|
|
|
מלחמת לבנון לאחר עשרים שנה
ד''ר אורי מילשטיין
שר הביטחון ב- 1982 אריאל שרון הגדיר כך את מטרות המלחמה (''מבצע אורנים'').
א. חיסול פיסי של המחבלים על הזרוע המדינית והזרוע הצבאית שלהם.
ב. נסיגת הכוחות הסוריים מדרום בקעת הלבנון ומהאזור שבין ביירות לזחלה.
ג. הקמת ממשלה ריבונית שתהיה חלק מהעולם החופשי ותחתום חוזה שלום עם ישראל או לפחות תחיה איתה בשלום.
ד. הפסקה מוחלטת של הפגזות היישובים מלבנון.
אלוף משנה בדימוס עפר בן-דוד כתב שכדי להשיג את המטרות לעיל היה צורך ''בהגעה לכביש ביירות-דמשק, בהגעה לביירות עצמה, ולבצע זאת לפני יולי 1982 – (מועד הבחירות לנשיאות לבנון). הניתוח מצביע על הצורך להישאר במרחב בירות ובלבנון תקופה ארוכה, יש לכבוש את מרבית שטחה של לבנון...''
אלוף-משנה (מיל') עמר בר-לב כתב ש''הוסתרו מטרותיה המדיניות של מלחמת לבנון בראשיתה, לא רק מהציבור הישראלי אלא גם מחלק מחברי הממשלה. הן נחשפו בהדרגה תוך כדי מהלכה, והוגדרו בהמשכה כהקמת 'סדר חדש בלבנון'''.
מטרות נוספות, מוצנעות, לפעמים גם לא מודעות, של המלחמה היו:
א. להחזיר לצה''ל את כבודו שאבד במלחמת יום הכיפורים. על-פי עקרון השרידות זאת מטרה מבנית שאין צורך לתכנן אותה על-מנת לבחור בה.
ב. להחזיר לראשי מערכת הביטחון ולמפקדיו הבכירים של צה''ל את המוניטין הרב שהיה להם אחרי מלחמת ששת הימים. הנהנים העיקריים מהשגת מטרה זאת היו אמורים להיות שר הביטחון אריאל שרון ששאף לרשת את מנחם בגין והרמטכ''ל רפאל איתן ששאף רשת את שרון.
ג. לשקם את כושר ההרתעה של צה''ל.
ד. כל אחד מן השלושה ביקש להיכנס להיסטוריה כמצביא מהולל.
ה. לפצות את תומכי הימין בישראל על החזרת חצי האי סיני למצרים ועל הרס יישובי פתחת רפיח והעיר ימית.
שום מטרה מוצהרת או מוצנעת לא הושגה ולאחר המלחמה מצבה של ישראל ומעמדם של יוזמי המלחמה הורע בכל אחד מן הפרמטרים. שרון, איתן ורוב אנשי הימין בישראל הטילו את אשמת התבוסה על ''חתרנות השמאל'', שכבלה לדבריהם את ידי צה''ל ועוררה רוח של סרבנות בגייסות. ראשי השמאל הטילו את אשמת התבוסה על מטרותיה הבלתי לגיטימיות, לדעתם, של המלחמה ועל היותה ''מלחמת יש ברירה''.
גם אלה וגם אלה טעו. גורמי הכישלון לא היו אידיאולוגיים-ערכיים-פוליטיים, אלא אינטלקטואליים. ישראל כשלה במלחמת לבנון מסיבות אלה:
א. ראש הממשלה מנחם בגין לא הבין את הקשר בין מטרות מדיניות-אסטרטגיות לבין יעדים ומשימות צבאיות, והאמין כי ניתן להשיג את המטרות תוך הטלת מגבלות חמורות על ביצוע המשימות והתניית ביצוען באישורו. נתינת זכות וטו בידי אדם כזה היא מתכון בדוק לכישלון. ראש חטיבת המבצעים במטכ''לאג''ם ב- 1982, אלוף משנה אורי שגיא, (לימים אלוף) כתב: ''בשונה ממרבית מלחמות ישראל, הרי ב- 1982, הדרג המדיני, ליתר דיוק - ראש הממשלה מנחם בגין ז''ל באופן אישי הכתיב לצה''ל מטרות מלחמה...לי אישית ברור כמעט לחלוטין שלדרג מדיני העליון לא היתה מודעות...למשמעות של תוכניות צה''ל בהיבטים של מספר הנפגעים הצפוי לכוחותינו, כיבוש עיר בירה מזרח-תיכונית, לחימה בלתי נמנעת (ואפילו אפשרות למלחמה כוללת) עם סוריה ומשענת קנה רצוץ נוצרית שטופחה בעיוורון ובציניות על-ידי מי שאינם מופקדים במדינת ישראל על הערכת המודיעין הלאומית, כלומר אנשים ב'מוסד'. כך קרה שמחד-גיסא מצא הדרג המדיני העליון לנכון להגדיר את מטרותיו, ומאידך-גיסא, חרף הצגת התוכניות הצבאיות בפני הקבינט, לא ירד דרג זה לעומק המשמעות הנדרשת מבחינת המגבלות על הישגי המלחמה, על-מנת שלא להיות מופתע עם סיום המלחמה... מה שקרס כאן בעיקר הוא עניין המודעות להבנת המשמעויות ולא עניין הידיעה כשלעצמה''. דוגמא לאי הבנה: בלילה שלפני פרוץ המלחמה החליטה ממשלת ישראל ''לא להילחם בסורים!'' אבל בגלל פרישתם של הסורים בלבנון לא היתה שום יכולת להימנע מכך. קרב עין זחלתא (ראה להלן) מדגישם זאת היטב. שר החוץ בממשלתו של בגין ויורשו בראשות הממשלה, יצחק שמיר, מדגים בספרו את טיעוניו של שגיא על מגבלות ההבנה של בגין וחבריו: ''מבצע 'שלום הגליל... נועד להמשיך 48 שעות ולכלול השתלטות על דרום לבנון, עד למרחק 40 ק''מ מן הגבול הישראלי במגמה להרוס את המיפקדות, הבסיסים , המערך הלוחם והמאגרים הענקים של הנשק והתחמושת ששימשו את אש''ף במשך קרוב לתריסר שנים... המטרות המוגבלות של המבצע 'שלום הגליל' הושגו במלואן... לאחר עקירתו של אש''ף מדרום לבנון, המשיכו כוחות צה''ל לחתור צפונה (מדוע? הרי לא לכך נועד המבצע! - א. מ.) והגיעו לסביבות ביירות, עיר שנהפכה למחנה צבא ענק ולזירת מלחמה בין כוחות אש''ף, הפלנגות של המארונים ועוד כמה וכמה מיליציות''. שמיר אינו דן בספרו בקשר בין המטרות המוגבלות שהביאו כביכול שלום לגליל לבין המטרות האחרות שהוליכו את צה''ל לבירות. דומה שהוא גם לא הבין את הקשר הזה. על טיעונים אלה של שמיר השיב מפקד החזית האלוף במיל' אמיר דרורי: ''הפעם הראשונה שבה שמענו את המושג '40 ק''מ' היה בלילה שבין יום חמישי לשישי, חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה''.
ב. שר הביטחון אריאל שרון קיווה שהוא יוכל לקשור בין המטרות למשימות בצורה מאולתרת תוך כדי המלחמה. אבל אמונה זאת של שרון הכזיבה. אלוף (מיל.) אורי שגיא האשים בספרו את שרון על שלא הסב את תשומת-ליבו של בגין, שקיימת סתירה בין המטרות המדיניות למשימות הצבאית. התוצאה: הוא לא מנע מצה''ל להתכונן למלחמה שלא היתה ואלתוריו במלחמה הוסיפו חטא על פשע, הקשו על צה''ל, הזיקו למדינת ישראל והזיקו לו עצמו בטפחם את תדמיתו הציבורית כאיש שאינו דובר אמת. אלופי צה''ל חיקו את שר הביטחון. תת-אלוף בדימוס צורי שגיא פיקד לפני מלחמת לבנון על אוגדה. לדבריו ''היו דיונים בפורומים הבכירים של צה''ל על 'מבצע אורנים' לפני המלחמה. אני התנגדתי לו בעקשנות. אמרתי שזה לא יפתור דבר. הקצינים הבכירים מרמת אלוף משנה עד אלוף לא השמיעו דבר. היה קונצנזוס תמוה. הם לא מטומטמים. אבל הם לא אמרו את דעתם לאריק מטעמים קרייריסטים. הם רצו להיות רמטכ''לים. המקצוע של אלוף זה קידום. יאנוש רצה להיות רמטכ''ל ומשה וחצי רצה להיות רמטכ''ל. לכולם היו חשבונות אישיים לטווח ארוך''.
ג. הרמטכ''ל רפאל איתן לא הבין את אופן תפקודה של המערכת הממשלתית שאמורה היתה להנחותו. מאז שאיתן התגייס לפלמ''ח ב- 1946 הוא ביקש להילחם. פלוגת הצנחנים וגדוד 890 שעליהם פיקד בשנות החמישים השתתפו בכל מיבצע. הוא תמיד דחף למלחמה ובכל מצב. תכונה זאת מבורכת לקצינים קרביים, אך היא אסון למפקדים אסטרטגיים. כשהיה רמטכ''ל עקף איתן את שר הביטחון אריאל שרון יצר קשר ישיר עם ראש הממשלה ודחף כהרגלו למלחמה ובגין שנכבש בקסמו של ''יהודה המכבי'' העכשווי לא בלם אותו.
ד. בהעדר מגנטיזם סטרוקטוראלי ואינטלקטואלי בפיקוד העליון תכנון המלחמה לא התאים למציאות הפוליטית בישראל ובלבנון.
ארבע סיבות ראשונות אלה היו כולן מתחום ההוויה האינטלקטואלית. הן היו נמנעות אם ניהול מערכת הביטחון היה אינטלקטואלי כפי שהמליץ אפלטון או לפחות, לא אנטי-אינטלקטואלי. אבל מכיוון שמערכת הביטחון של ישראל היא אנטי-אינטלקטואלית וכמוה גם תרבות הביטחון של ישראל, מחדלים וכישלונות כפי שהיו בצד הישראלי במלחמת יום הכיפורים במלחמת לבנון באינתיפאדה הראשונה במלחמת דרום לבנון ובמלחמת אוסלו, הם הכרח מבני.
ה. שרון ואיתן האמינו כי צה''ל יבצע באופן אופטימאלי כל תוכנית. הם טעו. את התוכנית הכושלת שהותאמה לאילוצי הדרג המדיני, ביצע צה''ל באופן כושל לא רק משום שקשה לבצע תוכניות לא מציאותיות, אלא גם משום שצה''ל לא הפיק את לקחי מלחמת יום הכיפורים ולכן הוא לא ריפא את תחלואיה של אותה מלחמה אלוף (מיל') אורי שגיא: במלחמת לבנון ''בלט תיפקד בעייתי גם ברמת המטה-הכללי וגם באי-עמידה במשימות ובלוח הזמנים של חלק מהיחידות, וזאת ללא קשר עם הצורה האבסורדית של אישור מהלכי המבצע. התופעה המסוכנת מכל, השתקפה בתירוצים ובתואנות של חלק מהמפקדים בבואם להסביר את הבעיות על-ידי הצבעה על חוסר הקונצנזוס ואי-הסכמה בדיעבד עם מטרות המבצע''. אלוף משנה (מיל') דני וולף שהיה מצורף במלחמה למטה הגייס המזרחי של צה''ל בפיקודו של אביגדור בן-גל: ''רמת-הביצוע של צה''ל והתוצאות הצבאיות במלחמת לבנון היו למטה מכל ביקורת. אם הגענו לכך אחרי שנתיים של הכנות, שליטה אווירית מוחלטת ויחסי כוחות עדיפים פי כמה, צריכים כל האחראיים לכך להתפטר ולקבור את הראש באדמה''.
הפקת לקחי אמת ממלחמת יום הכיפורים היתה מלמדת שב- 1973 ראש הממשלה גולדה מאיר לא הבינה את הקשר בין מדיניות לצבא ומלחמה, שר הביטחון משה דיין קיווה לשווא שיוכל לקשור ביניהם בצורה מאולתרת תוך כדי המלחמה והרמטכ''ל דוד אלעזר לא הבין את תפקוד הממשלה והכין את צה''ל למלחמה שלא היתה. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא התכנון של צה''ל להנחית על הסורים מכה אווירית מוחצת כאשר יהיה ברור שאין למנוע מלחמה וחוסר נכונותה של גולדה לאשר את הפעולה. לימוד ויישום לקחים אלה היו עשויים למנוע את הישנותם ב- 1982
|
|
|
מלחמת לבנון לאחר עשרים שנה
