פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_1832

האנטישמיות - אוייב השלום
אורי אבנרי (יום שני, 24/11/2003 שעה 1:42)


האנטישמיות - אוייב השלום

אורי אבנרי




(במקום המאמר השבועי, אני שולח הפעם את הדברים שאמרתי בטכס שבו קיבלתי, יחד עם סרי נוסייבה, את הפרס על-שם לב קופלב. הטקס התקיים השבוע בקלן שבגרמניה.)


גבירותי ורבותי,
השגריר של פלסטין והשגריר-לשעבר של ישראל,
(אני מצטער שאיני יכול לברך את השגריר הנוכחי של ישראל, מכיוון שלא מצא לנכון להשתתף בטכס זה),
ידידות וידידים,

בכל פעם, כשאני עומד על אדמת גרמניה, אני שואל את עצמי: מה ואיפה הייתי, אילו אדולף היטלר לא היה קיים מעולם?

האם הייתי עומד כאן עם סרי נוסייבה? האם הייתי בכלל ישראלי?

נולדתי לא רחוק מכאן, בעיירה בקום שבמחוז וסטפאליה. סבי, יוסף אוסטרמן, היה שם מורה הקהילה היהודית הקטנה.

אבל מוצא משפחתי מחבל הריין. פעם סיפרה לי אמי באיזו עיירה קטנה חיו אבות-אבותי, אבל שכחתי את השם. עכשיו לא נותר איש שאני יכול לשאלו.

אבי, שלמד בגימנסיה ''הומניסטית'' שבה לימדו לטינית כשפה זרה ראשונה, טען שמשפחתנו באה לגרמניה עם יוליוס קיסר. עד היום לא מצאתי הוכחה ארכיאולוגית לכך.

המשפחה הייתה נטועה עמוק בתרבות הגרמנית. אבי, חובב-מוסיקה מושבע, העריץ את בראמס ובטהובן. היצירה המוסיקלית החביבה עליו ביותר הייתה הפתיחה ל''מייסטרזינגר'' של ואגנר. בארון-הספרים שלנו לא חסרה אף יצירה אחת מיצירות הספרות הגרמנית הקלאסית. עד ליום-הולדתי ה-‏15 קראתי כמעט את כולן.

אבי ידע בעל-פה את ''פאוסט'' של גתה, על שני חלקיו. כאשר התארס עם אמי ב-‏1913, העמיד תנאי שעד לחתונה עליה ללמוד בעל-פה את החלק הראשון של המחזה. התנאי הנגדי של אמי היה שעליו לשחק טניס. שניהם מילאו אחר התנאים נאמנה, אבל יום אחרי החתונה שכחה אמי את ''פאוסט'', ואבי לא שיחק עוד טניס.

מה גרם למשפחה זו, משפחת אוסטרמן, לצאת ב-‏1933 מגרמניה לצמיתות ולנדוד לארץ זרה ורחוקה, ארצה של משפחת נוסייבה?

במילה אחת: האנטישמיות.

אמנם, אבי היה ציוני משחר נעוריו. הוא היה בן 9 כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון. הרעיון הלהיב אותו. לחתונתו קיבל כמתנה תעודה שהעידה כי נטעו עץ על שמו בארץ-ישראל. אולם הוא לא העלה על דעתו להגר בעצמו לפלסטינה.

(באותם הימים סיפרו בדיחה: מיהו ציוני? יהודי המעלה לפלסטינה יהודי שני בכספו של יהודי שלישי.)

בקהילות היהודיות בגרמניה היו הציונים אז מיעוט מבוטל. בקרב הקרובים שלנו שררה הדעה שאבי הפך לציוני מפני שהיה נון-קונפורמיסט מושבע (נראה שזה טמון בגנים של משפחתי).

ואולם, מיד עם עליית הנאצים לשלטון החליט אבי להגר. תקרית קטנה נתנה לו את הדחיפה האחרונה. במשך שנים כיהן ככונס-נכסים מטעם בתי-המשפט. יושרו היה שם-דבר, הוא היה ''ישר כסרגל''. באחד הדיונים בבית-המשפט קרא לעומתו עורך-דין צעיר: ''יהודים כמוך אינם רצויים כאן עוד!'' אבי נפגע עד עומק נשמתו. מבחינתו, גרמניה הייתה גמורה. אני משוכנע גם היום שרגש העלבון מילא תפקיד חשוב בגט בין היהודים וגרמניה.

לאן ללכת? במשך כמה ימים נשקלו גם פינלנד והפיליפינים. אבל הרומנטיקה הציונית הכריעה. הלכנו לפלסטינה, ומאז קשור גורל משפחתי בגורל משפחת נוסייבה, קשר שאינו ניתן לניתוק. הייתי אז בן 10.

כאשר הלך אבי למטה המשטרה כדי להודיע כחוק על עזיבתו, קרא קצין-המשטרה: ''אבל אדון אוסטרמן, מה נכנס לך לראש? הרי אתה גרמני כמוני!''

אני מרבה לספר סיפור זה לידידי הפלסטינים, כדי שלא יפלו למלכודת ויראו באנטישמים בעלי-ברית אפשריים. לכאורה, זה נראה הגיוני: האנטישמים שונאים את היהודים, היהודים הם הרוב במדינת ישראל, ישראל מדכאת את הפלסטינים – על כן האנטישמים הם ידידי הפלסטינים.

אין טעות גדולה מזו.

שכן לולא האנטישמיות, כלל לא הייתה הציונות קמה. אמנם, המיתוס הציוני טוען שבכל דור ודור התגעגעו היהודים לארץ-ישראל, אבל הגעגועים האלה הצטמצמו לתפילות. בפועל לא עשו היהודים במשך מאות השנים שום מאמץ, ולו הקטן ביותר, להתקבץ בארץ-ישראל.

רק לדוגמה: לפני 511 שנים גורשו חצי מיליון יהודים מספרד. רובם התיישבו ברחבי האימפריה המוסלמית-עות'מנית, ובכל מקום התקבלו בברכה. הם השתקעו במרוקו, בבולגריה, ביוון, בסוריה ובארצות אחרות, אך רק קומץ זעיר של חכמי-דת התיישב בארץ-ישראל, שהייתה אז מחוז נידח בממלכה התורכית.

מוסלמים פונים בעת התפילה לעבר מכה, יהודים פונים בעת התפילה לעבר ירושלים. אבל אין לזה שום קשר לרעיון הציוני של מדינה יהודית.

הציונות המדינית המודרנית הייתה בבירור תגובה על האנטישמיות המודרנית של התנועות הלאומיות באירופה. אין זה מקרה שהמילה ''אנטישמיות'' נטבעה בגרמניה בשנת 1879, וכעבור שנים מעטות בלבד המציא נתן בירנבאום, יהודי שנולד בווינה, את המילה ''ציונות''.

הייתה זאת תשובה על אתגר. אם התנועות הלאומיות החדשות באירופה, כמעט ללא יוצאת מן הכלל, לא היו מוכנות לקבל יהודים, כי אז צריכים היהודים להפוך את עצמם לאומה במובן האירופי ולהקים להם מדינה משלהם.

איפה? בארץ התנ''ך, בפלסטינה של אז.

כך החל הסכסוך ההיסטורי בין שני עמינו, העם של סרי נוסייבה ועמי שלי, סכסוך שהגיע השנה – 2003 – לשיא חדש. מקורו בכך שהציונים ביקשו להגשים את מטרתם, הצלת יהודי אירופה מפני האנטישמיות, והערבים הפלסטינים ביקשו להגשים את מטרתם, השגת חרות ועצמאות במולדתם, באותה הארץ הקטנה, מבלי לדעת דבר אלה על אלה.

אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שנערך ב-‏1897 בבאזל, רשם בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית המודרנית, ביומנו: ''בבאזל יסדתי את מדינת-היהודים.'' עד אז הוא לא ביקר מימיו בארץ-ישראל, לא היה לו מושג מי חי שם. אחד משותפיו טבע את האמרה: ''ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.'' בעיניהם הייתה הארץ ריקה מתושבים.

אבל אביו של סרי נוסייבה חי אז בפלסטינה, יחד עם חצי מיליון ערבים אחרים. הם לא ידעו – וכלל לא יכלו לדעת – שבאיזשהו מקום בשווייץ, בעיר שמן הסתם לא שמעו את שמה מעולם, מתקיימת אסיפה שתוצאותיה ישנו לתמיד את גורלם, ואת גורל בניהם ובני-בניהם, משפחתם, עירם, כפרם וארצם.

האנטישמיות נתנה את הדחיפה להקמת התנועה הציונית. השואה העניקה לה כוח-מחץ מוסרי אדיר. גם היום דוחפת האנטישמיות המוני יהודים מרוסיה, מארגנטינה ומצרפת לישראל.

אויבים רבים יש לפלסטינים – אך אף אחד מהם אינו מסוכן להם כמו האנטישמיות. אם מנסים עכשיו בכמה ארצות ערביות לייבא את האנטישמיות הזאת מאירופה, הרי זו איוולת הרת-אסון.

סרי נוסייבה ואני, שני אנשים שמיים הדוברים שתי שפות שמיות הקשורות זו בזו, צריכים להיות בעלי-ברית במאבק נגד מחלת-הרוח הישנה-חדשה הזאת. אני מאמין שזה אכן כך.

אך ברצוני להוסיף מיד: אסור לנצל לרעה את האנטישמיות הארורה כדי להחניק כל ביקורת על ממשלתי ומדינתי.

אנחנו, הישראלים, רוצים להיות עם ככל העמים. אנחנו רוצים שישראל תהיה מדינה ככל המדינות, שימדדו אותה באותם קני-המידה המוסריים כמו כל מדינה אחרת.

כן, גם כאן, בגרמניה.

איננו רוצים ב''טיפול מיוחד''. תודה.

עכשיו נמשך הסכסוך כבר יותר ממאה שנה. בשני הצדדים נולד דור חמישי לתוכו, דור שכל עולמו הרוחני עוצב על-ידי הסכסוך. עולם נפשי של פחדים, שנאה, דעות קדומות, סטיאוטיפים וחוסר אמון הדדי.

אנחנו עומדים על שפת תהום, ובשני העמים יש מנהיגים הנותנים את הפקודה: ''קדימה!''

אנחנו שנינו עומדים כאן, מפני שאנחנו רוצים למנוע מעמינו ליפול לתוך התהום. אנחנו מראים להם דרך אחרת.

מדינת-ישראל קיימת, איש אינו יכול לזרוק אותנו לתוך הים. העם הפלסטיני קיים, ואיש לא יצליח לדחוף אותו אל תוך המדבר. אבל ראש-הממשלה שלנו, אריאל שרון, רוצה להפוך את כל פלסטין למדינה יהודית, ופונדמנטליסטים מוסלמיים, כמו החמאס והג'יהאד, רוצים לספח את כל הארץ למדינה מוסלמית. זו הדרך לאסון.

אנחנו מאמינים בשלום, בפיוס בין שני העמים. אנחנו לא רק מאמינים במטרה זו, אנחנו פועלים למענה ונאבקים להגשמתה, כל אחד מאתנו על פי דרכו.

השתתפנו ביחד בפעולות רבות. ביום האחרון של 2001 צעדנו, שלובי זרוע, דרך חוצות העיר העתיקה של ירושלים בראש מצעד גדול של נוצרים, מוסלמים ויהודים. אבל תפקידנו העיקרי הוא לשכנע – כל אחד את עמו שלו – שהשלום וההתפיסות אפשריים, ושבשני הצדדים קיימת הנכונות לשלם את מחיר השלום.

אין אלה שאיפות מופשטות. ''גוש שלום'', תנועת-השלום הישראלית שאליה אני משתייך, פרסמה ב-‏2001 טיוטה של חוזה-שלום מפורט לפרטי-פרטיו. לא מכבר ניסח סרי נוסייבה, יחד עם עמי איילון, מי שהיה ראש שרות-הביטחון הישראלי, את עקרונות-היסוד של פתרון-שלום. עכשיו הגישה קבוצה חדשה של פוליטיקאים ישראליים ופלסטיניים בז'נבה טיוטא נוספת של הסכם-שלום.

העימות החמוש העקוב-מדם בארצנו, הנמשך כבר שלוש שנים, הוא תסמין של אובדן-התקווה, של תסכול וייאוש בשני הצדדים. מובן שאין סימטריה בין כובשים ונכבשים, שולטים ונשלטים. האלימות של הכיבוש אינה דומה לאלימות של ההתנגדות. אך חוסר-התקווה, השורר בשני הצדדים, דומה מאוד, וכך גם חוסר-האמון ההדדי. משימתנו הראשונה היא להתגבר עליהם.

אנחנו נוהגים על פי האימרה: ''אל תקלל את החשכה, הדלק נר!'' יחד עם שותפינו, אלפי פעילי-השלום בשני העמים, כבר הדלקנו נרות רבים.

אני אופטימי. אני מאמין כי חשכת הייאוש כבר מתקרבת לשעת הדמדומים, שהאופק כבר מתחיל אט-אט להתבהר. בישראל מתפשטת ההכרה, ששפיכות-הדמים אינה מובילה לשום-מקום.

30 מטייסי-הקרב שלנו מסרבים למלא פקודות בלתי-מוסריות. מספר הסרבנים בקרב חיילינו גדל. הרמטכ''ל, שהיה עד לאחרונה נץ קיצוני, הרים את קולו נגד הממונים עליו והכריז שאין פתרון צבאי. הבנות ז'נבה עשו את שלהן. ההורים של חיילים שנפלו מוחים בפומבי נגד הקרבה ילדיהם ללא תכלית.

נושבת רוח חדשה. קמה תקווה חדשה. נעשה את הכל, כדי שתקווה זו תצמח ותוביל למפנה היסטורי.

כאיש ''גוש שלום'', אני מקבל בתודה את העיטור הזה. אני גא במיוחד, מפני שהוא נושא את שמו של לב קופלב. כל הלוחמים לשלום ולזכויות-האדם בישראל, בפלסטין ובכל העולם, שייכים לקהילה בינלאומית, הרואה בלב קופלב דוגמה ומופת אישי.

אני מודה לכם. לא נאכזב אתכם.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.