הפטריוטיזם, התקשורת והקפיטליזם

לא מכבר הסתיים האירוע השנתי הקרוי ''שרותרום''.
כל שנה, בסביבות חג החנוכה מארגנת תחנת השידור הצבאית ''גלי צה''ל'' את מבצע התרומות הגדול בישראל ''למען חיילי צה''ל''. המבצע נעשה בשיתוף עם ''האגודה למען החייל'', גוף שהתגלה לא אחת כמושחת, שמאפשר לכל מיני קצינים שהשתחררו מהצבא לקבל משרות מכניסות (בנוסף לפנסיה הצבאית).

מבצע ההתרמה נמשך משעות הבוקר ועד חצות בלילה, כ-‏18 שעות. המתרימים הם סלבריטאים, שחקנים, אמנים, עיתונאים, חברי כנסת קצינים בכירים, בראשם הרמטכ''ל, שסוחטים עד תום את התמיכה הרחבה בצבא, וכל שרותרום כזה מגייס מיליוני שקלים. הטייקונים הגדולים של המשק הישראלי שמעסיקים אלפי עובדים בשכר מינימום שבקושי מאפשר קיום, מנצלים את השרותרום כאמצעי ליחסי ציבור, ותורמים סכומים פעוטים יחסית למיליארדים שהם מרוויחים, להצגת פנים פטריוטיות של תמיכה בצבא.

ההתרמה נעשית בשיטות האופייניות לשטיפת מוח של משרדי פרסום, שלטעמי הן ביזה אמוציונלית, שמביאות גם ילדים בני 12 לתרום את דמי הכיס שקיבלו מההורים, ''למען חיילינו הגיבורים''. הילדים לא יודעים את נפשם מרוב שמחה כאשר שמם מוזכר בשידור בליווי מחיאות כפיים מהסלבריטאים.

השרותרום מכעיס אותי כל שנה מחדש. מיליוני השקלים הנאספים הם למעשה תוספת לתקציב המנופח של הצבא. תקציב הביטחון של ישראל לשנה הקרובה הוא 54 מיליארד שקלים. (לא כולל את תקציבי השב''כ, המוסד והכור הגרעיני בדימונה, המגיעים למיליארדים רבים נוספים). יש שם די והותר לספק את כל צורכי החיילים. אין שום צורך בשרותרום ובאגודה למען החייל. ברור כי כל הפרויקט הזה נועד קודם כל להנציח את מקומו הבכיר והמיוחד של הצבא בחברה הישראלית.

התחנה הצבאית היא יצור אופייני לישראל. לא מדובר בתחנה המשדרת לחיילים, אלא ברדיו צבאי המשדר לכל האוכלוסייה, חדשות, פרשנויות פוליטיות ומוסיקה פופולרית. חלק ניכר מהעיתונאים שם הם חיילים צעירים בשרות חובה, צעירים בני 19 ,20 שהצבא הוא עבורם בית הספר לעיתונאות. בוגרי התחנה משתלבים לאחר מכן בעיתונות הממוסדת, כתובה ואלקטרונית, וזה מסביר בין השאר את הסימביוזה בין העיתונות בישראל והצבא. כמעט מיותר לציין כי התחנה הצבאית מהווה אכסניה להסתה חריפה נגד השמאל העקבי התומך בסרבנות לשרת את הכיבוש.

ביטוי מובהק לסימביוזה ניתן למצוא בימים אלה בעיתון הנפוץ בישראל ''ידיעות אחרונות''. במקביל לשרותרום פתח העיתון במבצע נוסף משלו לפיו מתבקשים הקוראים לתרום באמצעות SMS כסף ליחידה הצבאית האהובה עליהם. לצורך זאת פירט העיתון את 27 יחידות הצבאיות, כולל יחידות חיסול (כמו ''דובדבן''), עבורן יכול כל קורא לתרום. עוד דרך לטפח את שטיפת המוח למען הצבא. אני מניח כי קוראיי לא יופתעו אם אציין כי כמעט כל 27 היחידות לקחו ולוקחות חלק פעיל בהשלטת הדיקטטורה והאפרטהייד על העם הפלסטיני בשטחים הכבושים.

ולסיום אנקדוטה שמדגימה את שטיפת המוח באשר לצבא כבר מגיל כמעט ינקות. ערב יום העצמאות מציינים בישראל את מה שקרוי ''יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל''. כשהבן שלי היה בגן טרום חובה, (גילאי 3) החליטה הגננת, ביום הזיכרון, לקחת את הילדים למחנה צבאי קרוב ''לראות איך החיילים שלנו גרים''. כאשר שאלתי אותה מדוע צריך כבר בגיל שלוש לזבל לילדים את המוח עם הצבא? היא הגיבה בעוינות, ומאז סומנתי במערכת ''כהורה בעייתי''.

---

קנאות דתית - אסון לאנושות

לפני מספר שבועות תקפו אנשי אל קאעידה כנסיה בבירת עיראק, בגדד, שעה ששהו שם עשרות מתפללים. 40 מתפללים נטבחו ועוד עשרות נפצעו. לפי קנאי אל קאעידה אין מקום לנוצרים בעיראק. הטלביזיה הישראלית הקרינה דיווח על האירוע הנורא. מה שהטלביזיה הישראלית ''שכחה'' להזכיר כי סוג זה של קנאות רצחנית התרחש גם בישראל שנים קודם לכן. הגרסה היהודית של אל קאעידה הקדימה את זו העיראקית ב-‏16 שנים.

בפברואר 1994 רצח המתנחל והרופא ד''ר ברוך גולדשטיין 29 מוסלמים ופצע עשרות נוספים בעת תפילתם במסגד שבמערת המכפלה בחברון. גולדשטיין, קנאי דתי כמוהו כעמיתיו הקנאים בעיראק, ביקש באמצעות הטבח ההמוני לזרוע בהלה ופחד בקרב המוסלמים ולגרום לבריחתם מארצם.
גולדשטיין לא לבד. יש לו ממשיכי דרך. קיברו בהתנחלות קריית ארבע ליד חברון הוא אתר עלייה לרגל למעריציו. לזכרו של הרוצח נכתבו ספרים המשבחים את מעשהו. אל קאעידה היהודית חיה, בועטת ומסוכנת כמו אחותה העיראקית.

---

''בנות ישראל לעם ישראל''

הגל הגזעני העובר על ישראל לא רק שלא שכך אלא תפש תאוצה. אחר פסק ההלכה של הרבנים שאסר על השכרת ומכירת דירות לערבים, אולצו ארבעה אזרחים ערבים לעזוב דירה ששכרו בדרום תל אביב לאחר ששכנים איימו על חייהם; בירושלים נתפשה כנופיה של בני 14 שנהגה לבצע לינץ' בערבים; בבת ים התקיימה הפגנה של אנשי ימין קיצוני שקראה להוצאת הערבים המתגוררים בעיר תוך שימוש בטענה שהם מטרידים צעירות יהודיות וגורמים ''לנישואי תערובת''; בשכונות העוני הדרומיות של תל אביב התקיימה הפגנה שקראה להוצאת הפליטים הסודנים מהשכונות תוך שימוש בכרזה ''בנות ישראל לעם ישראל''. מזכיר את התהלוכה שארגנו הנאצים בברלין בשנות ה-‏30, בטרם מלחמה, כאשר בראשה הובלה אשה גרמניה עליה נתלתה כרזה, שאם זכרוני אינו מטעני, נשאה את הטקסט: ''ביזיתי את הכבוד הגרמני, שכבתי עם יהודי''.

השימוש באלמנט המיני של חילול הגזע אופייני לגזענים בכל מקום, וישראל לא יוצאת דופן. הפערים ביחסים שבינו לבינה בין החברה הערבית המאד שמרנית לבין החברה היהודית שבחלקה הגדול חיה לפי נורמות מערביות, מהוה כר פורה לגזענים שמאמצים את הסגנון של ''חילול הרחם של האשה היהודייה בידי ערבים''.

כמעט מיותר לציין שבכל האירועים מילאו מתנחלים גזענים תפקיד בהתססת האוכלוסייה נגד הזר, השונה והאחר. מפכ''ל המשטרה, רב ניצב דודי כהן, הוסיף שמן למדורה כאשר טען כי אצל הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה יש אחוז גבוה של פשיעה. הסטטיסטיקה לא מאשרת זאת. (הוא מכנה אותם ''מסתננים'' – מונח בעל קונוטציות שליליות הלקוח משנות ה-‏50 כאשר פלסטינים שגורשו ב-‏1948 ניסו לחזור לכפריהם). נטיותיו הגזעניות של המפכ''ל אינן דבר חדש. ראש הממשלה בנימין נתניהו פנה לאזרחים באמצעות אתרו בפייסבוק, לא לקחת את החוק לידיים, אבל נזהר לא לגנות את הגזענים, והבטיח כי הממשלה תטפל ''בבעיית המסתננים''.

לממשלה יש חלק נכבד בגל הזה. אין ספק כי ריכוז של מאות או אלפי פליטים מסודן ואריתריאה, שגרים בתנאי מצוקה וללא רישיון עבודה, בשכונות שגם כך סובלות מעוני והזנחה, הוא קרקע פורייה לקליטת סיסמאות גזעניות.

אינני טומן את הראש בחול. ישראל לא יכולה לקלוט מיליוני פליטים מאפריקה. אבל מצופה ממנה כי כמדינת פליטים היא תקלוט מספר מכובד (מאה אלף הוא מספר כזה) של פליטים, תדאג לשיכונם בתנאים אנושיים, תעניק להם רישיונות עבודה, ובמקביל תפתח במסע אגרסיבי נגד גזענות, כפי שעשתה למשל התאחדות הכדורגל הבינלאומית. אבל אלו דרישות שמדינת כיבוש ואפרטהייד תתקשה למלא.

---

מדליית קרל פון אוסייצקי

מרדכי ואנונו הוא חתן מדליית קרל פון אוסייצקי לזכויות האדם מטעם הליגה הבינלאומית לזכויות האדם בברלין. ב-‏12 בדצמבר היה אמור להתקיים טקס הענקת המדליה, אולם ממשלת ישראל אסרה על ואנונו לצאת לטקס. אשר על כן החליטה הליגה על טקס אלטרנטיבי שהוקדש לנושא פירוק החימוש הגרעיני ובצדו מחאה על ההתנכלות לזכויות האדם של מרדכי ואנונו והערכה למאבקו נגד נשק גרעיני.

הוזמנתי על ידי הליגה לשאת דברים, המובאים להלן:

גבירותיי ורבותיי,
תודה לליגה הבינלאומית לזכויות האדם בברלין שהזמינה אותי לשאת דברים.
הליגה זכאית לשבחים על ההחלטה להעניק השנה את מדליית קרל פון אוסייצקי למרדכי ואנונו. זו החלטה אמיצה ולטעמי נכונה ובמקומה. על כך עוד אומר בהמשך מספר מלים.

התבקשתי לפתוח במספר מלים על עצמי. אני יליד ברלין, 1935, ניצול פרעות ליל הבדולח, אותן עברתי כילד קטן בברלין. משפחתי מצד אבי כמו אמי היא בעלת שורשים עמוקים בגרמניה, שמתפרשת על מאות שנים. אלמלא המשטר הנאצי והשואה בעקבותיו, היינו קרוב לוודאי נשארים בגרמניה. אבי עם פרקטיקה רפואית מצליחה, אמי כצלמת ומתעדת נופים וארצות. אם אמשיך בספקולציות, הייתי גדל להיות עיתונאי גרמני, אולי משתלב בחיים הפוליטיים, נבחר לפרלמנט, ומשם, מי יודע, למשרת הקנצלר, השמיים הם הגבול כאשר אני נישא על כנפי הדמיון של ''מה היה קורה אילו.

בפועל כל זה לא קרה, ובמרץ 1939 היגרנו, מוכים וחבולים, לפלשתינה, ירושלים, שאז הייתה תחת השלטון הבריטי.
ישראל היא מדינה של פליטים, אולם לצערי, רבים, בהם ממשלות ישראל, שכחו זאת ואימצו לעצמם דפוסי התנהגות גזעניים מגונים, מהם סבלנו אנו כה רבות.
גם אני פליט, אבל לא שכחתי זאת, ומכאן מחויבותי לזכויות אדם, לצדק חברתי, לשלום, לא רק כשמדובר ביהודים, אלא בבני אדם בכלל. דבר שלא ברור ללא מעט שרים בממשלת ישראל.

עקרונות אלה הציבו אותי בעמדת מיעוט בישראל. יש בישראל ובקרב הממסד היהודי בארצות שונות, גם בגרמניה, מי שמגדירים אנשים מסוגי כאויבי ישראל, כמסייעים לתעמולה אנטי ישראלית, כמעודדים אנטישמיות ושנאת ישראל.

אם כן, אני מתכבד להודיעכם שאינני אויב ישראל, אבל אני כן אויב הגזענות, אויב המלחמות, אויב של הפרות זכויות אדם, אויב של נשק השמדה המונית, אטומי, ביולוגי וכימי, וזה מציב אותי לצערי מול הממשלה הישראלית וחלק ניכר מהציבור הישראלי. את המסר הזה אני מחויב לבטא בכל מקום בעולם, כי אלו הן עמדות חוצות יבשות וגבולות לאומיים.

כאשר הפטרייה הגרעינית תרחף מעל אזורנו היא לא תשאל אותי, אתה יהודי? אז אתה מקבל פטור מזיהום רדיו אקטיבי, אתה ערבי או מוסלמי? דינך להיצלות בייסורים.

ראש המשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, הודיע בכנסת בדצמבר 1960 בהודעה קצרה על הקמת הכור הגרעיני בדימונה. הוא הוסיף כי מדובר בכור מחקר שיהיה פתוח למדענים מכל העולם. כבר אז היה ברור כי מדובר בשקר. הכור הוקם למטרות צבאיות בסיועה של צרפת, כפרס על תמיכתה של ישראל במלחמה של צרפת נגד עצמאות אלג'יריה. חטא האטום הישראלי משולב בחטא התמיכה בקולוניאליזם הצרפתי.

ישראל היא מעצמה גרעינית בסדר גודל של בריטניה, צרפת וסין. היא הכניסה אזור מסוכן, המוכר גם כמזרח התיכון, למרוץ חימוש גרעיני. ישראל הפכה לגן עדין של נשק השמדה המונית, אטומי, ביולוגי וכימי. ההערכות לגבי מספר פצצות האטום והמימן שבידי ישראל משתנות והן מוערכות בין 100 ל-‏450. לכך יש לצרף את הנשק הכימי והביולוגי שישראל מפתחת במכון הביולוגי בנס ציונה. הנה לנו אירוניה של ההיסטוריה: מדינת ניצולי אושוויץ נהפכה לפצצת זמן של השואה הבאה, היא השואה הגרעינית.

העמדה הישראלית הרשמית, לפיה ''לא נהיה הראשונים להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון'' ידועה מזה שנים כמוליכה שולל ואיש לא קונה את הסחורה השקרית הזו. עמדה זו באה לעולם כהסדר בין ישראל וארה''ב שאיפשר לארה''ב להמשיך ולתמוך בישראל וכך לעקוף חוק בקונגרס לפיו מדינה המפתחת נשק גרעיני בניגוד לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, לא תזכה לסיוע חוץ אמריקאי.

ממשלת ישראל והארגונים הנתונים להשפעתה ו/או לשליטתה עושים לעתים קרובות שימוש מניפולטיבי בשואה כמכשיר לסתימת פיות ביקורתיים על ישראל ובהטבעת תווית של אנטישמיות כלפי אנשים המעזים לחלוק באסרטיביות על מדיניותה של ישראל, בעיקר בכל הקשור, למדיניות הכיבוש והאפרטהייד שישראל מפעילה בשטחים הכבושים נגד העם הפלסטיני. שיטה זו הוכחה לא אחת כיעילה ודחקה אנשים לפינת התגוננות וכך הסיטה את האש ממנה אל המבקרים שצריכים להוכיח כי אינם אנטישמים.

בינתיים היו כבר מספר פליטות פה של מנהיגים ישראלים שמהם ברור שלישראל נשק גרעיני. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עשה זאת בראיון לעיתון גרמני. הנשיא שמעון פרס, שמסיבות בלתי מובנת זכה בפרס נובל לשלום, ורואה בכור הגרעיני את פסגת הישגיו, עשה זאת בסרט דוקומנטרי על הקמת הכור דימונה. כך ירדה לטמיון המדיניות של ''לא נהיה הראשונים''.

ישראל גייסה את השואה גם לנושא הנשק הגרעיני. נשק יום הדין נועד, כך מבשרים אמצעי התקשורת בשם הממשלה, למנוע שואה שנייה. ושוב משמשת השואה ככסות למדיניות נפסדת. בישראל אוהבים את הפוזה של הקורבן הנצחי שנתון בסכנת השמדה בתוספת המנטרה ''כל העולם נגדנו''. הדבר משרת היטב את סרסורי האטום הישראלי. כך זורעים פחד בישראל. אבל מה לעשות, וישראל לא ניצבת בפני חיסול או השמדה מבחוץ, (אולי מבפנים-זה נושא לדיון נפרד). היא בעלת הצבא החזק והמצויד ביותר במזרח התיכון, ישראל חמושה בנשק סופר מודרני עד מעל לצוואר, וזה די והותר להגנה עצמית, ומתברר שזה גם מספיק כדי להיות מדינת כיבוש השולטת על עם אחר כבר כמעט 44 שנים. אין שום צורך בנשק גרעיני.

יש כמובן גם היבטים אקולוגיים ואחרים לנושא. למשל, אסון בידי אדם או טבע. הכור בדימונה יושב על השבר הסורי אפריקני, אזור מועד לרעידות אדמה. רעידת אדמה בדרגה גבוהה בסולם ריכטר יכול לבקע את הכור וליצור פטרייה רדיו אקטיבית מעל ישראל, וכך בלי מלחמה היא בסכנת חיסול. ויש הנושא של הפסולת הגרעינית שמסכנת את מי התהום, קריטי במיוחד במדינה בה יש מחסור במים. ותמיד קיימת הסכנה שמנהיגים יעשו שימוש הרפתקני בנשק, או יפרשו לא נכונה את מטרות היריב, וזה כמובן מסוכן במיוחד באזור כמו שלנו בו מצויים כה הרבה מנהיגים הסבורים שיש להם קו ישיר לאלוהים, וחושבים במושגי ארמגדון. לא רק באיראן, גם בישראל.

לצערי גם גרמניה משתלבת בתמונה, הכל מתוך אותו עיוות מוסרי ופוליטי שעושים בשואה. במקום להתרכז בלקח העיקרי מהשואה, והוא, שמירה על דמוקרטיה, זכויות אדם ומאבק בגזענות וברודנות, רואה גרמניה חובה לעצמה, בעידודה של ישראל כמובן, לבטא את מחויבותה לישראל, בין השאר, גם באספקת ציוד צבאי. גרמניה סיפקה לישראל, כמענק, שלוש צוללות סופר חדישות, היכולות לשאת טילים גרעיניים, לא רק יכולות, אלא כך קורה בפועל. הדבר התרחש במשמרת של שר החוץ וסגן הקנצלר יושקה פישר, מנהיג הירוקים. עוד אבסורד, הירוקים ששורש קיומם נעוץ במאבק בגרעין, מספקים אמצעים לחימוש גרעיני באזור הנפיץ ביותר בעולם.

כתבתי לסיעת הירוקים בבונדסטאג מכתב ובו בקשה כי לפחות יוסיפו התניה לאספקת הצוללות בהתחייבות מישראל שהן לא תחומשנה בנשק גרעיני. החברים הנכבדים לא טרחו להשיב. הידידות בין ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון לבין שר החוץ יושקה פישר הייתה יותר חזקה מהמחויבות למאבק בנשק הגרעיני. כך קורה האבסורד שגרמניה מסייעת לישראל ולמזרח התיכון ליצור את השואה הבאה, כפיצוי על השואה הקודמת. זה מה שקרוי טרוף מערכות.

נקודה נוספת שברצוני להדגיש, היא, כי אנו מתנגדים לנשק גרעיני בידי איראן, לא פחות מאשר בישראל. כישראלים אנו מתרכזים מדרך הטבע במדינה בה אנו חיים, אבל אנו מרכיב צנוע בחזית בינלאומית של שוחרי שלום וזכויות אדם הרואים בנשק גרעיני בכל מקום, ובפרט במזרח התיכון, סכנה נוראה, בוודאי כשמדובר במדינה פונדמנטליסטית מפרה זכויות אדם כמו איראן.

אנו מקווים שהמאבק הבינלאומי למניעת התחמשותה של איראן, יצליח במו''מ ולא במלחמה נוספת, שתוצאותיה יכולות להיות הרות אסון לכולם. העובדה שישראל לוחצת בכל מקום לפעולה צבאית נגד איראן, ורומזת כי היא עשויה לפעול לבד, מפחידה, שהרי איש אינו יודע מה יש לאיראן כבר במרתף. לישראל יכול להיות חלק נכבד בהצלחת פרוז המזרח התיכון מנשק השמדה המונית, אם תסכים, כמי שהכניסה את האזור לחימוש גרעיני, להתפרק ממנו בתהליך מבוקר ומתואם.

ולסיום, מספר מלים על מרדכי ואנונו. הוא עבד כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה. משעה שהתברר לו כי הוא חלק ממכונה המייצרת פצצות אטום מאחורי גבם של האזרחים, בלי לדווח להם ומבלי שאי פעם נערך על כך דיון ציבורי, סבר כי יש לדווח על כך לציבור. זכות הציבור לדעת, הוא עקרון חשוב במשטר דמוקרטי, בוודאי בנושאים שקשורים לחייו של כל אדם. חשב ועשה: בישראל הוא לא יכול היה לפרסם את המידע כי הצנזורה לא מאפשרת זאת, על כן עשה שימוש בעיתונות הדמוקרטית מחוץ לישראל, וסיפר על המתרחש בדימונה לעיתון האנגלי ''לונדון סנדיי טיימס''. בכך מימש את הכלל היהודי בתנ''ך '' הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ '' (ויקרא פרק י''ט פסוק י''ז).

ישראל נהגה כארגון טרור, התעלמה לחלוטין מהחוק הבינלאומי, חטפה אותו באמצעות סוכני המוסד, שפטה אותו במשפט סגור שתוצאתו ידועה מראש, הרשיעה אותו בבגידה ובריגול ושלחה אותו ל-‏18 שנות מאסר. ואנונו עשה מעשה דומה לזה של קרל פון אוסייצקי, שגם הוא הביא מידע לציבור שהממשלה ניסתה להעלים. קרל פון אוסייצקי נשפט אף הוא על בגידה, אבל ברפובליקת ויימאר היו השופטים יותר מתונים מאשר עמיתיהם הישראלים ודנו אותו ל-‏18 חודשי מאסר.
מרדכי ואנונו וקרל פון אוסייצקי לא היו ואינם בוגדים אלא הומניסטים שפעלו על פי צו מצפונם למען האזרחים ונגד ממשלות שבגדו באזרחיהן.

עוד נקודה משותפת לשניים, הכרה בינלאומית בפעילותם מול דחייה ובידוד בבית.
קרל פון אוסייצקי נרצח על ידי הנאצים, אבל פעילותו הפצפיסטית זכתה להכרה בינלאומית והדבר התבטא בין השאר בפרס נובל לשלום שקיבל שעה שהיה כלוא.
מרדכי ואנונו, זכה אף הוא להכרה והערכה ברחבי העולם כמי שתרם תרומה חשובה למאבק הבינלאומי נגד נשק גרעיני. הוא חתן פרסי שלום לא מעטים, ומזה שנים גם מועמד לפרס נובל לשלום.

קרל פון אוסייצקי כבר זכה להכרה מצד בני עמו, ואנונו עוד לא. הוא ריצה את מלוא עונשו, מהן 11 שנים בבידוד מוחלט, שנועדו להוציאו מדעתו, במטרה לאשפזו עד סוף ימיו. בכך נכשלה מדינת ישראל. ואנונו התגלה כאדם בעל אישיות נדירה, כוח רצון ונחישות והוא יצא מהמאסר אחר 18 שנים עם אותה מחויבות שעמדה ביסוד כניסתו לכלא: התנגדות לנשק גרעיני.

ראוי להוסיף עוד שתי נקודות. הראשונה: מרדכי ואנונו הצטרף בשעתו לכנסיה האנגליקנית. זהו מעשה בלתי נסלח במדינה בה שוררת קנאות דתית ולאומנית. בישראל אין הפרדת הדת מהמדינה, ויהודי אינו יכול להינשא ללא יהודי. בישראל טרם הופנמה ההשקפה הדמוקרטית שאמונתו הדתית של אדם היא עניינו הפרטי ולא עניינה של המדינה. השנייה: מרדכי ואנונו הוא יוצא חלציה של יהדות מרוקו. הממסד האשכנזי אירופי התייחס ועדיין מתייחס באדנות, זלזול והתנשאות לכל דבר שמקורו בעולם הערבי. שתי נקודות אלו ראויות לדיון נפרד, שהרי לא לשמן התכנסנו כאן, ולכן לא אאריך. אני מזכיר אותן כי הן מהוות מרכיב ביחס הנוקשה, המחמיר והנקמני של הממסד הפוליטי והצבאי לואנונו בהשוואה למקרים אחרים.

שלטונות מדינת ישראל לא יכולים לסלוח לואנונו על שלא ביקש סליחה ומחילה, וממשיכים להתנכל לו בדמות הגבלות על חופש הדיבור והתנועה , זכויות יסוד דמוקרטיות. לכן הוא לא כאן היום לקבל את המדליה. ישראל וסין, שתי מדינות שמתאכזרות לאנשי מצפון שזכו להכרה בינלאומית. אני מקווה שמכאן תצא קריאה לממשלת ישראל להפסיק את ההתעמרות במרדכי ואנונו, ולאפשר לו לעזוב את ישראל כדי להיות סוף סוף אדם חופשי. או אז יתקיים, באיחור אמנם, טקס הענקת המדליה כאן בברלין.
תודה על הקשבתכם.

ברלין, 12 בדצמבר, 2010

---

שנה טובה וחג מולד שמח

בישראל חג המולד אינו חג רשמי, אבל הגזענות היהודית באה לידי ביטוי גם בתחום זה. ראש עיריית נצרת עלית, סירב לבקשת התושבים הנוצרים להציב עץ אשוח בעיר בטענה ''שזו מדינה יהודית''. בניו יורק ובוושינגטון מציבים בחוצות הערים חנוכיות, ובכך מכבדים את המיעוט היהודי. מעשה מובן של סובלנות בין דתית. לא בישראל. בין קוראיי יש גם נוצרים, מישראל ומחו''ל, ואני מברך אותם ב-Merry Christmas ושנה טובה, בתקווה ש-‏2011 תביא בעקבותיה שלום, סובלנות, זכיות אדם וצדק חברתי.

---