לימין שור

הבחירות האחרונות לכנסת ב-‏10 בפברואר 2009 הוכיחו כי בישראל לא רק היסמין פורח גם הימין מלבלב.
היות מדינת ישראל מדינה גזענית בעלת רוב ימני, היא מן המפורסמות. 42 שנות כיבוש במימון נדיב של העולם היהודי והלא יהודי, סייעו לגדל כאן מפלצת לאומנית דתית גזענית שאת פירותיה הרעילים והמסוכנים אנו חיים ונושמים מדי יום.
מבחינה זו הבחירות האחרונות לא היו הפתעה. החידוש בהן היה בבוטות של הימין הגזעני. מה שהיה בעבר גזענות מעט יותר רכה, הפך להיות הרבה יותר גס וברוטלי.

הכנסת החדשה היא ברובה המכריע ממוקמת על קו הרצף הימני, בין ימין קל, המשך בימין בינוני, עבור לימין כבד וכלה בימין עמוק.
למעשה מכהנות בכנסת החדשה, ה-‏18 במספר, שלוש מפלגות ליכוד שחבריהן פרושים בין ימין בינוני (מיעוט), כבד ועמוק. ליכוד א' בהנהגת בנימין נתניהו, ליכוד ב' הנושא את השם קדימה בהנהגת ציפי לבני שמרבית נציגיה הם יוצאי ליכוד, כולל לבני עצמה, שעמדותיהם הבסיסיות לא שונות מאלה של ליכוד א' וליכוד ג' הנושא את השם ישראל ביתנו בהנהגת אביגדור ליברמן, בעברו מנכ''ל ליכוד א', שגזענותו הגלויה והבוטה משקפת את דעתם של מרבית חברי שלושת הליכודים.

שלוש מפלגות אלה מונות יחד 70 חברי כנסת, רוב מוחלט. לאלו יש לצרף את המפלגות הבאות: שתי מפלגות ימין קטנות, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, מפלגות מתנחלים שאני מסווגן כימין עמוק, 7 חברי כנסת; שתי המפלגות החרדיות, ש''ס, ימין כבד, ויהדות התורה, ימין בינוני, 16 חברי כנסת; מפלגת העבודה בהנהגת אהוד ברק, שמרבית חבריה מתנדנדים בין ימין רך ובינוני, 13 חברי כנסת. יחד מונה הימין לשדרותיו השונות בכנסת החדשה 106 חברי כנסת. רוב מוחץ. אין עוד מדינה בעולם הדמוקרטי, שישראל לא בצדק מתעקשת להשתייך אליו, שבה הגזענות זוכה לתמיכה כה מסיבית.

השמאל הציוני הובס וכמעט נפוץ לכל רוח. יש קושי מבני בלהיות גם שמאל וגם ציוני. גם להיות בעד שוויון וגם לתמוך במדינה ''יהודית ודמוקרטית'' שהאפליה נגד המיעוט הערבי מעוגן ברבים מחוקיה. גם להיות נגד הכיבוש ובה בעת להתנגד למי שמסרבים להתגייס לצבא הכיבוש. גם להיות בעד שלום וגם לתמוך במלחמות. הסתירות בין השקפה שמאלית אוניברסלית לבין השקפה ציונית פרטיקולרית, מכות שוב ושוב בשמאל הציוני. במפגש הסתירות הזה, המרכיב הציוני גובר בדרך כלל על השמאלי. כמי שניסה שנים לגשר בין השניים, הבנתי שבסוף נתקלים בחומה בלתי עבירה, ויש לבחור באחד מהשניים. בחרתי באוניברסלי.

ח''כ חיים אורון, ראש מרצ ומנהיג השמאל הציוני המובס, מגלם את הסתירה הזו. אין ספק שהוא מעריך את עצמו כאיש שלום, אולם באותה נשימה גם גאה על כך ששני בניו הם טייסי קרב. אינני יודע אם בניו השתתפו בהפצצות הפראיות על עזה שגרמו לאלפי נפגעים והרס אדיר, אבל, אולי אפשר להסביר בכך את עמדת מרצ שתמכה בהפצצות האוויר על עזה, והסתייגה לאחר מכן מהכניסה הקרקעית.

מרצ, מפלגת השמאל הציוני, צירפה לשורותיה קבוצה של כוכבים בתקווה לעלות מ-‏5 מנדטים לנציגות דו ספרתית. הכישלון היה דרמטי. מרצ ירדה ל-‏3 מנדטים. הסיסמה ''ציפי או ביבי'' שעמדה במרכז תעמולת הבחירות של קדימה לקראת קו הסיום, העבירה בוחרי מרצ רבים לקדימה, אבל גם הוכיחה עד כמה רופפת ושטחית היא שמאליותם. הבחירות בישראל הן לא אישיות, ומי שבוחר בלבני, בהנחה שהיא מייצגת קו מתון יותר, בוחר בו זמנית גם במספר 2 של קדימה, גנרל שאול מופז שהיה רמטכ''ל ושר ביטחון מהאכזריים ביותר שידעה ישראל בתקופת הכיבוש, שגורר אחריו שובל של פשעי מלחמה. כך הם גם פני הדברים באשר לאבי דיכטר, אף הוא מראשי קדימה, ראש השב''כ לשעבר, שידיו מגואלות בהוצאות להורג ללא משפט של מאות בני אדם.

בניגוד למינוחי העיתונות הישראלית לפיה השמאל הוכה, אני מתעקש על הפרדה בין השמאל הציוני שאכן הוכה קשות, לבין השמאל הלא ציוני, שלא זו בלבד שלא הוכה אלא התחזק. חד''ש, מפלגת שמאל לא ציונית, שמאגדת בתוכה יהודים וערבים, התחזקה והיא מיוצגת עתה עם 4 חברי כנסת לעומת 3 בכנסת הקודמת, עלייה משמעותית בשיעור של 25 אחוזים. לשמאל הפרלמנטרי יש להוסיף את ארגוני השמאל החוץ פרלמנטרי, שרוב חבריהם הם לא ציונים או אנטי ציונים ולא מעטים מהם החליטו לא להשתתף בבחירות, כל אחד ונימוקיו האידיאולוגים עימו.

הרכב הכנסת החדשה מאפשר לבנימין נתניהו להרכיב ממשלת ימין קיצוני עם רוב של 65 חברי כנסת. ממשלה כזו, בה יכהן ליברמן בתפקיד מרכזי, מועלית האפשרות שיהיה שר ביטחון, מעוררת פחדים מובנים, הן אצל שוחרי שלום ודמוקרטיה בישראל, והן מחוצה לה. ליברמן כבר איים בעבר על מצרים בהפצצת סכר אסואן. הנטייה של ממשלה כזו, החולשת על מאות פצצות אטום, להיכנס להרפתקה צבאית מול איראן, עלולה להיגמר באסון אזורי עם השלכות לכל העולם. זו כבר לא רק בעיה ישראלית, אלא בינלאומית.

היתרון לדידי של ממשלה כזו, שיימחקו מפניה כל צבעי ההסוואה של מדינה שוחרת שלום. פרצופה האמיתי של ישראל כמדינה גזענית, כוחנית, כובשת מדכאת ומסוכנת ייחשף ללא כחל וסרק, דבר שיקל על הקהילה הבינלאומית להטיל עליה פיקוח הדוק עד כדי הפעלת סנקציות במטרה לרסנה.

ממשלה ימנית צרה תכלול בתוכה מפלגות ואישים שבהשוואה אליהם היידר האוסטרי המנוח ולה פן הצרפתי נראים כמעט כחסידי אומות העולם. אם נזכור כי בשנת 2000 החזירה ממשלת ישראל את שגרירה מאוסטריה כמחאה על השתתפות היידר ומפלגתו בממשלה האוסטרית, יהיה זה אך צדק פואטי אם עתה תחזיר אוסטריה את שגרירה מישראל כמחאה על שיתוף גזענים נוסח היידר וימינה ממנו בממשלת ישראל.

בנימין נתניהו הוא לא טמבל. הוא מודע לכל מה שכתוב כאן ולכן הוא מעדיף ממשלה בראשותו בה תשתתפנה מפלגות כמו קדימה, שבעזרתן יוכל למתן וליפות קמעא את פניה של ישראל. מדובר בשינוי קוסמטי בלבד, משום שבמדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים, הדברים לא ישתנו מהותית, בין בממשלת ימין צרה ובין בממשלה רחבה, שהרי הכיבוש והבנייה בהתנחלויות יימשכו, כפי שהיו בימי ראשי הממשלות קודמים, גולדה, פרס, נתניהו, שמיר, ברק, שרון ואולמרט. חומת האפרטהייד עוד לא קורסת.

בל נשכח, כי ממשלה רחבה כמו ממשלת אולמרט, ברק לבני, שתעתעה בכולם ב''תהליך שלום'' שלעולם אינו מסתיים בשלום, זקפה לחובתה בשלוש שנים שתי מלחמות, ''הישג'' נדיר אפילו בקנה מידה ישראלי. הימין אמנם קטף את הדיבידנדים מהמלחמות, שהרי באופוזיציה אין כמותו ללהג מלחמתי ולביקורת על ''השמאל המגמגם'', שאינו מחסל את האויב, ראו חיזבאללה וחמאס. בפועל דווקא ממשלת נתניהו הראשונה 1996-99, ממשלת ימין צרה, הייתה בתחום המלחמות כמעט צמחונית בהשוואה לאולמרט, ברק ולבני ''המתונים''. הלחץ הבינלאומי אז, שהיה מתון, עשה את שלו. נקל לשער מה יקרה כשלחץ זה יהיה מעט יותר כבד.

בתחומי הקו הירוק לא צפויה ממשלת ימין צרה לשנות באופן דרסטי את התמונה. בהחלט תיתכן שחיקה בנורמות דמוקרטיות ממנה יפגעו בעיקר ערבים ופעילי שמאל חוץ פרלמנטריים. חוגי ימין פשיסטים בנוסח הקו קלוקס קלן יבדקו את גבולות חופש הפעולה שלהם בהתנכלות לפעילי זכויות אדם, שמאל וערבים בדומה למתרחש ברוסיה של פוטין.
במשרד החינוך יחולו אי אלו שינויים בכיוון ''תודעה יהודית וציונית'' מוגברת, הוועדה לבחירת שופטים תמנה שופטים עוד יותר ימניים, אם כי בנושא זה המצב הקיים כבר גרוע דיו, אבל אם אפשר להרע עוד מעט, למה לא? וכיוצא באלה דברים.

חוק הנאמנות שעליו רכב ליברמן להישגו בבחירות, יתקע באיזו ועדה ''שתבדוק את הנושא''. אנחנו נוכל לתרום לדיוני הוועדה בהצעת חוק נאמנות נגדית לפיה בלי נאמנות לזכויות אדם, דמוקרטיה ושוויון אין אזרחות. כך נוכל באחת לשלול את האזרחות לפחות מארבעה מיליון גזענים. איזו חגיגה. דרכנו לרוב סלולה.

ממשלת ימין צרה תירתע מפגיעה אנושה בחופש הביטוי ליהודים ומחיסול הבחירות, לא כל כך בגלל התנגדות מבית, אלא מחשש לתגובה הבינלאומית, כך שאופציית החלפתה לא תעלם. ממשלת כזו תתעלם מזכויותיהם של מיליון ומעלה אזרחים ערבים, 20 אחוזים מהאוכלוסייה, בדיוק כמו ממשלות קודמת רחבות יותר. ההתקוממות של הפלסטינים אזרחי ישראל לנוכח אפלייתם המתמשכת, היא עניין של זמן.

הימין שניצח בבחירות הוא לא רק מדיני, אלא גם כלכלי. ימין שדוגל בהפרטת כל מה שזז, ימין תצ'ריסטי התומך בהעברת נכסים לאומיים לידיים פרטיות. (על שמה של מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה מהמפלגה השמרנית בשנות ה-‏80 של המאה הקודמת, שדרסה את האיגודים המקצועיים, הרסה את המרקם החברתי, והפריטה נכסים לאומיים שכיום שוב מלאימים אותם). זהו ימין המקדש ומעמיק את הפערים בין עשירים לעניים, ומשתמש בסכסוך הלאומי להסיט את תשומת הלב מהמצוקה הכלכלית לעבר שנאת זרים. שיטה מוכרת בעולם מהעבר וההווה. בנושאים אלה אין הבדלים מהותיים בין אהוד ברק ממגדלי אקירוב היוקרתיים והיקרים, בנימין נתניהו מקיסריה, המתנחל אביגדור ליברמן מהתנחלות נוקדים וציפי לבני מצפון תל-אביב.

בישראל מתנהל עתה ויכוח מאד ער על שינוי שיטת הממשל, משום שלדעת המתדיינים שיטת הבחירות בישראל אינה מאפשרת הכרעה וממשל יציב.
להבנתי הבחירות הסתיימו בהכרעה ברורה, המשך התמיכה בכיבוש ובהרחבת ההתנחלויות.
הויכוח בין מרבית המפלגות מתמקד בסוגיות אגו, מי יעמוד בראש הממשלה, ובחלוקת השלל המיניסטריאלי. הבעיה בישראל אינה שיטת הממשל, אלא התכנים הפוליטיים לאורם פועלת הממשלה. בין אם תהיה קואליציה של מפלגות ימין ובין אם יהיה ממשל נשיאותי נוסח ארה''ב, שניהם יהיו הרסניים ומזיקים כל עוד הם מתבססים על המשך הכיבוש, המלחמה והפערים הכלכליים.

לסיכום: אם אתם יהודים, אפילו אם יש בליבכם איזו נטייה שמאלית כלשהי, אבל אינכם מעורים יתר על המידה בחיים הציבוריים, מתגייסים לצבא, הולכים לעבודה וחוזרים הביתה בלי לעורר מהומות, יש להניח כי שום רע לא יאונה לכם.

---