ראשית נבוא ונאמר שסקירה זו אינה סקירה פוליטית והפוליטיקה תוזכר כאן בהקשרים מסויימים בלבד. אין כאן ענין של היסטוריונים שמאלנים שהם ''צדיקים'' או ''פושעים'' אלא ענין של מחלוקת מדעית בין החוקרים שמתמקד בשאלה האם התנ''ך הוא ספר היסטורי? או במילים אחרות האם יש להתיחס לקטעים ההיסטוריים בתנ''ך כפשוטם.
ב-29 לאוקטובר 1999 התפרסם מאמרו של פרופ' זאב הרצוג שתאר את הפער בין הטקסט המקראי לממצא הארכאולוגי בכל הנוגע לראשית ישראל מתקופת האבות ועד ממלכת דוד ושלמה. אחת מתת-הכותרות של אותו ממאמר הייתה: ''תקופת המקרא לא הייתה''. המאמר הזה עורר בעיקר וכוח ציבורי שכן בקרב החוקרים הוכוח הזה קיים כבר כמאה שנה (מתקופתו של החוקר וולהאוזן שהיה מראשוני הדוגלים בתאוריות של ביקורת המקרא).
על מה הוכוח? מצד אחד עומדים חוקרים (כמו אנשי הארכאולוגיה מירושלים, ארכאולוגים ראשונים וקלאסיים, מספר ארכאולוגים שאינם מזוהים עם אסכולה כלשהיא וכמובן אנשי הדת) שטוענים שיש אלמנטים היסטוריים בספורי התנ''ך ובעצם אפשר להסביר את הממצאים הארכאולוגיים (וגם את הבעיות הלוגיות שנמצאות בספורי התנ''ך) במספר דרכים ופרשנויות כך שספורי המקרא יקבלו מימד של אמת היסטורית ברמה כזאת או אחרת. מולם עומדת קבוצה של חוקרים (אנשי אסכולת ת''א כמו פרופ' פינקלשטיין ופרופ' זאב הרצוג ומה שנקרא הארכאולוגים החדשים) שטוענת שספורי המקרא אינם ספורים היסטוריים ובעצם אלה ספורים שנכתבו מאות שנים אחרי שהם התרחשו (לכאורה) והם נכתבו על ידי אנשים שרצו לרומם את ממלכת יהודה ולאחדה מחדש עם ממלכת ישראל. ננסה עכשיו לפרט את הטענות של כל אסכולה ובסכום ננסה לברר מה הן התובנות אותן אפשר להסיק מכל הוכוח הבלתי גמור הזה.
נתחיל דווקא מהארכאולוגים החדשים (''אסכולת ת''א'') שטוענים נגד האמת ההיסטורית במקרא: כבר לפני 100 שנה קמו מספר חוקרים (בעיקר גרמנים ואנגלים גויים שחלקם – וביחוד המפורסם שבהם וולהאוזן - היו כנראה גם קצת אנטישמים) שטענו שספורי המקרא אינם בחזקת אמת היסטורית אלא הם השלכה לאחור של מציאות תקופת המקרא ובעצם כל ספרי התורה נכתבו בזמן ממלכת יהודה ערב כבוש ישראל על ידי האשורים או ממש אחריו בימי חזקיהו המלך. החוקרים הללו דנו בעיקר בכל הסתירות, השגיאות, והפירכות בספורי המקרא והדיון הזה הוביל אותם לכך שבעצם המציאות שמתוארת בתורה איננה המציאות של תקופת יציאת מצרים וההתנחלות אחריה אלא מציאות של ימי ממלכת יהודה במאה השביעית או השמינית לפני הספירה. הארכאולוגיה באה – בשנות העשרים של המאה העשרים - כדי לקעקע את הטענות הללו של ''מבקרי המקרא ולהחזיר לספורי המקרא את עטרתם ההיסטוריוגרפית והכרונולוגית. הארכאולוגים הראשונים שעסקו בארכאולוגיה של ארץ-ישראל היו תיאולוגים (נוצרים) או פונדמנטליטים אחרים וחוקרים יהודיים שגם להם הייתה מוטיבציה לאשש את ספורי המקרא – בתחילה מסבות דתיות אולי ואחר כך (בעיקר אחרי קום המדינה או בשנים שקדמו להקמת המדינה) מסבות לאומיות – פוליטיות. החפירות הללו נערכו באתרים המוזכרים במקרא וניסו באמצעותן להוכיח את אמיתות הספורים הללו.
החפירות בשנים האחרונות (ב-30 השנים האחרונות) הראו שספור ההתנחלות כפי שהוא מופיע בספר יהושע לא היה ולא נברא שכן הערים הללו היו כפרים קטנים באותה תקופה או כלל לא היה ישוב באתרים הללו בתקופה המתוארכת כתקופת ההתנחלות (סוף האלף השני לפנה''ס). העדר מוחלט של ממצא ארכאולוגי בחצי האי סיני, מתקופת יציאת מצרים, יחד עם העדר איזכור מוחלט של הארוע המכונן הזה בתעודות או כתובות חוץ-מקראיות הביאו לכך שהאסכולה הזאת (של ה''ארכאולוגים החדשים'') הגיעה למסקנה שגם יציאת מצרים לא הייתה ולא נבראה וגם היא מבחינתם ''ספור לאחור'' של סופרים שכתבו בימי יאשיהו או חזקיהו.
ישנם גם כמה אנכרוניזמים בספרי התורה (בחומש) שחיזקו את דעתם זו של בני האסכולה הזאת – כמו למשל הופעתם של הפלישתים והארמים בתקופת האבות כאשר ידוע מן הארכאולוגיה שהם הופיעו בארץ כמה מאות שנים אחר כך, אזכור סחר מדברי על גמלים בספר בראשית (כאשר הארכאולוגיה אומרת לנו שהגמלים לא בוייתו לפני סוף האלף השני לפנה''ס קרי: בתקופת הממלכה המאוחדת לפי התנ''ך) ועוד ועוד. גם ההצגה של דוד ושלמה כמלכים של מדינה גדולה ועשירה (הלא היא מדינת יהודה) אינה מקובלת על הארכאולוגים הללו שכן אין הם מופיעים בתעודות חוץ מקראיות כלל והממצא הארכאולוגי מהמאה ה-10 לפנה''ס מירושלים הוא דל ביותר, דבר שמעיד על ישוב קטן ודל ולא על עיר גדולה ומשגשגת. גם במקרה זה טוענים הארכאולוגים החדשים שסופרים בני תקופתו של יאשיהו הם שכתבו את הספור הזה וזאת כדי לשרת את מטרת ממלכת יהודה לרשת את ממלכת ישראל שחרבה עם הכבוש האשורי והגלייתם של התושבים. הסופרים הללו כתבו ספור שמשרת את האידיאולוגיה של ''אל אחד, מקדש אחד, בירה אחת (ירושלים) ומלך אחד (משושלת בית דוד)''.
מצד שני עומדים ארכאולוגים כמו אהרוני, ידין, מייטליס, אדם זרטל, אמנון בן-תור ואחרים שטוענים שהממצאים הארכאולוגיים כן מאשרים או מאשרים באופן חלקי את ספורי המקרא. לגבי יציאת מצרים: בשנים האחרונות התברר שנוודים דווקא כן משאירים שרידים ונמצאו גם תעודות (בעיקר מצריות) שאפשר להבינן בהקשר של יציאת מצרים, כמו כן ברור לגמרי שנוודים שמיים ירדו בתקופות האמורות (סוף תקופת הברונזה התיכונה 1 - סביבות שנת 2000 לפנה''ס) למצרים ואחר כך גם עזבו אותה. כמו כן התברר שספור יציאת מצרים במקרא נכתב על ידי אנשים שהיו במצרים בתקופה הנידונה והיו חלק של תרבותה (כך שהמציאות המתוארת היא של מצרים בתקופת הברונזה התיכונה 1 ולא בתקופת יאשיהו או חזקיהו). כמו כן גילה הארכאולוג אדם זרטל מבנה בהר עיבל שמתאים למזבח המתואר בתנ''ך ונמצאו בו אלפי עצמות של בעלי חיים – כשרים בלבד ללא עצם אחת של בעל חיים שאינו כשר לפי התורה. בחצור נמצאו מבנים מונומנטליים מתקופת שלמה (מאה ה-10 לפנה''ס) ובירושלים נמצא מבנה גדול ומפואר – שיש הטוענים שהוא הוא ארמונו של דוד המלך. בתל דן נמצאה כתובת ''...לבית דוד'', בחורבת חלוקים בנגב נמצאו שכבות ישוב ובהן חרסים ''ישראלים'' (הכוונה לא חרסים מדבריים אלא כאלה שמקורם בצפון ארץ-ישראל) ועוד ועוד.
שתי התאוריות נלחמות זו בזו (בשצף קצף יש לומר) ולכל אחת יש מה לומר על ה''הוכחות'' של השניה: המזבח שמצא אדם זרטל על הר עיבל מכונה בפיו של ישראל פינקלשטיין – ''שומרה'' (מבנה ארעי לשמירה על התבואה בשדות), ה''אורוות'' הגדולות בתל חצור אינן מהמאה העשירית לדעתו של פינקלשטיין (למרות שהחופר במקום חושב שכן...), התיארוך של חורבת חלוקים למאה ה-11 לפנה''ס נפסל על ידי פינקלשטיין (למרות שלא הוא חפר שם....). מצד שני – טוענים הארכאולוגים החדשים שאין ביריחו סימן וזכר לחומות שנפלו שלא כדרך הטבע או לחומות בכלל מתקופת יהושע, אין איזכור לדוד ושלמה מחוץ למקרא (היום ידוע שזה לא נכון ובתל דן כן נמצאה כתובת ובה מוזכר ''בית דוד''), אין בחצור שכבות מהמאה העשירית וכדומה.
לסכום: מה יעשה ההדיוט שאינו בקי וכל מאמר שבא מאחד הצדדים רק מבלבל אותו יותר? – יתכבד, יעצור ויחשוב על הדברים הבאים:
- הכתיבה ההיסטוריוגרפית בתקופת המקרא הייתה שונה מזו שלנו היום, ובכלל נטו לפאר את מעלליהם של המלכים (גם אם נכשלו לחלוטין) ונמעו מלהזכיר כשלונות מהדהדים.
- נקודת המבט של הכובש על הארועים ההיסטוריים היא לעולם שונה מזו של הנכבש שמטבע הדברים יש לו את הנרטיב שלו.
- לא כל דבר שנתפס כנס בתקופות הקדומות אכן היה כזה – היום אנחנו מבינים שרוב התופעות הן תופעות טבע שבעבר לא יכלו להסבירן.
- התנ''ך לא נכתב כספר היסטוריה ולפי הפרשנות הדתית-יהודית גם הספורים ההיסטוריים לא נכתבו אלא כדי שיפיקו מהם לקח וילמדו מוסר כלשהוא.
- ''אין ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה מכאן שהספור התנכ''י לא היה ולא נברא'' – הוא טעון שאיננו עומד במבחן ההגיון שכן תמיד אפשר לומר – עדיין אין ממצאים. אם לא מצאנו עד היום זה לא אומר שלא נמצא בעתיד לכן אם פוסקים משהו על סמך העדר ממצאים – צריך תמיד להסתייג ולומר ''במצב הידע העכשווי''.
- כל תאוריה (ותהיה החשובה שבתאוריות) היא בחזקת השערה שתקפה רק כל עוד אפשר להוכיח אותה והיא תקפה גם לגבי ממצאים חדשים. אם מתגלים ממצאים שסותרים את התאוריה – מחליפים את התאוריה לא את הממצאים.
- החשוב מכל: מאז ומתמיד לימדונו את חשיבותה של הצניעות והיושר האינטלקטואלי. כאשר מי שהוא בא וטוען: מה שאני אומר הוא האמת ואין בלתה ולכן כל תאוריה אחרת לא קיימת ולכן בהכרח איננה נכונה – לא רק שהוא איננו עניו במיוחד אפשר לתהות גם על תקפותו של המדע שלו...
ביבליוגרפיה |
---|
- ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2002.
- ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה – בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אוניבסיטת ת''א, 2006.
- ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל – ארכאולוגיה, מקרא וזכרון היסטורי, הוצאת אוניברסיטת ת''א, 2003.
- אדם זרטל, עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות (ספרי חמד), 2001.
- עמנואל וליקובסקי, תקופות בתוהו – שחזור ההיסטוריה העתיקה – ישראל ומצרים, הוצאת רמ.
- עמנואל וליקובסקי, תקופות בתוהו – גויי הים: פלשתים או פרסים?, הוצאת רמ. 2004.
- פנינה גלפז-פלר, יציאת מצרים – מציאות או דמיון, הוצאת שוקן. 2002.
- ע.ג.חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, הוצאת דביר, 2000.
|