להסתפק ''בסידרה של בנטוסטנים'' במקום מדינה אחת שלמה. האם מי שהוא מבין הצדיקים האלה הסתכל פעם על המפה של תוכנית החלוקה משנת 1947, שאותה בן גוריון קיבל בשתי ידים בלי להתמקח? אם הערבים היו מקבלים את התוכנית הזו במקום לפתוח במילחמה, מדינת ישראל היתה נראית בדיוק ככה ולאף אחד לא היו טענות.
השאלה העיקרית היא כמובן מה ערפאת רוצה. מה היא האסטרטגיה שלו?
הישראלים טובים בחכמולוגיה. וכאשר זה מגיע להפרחת סיסמאות מבריקות או להתבטאויות מתחכמות המביעות זילזול בוטה בצד השני, אין שני לנו. המישפט המיוחס לאבא אבן, לפיו ''ערפאת מעולם לא החמיץ היזדמנות להחמיץ היזדמנות'', הפך להיות ביטוי מרכזי בכל דיון המתייחס למה שקרה או לא קרה בקמפ דייויד. יש פה לדעתי חוסר הבנה בסיסי של ערפאת בפרט ושל הערבים בכלל, הנובע תחושת התנשאות, הגובלת בגיזענות, של השמאל בישראל כלפי הערבים. ''ערפאת הביא אסון על עמו'' כותב א.ב. יהושוע. מאיפה הוא יודע? האם הוא ניסה אי פעם להסתכל על המצב מנקודת מבטם של הערבים? האם מי שהוא מבין המפגינים של השמאל, המדקלמים כל הזמן את הסיסמא ''שתי מדינות לשני עמים'', טרח אי פעם לוודא שזה באמת מה שמעניין את הציבור הערבי?
מנקודת מבטם של ערפאת והפלשתינאים הדברים נראים לגמרי אחרת. לא היתה פה שום החמצה. אדרבא, למרות שזה קרוב לשנתיים שערפאת מנהל מילחמה גלויה נגד ישראל מעמדו בקרב אומות העולם רק התחזק. אנשיו מבצעים פעולות טרור חסרות תקדים באכזריותן ומי ש''זוכה'' לגינויים זו מדינת ישראל. באו''ם ובאירופה משחרים לפיתחו, והוא הפך להיות חביבה של התיקשורת הבין לאומית. סביר להניח שאילמלא ההתקפה על מיגדלי התאומים, מישרד החוץ האמריקאי היה כבר מזמן מצליח ל''כופף'' את הנשיא בוש להצטרף למקהלה.
מספר הקורבנות בין הפלשתינאים אינו נמצא כלל על סדר דאגותיו של ערפאת, אדרבא, ככל שיירבו מה טוב, כי זה נותן לו כותרות בעיתונות. מה שכן חשוב לו זו הקזת הדם בצד הישראלי וההשפעה שיש לה על יכולת העמידה של ישראל. הקשיים הכלכליים שנגרמו לפלשתינאים כלל לא מטרידים אותו כי גם כאן, הנזקים לכלכלת ישראל והשפעתם על יכולת העמידה שלה הם מה שחשוב.
מזוית הראיה של הפלשתינאים, הפגנות תמיכה בערפאת ובמדיניותו שהשמאל הישראלי מקיים לאחרונה, והתופעה של סרבני שרות שאינם מוכנים לקחת חלק במילחמה נגד הטרור, מהוות בקיעים ראשונים ביכולת עמידתה של ישראל, ואינו יכולות שלא להתפרש על ידיהם כהוכחה שהאסטרטגיה שלהם אכן עובדת.
לא, לא היתה פה שום החמצה. הפיאסקו של קמפ דייויד לא היה תוצאה של מה שהוא שהשתבש בתהליך אוסלו. היתה פה אסטרטגיה עקבית לטווח ארוך המתמצית במישפט אחד אותו אמר פייסל חוסייני זמן קצר לפני מותו:
''מדינה אחת מו הנהר ועד הים'' (כול פלשתין, מין אל נהר איל אל בהר).
מנקודת מבטו של ערפאת, לא רק שזו לא היתה החמצה, אלא שכפרפרזה על מימרא עתיקה, ערפאת יכול לאמר על קמפ דייויד ועל המילחמה בה פתח ''עוד כישלון כזה וניצחנו''.
|
|
|
קמפ דיוויד 2000 - חשבון נפש
