הבחירות האחרונות בראשות הפלסטינית יצרו מהפכה. עוד בזמנו של יצחק רבין, הוא זיהה את הפוטנציאל של החמאס בציבור הפלסטיני, והעדיף ''לשקם'' את יאסר ערפאת, שהיה על סף התמוטטות, מתוך ידיעה כי במקומו עלול לעלות החמאס.
הסיבות שהעלו את החמאס:
א. ביסוסו כתנועה ''הומנית'' אשר עוזרת לנזקקים.
ב. אי הדבקותו בשחיתות שהיתה מנת חלקם של אנשי הפת''ח.
ג. היותו תנועה עם מוטיבים איסלאמים חזקים.
ד. החמאס הינו תנועה ימנית.
מאז עלותו של החמאס לשלטון, מעמיק הקיטוב בינו לבין תנועת הפת''ח. על אף בידודו המדיני והכלכלי, לא מוכן החמאס לשנות ממדיניותו, אשר עיקרה חוסר הנכונות להשלים עם קיומה של מדינה יהודית כאן.
הנסיונות של אבו-מאזן, נשיא הרשות, להקים ממשלה ''לאומית'' שישתתפו בה שני הפלגים הללו, לא הצליחה. נראה כי ההבדלים בין השקפות העולם שלהם גדולים מדיי.
בזכותו של אבו-מאזן, מחזיקה עדיין הרשות הפלסטינית מעמד. הוא אדם עם הרבה סבלנות, הרבה רצון טוב והחשוב מכל: אדם מציאותי.
המצב היום, עשוי להוביל בהקדם לפילוג הרשות הפלסטינית לשתי רשויות:
א. רשות ברצועת עזה, אשר תהיה נשלטת ע''י החמאס.
ב. רשות בגדה המערבית, אשר תהיה נשלטת ע''י הפת''ח.
המצב הגיאוגרפי בשטח, תומך בחלוקה זו, גם בגלל הרכבי התושבים שם, וגם בגלל הקשרים ההיסטוריים של תושבי הרצועה עם המצרים ושל תושבי הגדה עם הירדנים.
ישראל יכולה לזרז תהליך זה.
השאלה: מה היתרונות והחסרונות לישראל מהיווצרות מצב זה?