עם כניסתי למחלקה החמישית בבית הספר התיכון, לפני כ- 75 שנים, נדרשתי לבחור בין לימודי הערבית והצרפתית. בחרתי בצרפתית. הייתה זו החלטה שאני מצר עליה כל חיי. לימים, עם כניסתי לתפקיד מתאם הפעולות בשטחים, ניסיתי ללמוד ערבית אך היה זה מאוחר מדי – לא מצאתי הזמן הנדרש ללימוד ולהכנת השיעורים מה גם שהבנתי כי לעולם לא אוכל להגיע לשליטה שתאפשר לי שיחה רצינית ומעמיקה בשפה. וויתרתי.
''
בני המקום”, ספרם של
שרה אוסצקי-לזר ו
יואב שטרן, נפל לידי כאחד מפרסומי ''מרכז תמי שטינמץ'' המגיעים לביתי. התכוונתי לדפדף בדפי הספר, להתרשם במה עסקינן, ללא כוונת קריאה. דפדפתי ונשביתי. קראתיו מאלף ועד תו. מהרבה בחינות פיצה אותי הספר על מחדל ההידברות וההיכרות הבלתי אמצעית עם הערבים, בני המקום שנגזר עלינו לחלוק עימם ארץ זו.
הספר כולל שיחה/ראיון עם כעשרים ערביות וערבים אזרחים תושבי המדינה, שומע את סיפורם האישי, את תכניותיהם ושאיפותיהם. עם כל אחד מהם זו היכרות אישית ואינטימית. לא מצע פוליטי הדן בסוגיות שעל הפרק, אך דווקא בשל כך כוחו וחשיבותו.
זהו ספר-מקבץ ראיונות שנערכו בשנים האחרונות עם עשרות המרואיינים הרואים עצמם בני המקום, ערבים ישראלים שכולם, בצורה זו או אחרת, מספרים את חוויות ניסיונם ורצונם להשתלב ולהצליח בחברה הישראלית. הם אינם חותרים ל''ישראליזציה'' ול''יהודיזציה'', אך כן מבקשים למצוא את מקומם בחברה ובמדינה. מבחינתם, ישראל חייבת להיות מדינת כל תושביה וכל אזרחיה, תוך חתירה לשוויון בין היהודים לערבים החיים בתוכה. הם אופטימיים, הם מאמינים כי יוכלו להגיע אל היעד.
אנשי ''להב''ה'' לא יאהבו זאת, אך בין המרואיינים יש גם מספר משפחות ''מעורבות''. אין, זה פשוט, ומשני הצדדים, לא מצד הורי האישה היהודית ולא מצד משפחת הערבי המוסלמי. אך האהבה מאפשרת לזוג להתגבר על הקשיים, וכאשר ילדי הזוג הופכים נכדים לכל דבר במשפחות משני הצדדים,. וזה אולי אחד המסרים החשובים – בחברה הישראלית המודרנית והחילונית ירבו ככל הנראה משפחות כאלה וימצאו כאן את מקומן.
שחקן כדורגל ערבי בנבחרת הלאומית מזדהה עם קבוצתו וגאה במעמד אליו הגיע. הוא כדורגלן ישראלי ואיננו מסתיר את לאומיותו. הוא איננו בז להמנון המדינה אף שאיננו יכול להזדהות עם מילות ''התקווה''. שאלתו וטרונייתו - למה מחפשים הצלמים דווקא את שפתיו בעת שירת ההמנון?
אינני מנסה להשלות את עצמנו. יש בעיות ויש לא מעט ביקורת, אך במידה והדבר תלוי בהם, בערביי ישראל, הסך-הכול איננו שלילי.
אסיים בדבריו של האשם
עבד אל-רחמן מהאג'נה, מאום-אל-פחם:
שאלו אותי – 'מה. אתה לא רוצה להיות בפלסטין?' ואמרתי 'לא. אני לא רוצה להיות בפלסטין, אני אזרח במדינת ישראל'. נכון שיש אפליה, אבל אני רוצה להיאבק שיהיה יותר טוב... אני יוצא מתוך הנחה שטוב לי כאן, ואני שואף שיהיה יותר טוב. בוודאי שאני רוצה שתקום מדינה פלסטינית, אבל לא מפריע לי להישאר כאן ולא להיות בפלסטין... למה שיעבירו אותי? למה? גם אם יציעו לי לעבור לניו יורק, לא אסכים. אני גם לא תומך במדינה אחת לשני העמים, זה לא בהכרח אידיאלי ואני חושב שזה לא יקרה. אז למה לדבר על דבר שלא יהיה? אני לא רוצה לחלום. אני רוצה להיות ריאלי. לנתק אותנו מכאן פירושו עוד נכבה בשבילי, עוד נכבה.
בני המקום – תמונה אופטימית
