במסגרת כל אותם הרהורי פוסט-אנאפוליס שתוארו לעיל, צצה ועלתה בהמשך בראשי שאלה שבתחילה נראתה לי הזוייה לגמרי, אך בהמשך קיבלה תחושה של מציאות אפשרית במסגרת עלילות 'המזרח הפרוע', אשר משום מה תמיד מצליחות להפתיע את החשיבה המערבית השאבלונית:
וכי מי יכול להבטיח לחיילים הישראלים השומרים והמקיפים את הרצועה ו/או לפוליטיקאים השאננים בציון, כי נחשול אדם זה שפרץ למצרים לא ישנה ישנה את צעידתו לכיוון... ישראל, למשל? האם למישהו יש ערובה לכך?
מה היה קורה לו העזתים היו מרכזים כחצי מליון אנשים ללא נשק שהיו מתחילים לצעוד לכיוון מעבר
ארז, ובידיהם דגלים לבנים? האם יש למישהו בכלל תוכניות מגרה עבור צונאמי אנושי מסוג זה? האם מישהו מעלה בדעתו איזה אירוע תקשורתי בינלאומי היתה יוצרת דינאמיקה שכזו?
הרי ברי לכל בר דעת כי ישראל במצב שכזה לא תוכל לעשות דבר, אבל פשוט שום-כלום, שכן אף מדינה דמוקרטית בעולם לא תעז לטבוח בשידור חי בהמוני אנשים, שבמקרה דנן היו מתקהלים ומנסים לעלות על מחסום ארז, לדוגמא, ומשם ממשיכים בצעידה צפונה. זהו הרי הסיוט האמיתי בכל סיפור מסוג זה, ובהחלט ייתכן שמה שקרה אמש למצרים עלול לקרוא מחר גם לישראלים.
גרוע מכך: על ידי סדרה של מהלכים מסוג זה היתה תנועת ה
חמאס משנה לגמרי את עורה ונתפשת לפתע כמעין העתק מאוחר של
מהאטמה גנדי, שכן עצם הרעיון של 'התגברות על חומה' באמצעי שלום, לכאורה, היה גורם ב
אירופה לרטט רציני שמזכיר את נפילת מסך הברזל, וכנראה גם בארצות הברית. ההכרה בתנועה זו היתה הופכת לשאלה של זמן על רקע התמונות הזורמות מהשטח, וכל רעיונותיה והצהרותיה היו מתנדפים אל מחוזות השיכחה.
האם ישנם גורמים בישראל שעורכים סימולציות אפשריות לגבי דברים מסוג זה, או שמא סמוך-הגדול כבר ידאג למצוא פיתרון? כמה זרקוני וסילוני מים צריכים כדי לעצור את צעידתם של מאות אלפים? ואולי קצף דבקי ו/או דבק קצפי הוא הפיתרון...? ולהיכן נעלמה החצצית המפורסמת? האם המוח היהודי המפורסם יצליח למצוא את פטנט-המנע הדרוש מבלי לערב דגל שחור משחור, חו''ח? האם מישהו חושב שלסיטואציה מסוג זה ישנו כלל 'פיתרון'?
לשון אחר: מסופקני אם מישהו כלל נותן דעתו למצב מסוג זה, ועל כן חרד מראש לכל הזיית סטרנג'לאב בדבר 'פיתרונות יצירתיים' בנדון.
פירושו של דבר הוא שמצב סיר הלחץ הנוכחי מסוכן לכל הצדדים, וכי מדיניות של מצור יכולה להשיג תוצאות הפוכות לגמרי. אני חוזר וטוען כי עדיף היה, לשיטתי, להעניק לעזה איזה סוג של הכרה אקס-טריטוריאלית, אשר במסגרתה היו תושבי המקום מנסים 'להיפתח' אל העולם (על ידי נמל ימי ושדה תעופה) – ואולי על ידי כך מקבלים תחושה של דברים שאותם לא כדאי להפסיד. זה אולי מסוכן, יאמרו אחדים – אך לא פחות מסוכן להבנתי להמשיך במצב כליאה חסר כל תקווה מסוג זה.
הגבולות לישראל, אם כך, יכולים אמנם להישאר סגורים, אך יש לאפשר לעזתים לקחת את גורלם בידם ולהתיר להם לייבא ולייצא את הדברים שבהם יחפצו, עם מחיר בהתאם. רצוי, כמובן, שהגבול למצרים ימשיך ויישאר גבול פתוח, שכן גבול פתוח מסוג זה הנו הערובה הטובה ביותר למצב של מצור-חלקי בלבד, לא כל שכן עשוי בעתיד להוות את המסדרון האלטרנטיבי ל'מעבר הבטוח', עליו השלום.
בכיוון ההפוך
