שעה שנציג החיזבאללה ערך מעין מסיבת עיתונאים בראש הנקרה ובה הודיע כי עתה מתחילה עסקת החלפת השבויים, הוא נשאל האם החיילים חיים? ועל כך ענה ''מיד תראו'' ומספר שניות לאחר מכן ראינו את שני הארונות של
אהוד גולדווסר ו
אלדד רגב.
בפער הזמנים הזעיר הזה שבין הודעת איש החיזבאללה להצגת הארונות, החסרתי פעימה, כמעט נעתקה נשימתי, וקיוויתי שמא מכינים לנו אנשי החיזבאללה הפתעה אדירה והנה יופיעו השבויים חיים, או לפחות אחד מהם. בחלקיקי שניות אלה האמרה ''כולנו משפחה אחת'' לא הייתה קלישאה, אבל לא עבר זמן רב ושוב מצאתי עצמי מחוץ למשפחה. עם תום השידור הישיר של העברת הארונות, חזרו השידורים למתכונתם. ערוץ 10 למשל חזר לתכנית בה מתארח באופן קבוע שמואל
פלאטו שרון, לשעבר ח''כ, עבריין נמלט מצרפת ומי שהורשע פעמיים בפלילים בישראל (הבטחות שווא בבחירות וקבלה במרמה של 10 מיליון פרנקים צרפתיים, נידון למאסר בפועל), והאיש לא החמיץ את ההזדמנות להרעיל את המסך בדברי רהב גזעניים.
בפרשת השבויים הוכיח ארגון החיזבאללה שוב כי הוא מאד ממושמע, עם היררכיה ברורה, ללא דליפות מידע. שנתיים שכבו השבויים במקום מסתור וטיפה לא דלפה. אני לא אוהב ארגונים, מפלגות ומשטרים בהם לא דולף דבר. בעניין זה אני מעדיף תמיד חברות פתוחות שמתקשות לשמור סודות ומידע תמיד דולף, גם למורת רוחם של מנהיגים.
בשעות ההלוויות ניסיתי לחזור לחיק המשפחה הקולקטיבית הישראלית – לא היה קל. דברי ההספד של
קרנית גולדווסר רעייתו של אהוד, ריגשו אותי עד דמעות, כמעט פיוט, ושוב אני חלק מהעם, לזמן קצר בלבד. האם מיקי גולדווסר לקחה על עצמה את תפקיד קצינת המורל של העם וניצלה את המעמד לקרוא לעם ''לזקוף את קומתו'' (על מה? על מלחמה מיותרת וכושלת? על השחיתות? על הפקרת ניצולי שואה? על הפער בין אוליגרכים ודלת העם?) וגם הצהירה כי לא תבכה במעמד ההלוויה. לא נכבשתי. אחיו של אלדד רגב, שנשא דברים בשם המשפחה, עשה פוליטיקה קטנה, כאשר דיבר על העם הנפלא בישראל לעומת הברברים בצד השני. שגרה מעייפת.
שר הביטחון
אהוד ברק נשא בשתי ההלוויות את הקלישאות הרגילות וההבטחות החלולות על ''ערבות הדדית'' שעה ש
גלעד שליט כבר נמק שנתיים בעזה, בגלל סירובה של ישראל לבצע חילופי שבויים כנדרש. אכזבה צפויה.
החזרת הגופות היוותה עילה לפרץ בלתי נדלה של טורים אישיים ופרשנויות בתקשורת הממוסדת מאת כמעט כל עיתונאי מוכר יותר או פחות בהם חזרו כולם על ''יתרונה המוסרי של ישראל'' אל מול הרשע והאכזריות בצד השני. גם מי שברוב ימות השנה לא נמנעים לבקר את הממשלה התגייסו הפעם כמקהלה ממושמעת לחזק את שורות העם המדוכדך וחזרו שוב ושוב על מנטרת עליונותה המוסרית של ישראל ועל כך שהעסקה היא ביטוי לעוצמה של ''העם הזה'', כך
עפר שלח ב''מעריב'',
נחום ברנע ו
סימה קדמון ב''ידיעות אחרונות'',
יואל מרקוס ב''הארץ'' שלא לדבר על הפרשנים והכתבים בשלושת ערוצי הטלוויזיה. בהקשר זה צריך כמובן להזכיר את שרי הממשלה וחברי הכנסת מהקואליציה והאופוזיציה שדיברו באותה רוח, הכל כדי לרומם את מצב הרוח הדי שפוף.
יתרון מוסרי? על מה הם מדברים? מהו היתרון המוסרי של עם ומנהיגיו שיורים מיליוני פצצות מצרר על אוכלוסיה אזרחית בלבנון? מהו היתרון המוסרי של מדינה ששולטת באכזריות על עם אחר כבר 40 שנים ושוללת ממנו זכויות אדם בסיסיות? מהו היתרון המוסרי של מדינה שמחזיקה אלפי בני אדם במעצרים מנהליים במחנות מעצר ללא משפט? מהו היתרון המוסרי של מדינה שידי רבים כל כך מראשיה הפוליטיים והצבאיים טובלים בדמם של אלפי ילדים?
בישראל מעלים על נס את אצילותן של משפחות חללים ונעדרים ומדברים גבוהה על סבלן; אבל לא סופרים רגשות ודאגות של ערבים. בלבנון יש עשרות אם לא מאות משפחות של נעדרים שישראל לא מצאה לנכון לדווח על גורלם. חלק מהן ימצאו סוף סוף מזור למצוקתם עם הגעת 200 ארונות של חללים ללבנון, חלק מהעסקה, שהיו קבורים בבית קברות מוזנח וחסר כבוד לחללי אויב. גם זה כנראה חלק מהיתרון המוסרי של ישראל.
סמיר קונטאר. אין כמעט גידוף בשפה העברית שלא הודבק לאיש הזה. על פי הגרסה הישראלית הוא רוצץ את גולגלתה של ילדה בת 4. מדובר ברוצח נקלה, וזו הגדרה מקלה.
אבל האם כך עשה? הוא מכחיש זאת מכל וכל וטוען כי הילדה נהרגה מאש חיילי ושוטרי ישראל בחילופי האש שהתפתחו.
אינני זוכר את פרטי המשפט, ואין בידי שום מידע לפיו אני יכול לקבוע שקונטאר לא ביצע את הפשע, אבל אני מקבל כהנחת מוצא כי מי שנמנה עם הלוחמים החמושים נגד ישראל לא יזכה לעולם למשפט הוגן. בתחום זה מערכת המשפט הישראלית היא סניף של השב''כ, הצבא, המשטרה והממשלה.
מהמידע המצוי ברשותי, המבוסס כמובן על חומר שקראתי, סמיר קונטאר הוביל בסירה חוליה בת ארבעה לוחמים שהשתייכו ל
חזית לשחרור פלסטין, לנחיתה בחוף נהריה. זה היה באפריל 1979. סמיר היה אז בן 16. העובדה שהארגון שבשמו יצא למשימה מצא לנכון להעמיד בראש הכוח נער הוא מחדל חמור. אמנם בישראל מסתכלים על נערים בגיל זה שלחמו במסגרת המחתרות
פלמ''ח,
אצ''ל ו
לח''י, כתופעה חיובית המסמלת הקרבה למען מטרה נעלה, אבל לדידי גיוס נערים בגיל זה לתפקידי לחימה הוא פסול מוסרית.
החוליה של סמיר קונטאר לא באה לרצוח ילדים. משימתה הייתה לתפוש בני ערובה במטרה לשחרר אסירים פלסטינים. אלא שכמו במקרים אחרים, משהו השתבש. לאחר שהצליחו לחטוף את
דני הרן ובתו
עינת בת ה-4 ולהביאם לחוף, הם התגלו על ידי יחידות צבא ומשטרה והחל קרב יריות. דני הרן צעק לעבר הצבא להפסיק את הירי, אבל בקשתו לא נענתה. למדינת ישראל יש מדיניות מוצהרת: אם מתגלה חטיפת בני ערובה מוטב לסכלה גם במחיר פגיעה באזרחים וילדים ישראלים. כך היה ב
מעלות, כך באוטובוס הדמים בכביש החוף, כך בפרשת הספורטאים הישראלים באולימפיאדת
מינכן (1972), כאשר ראש הממשלה
גולדה מאיר דרשה מהגרמנים להשתמש בירי נגד החוטפים אף על פי שידעה כי הספורטאים היו כבר בידי החוטפים. בכל המקרים האלה, העדיפה ישראל את הפגיעה בילדיה ואזרחיה מאש כוחות הצבא ובלבד שהחטיפה תיכשל.
עמדתי הייתה תמיד הפוכה. משעה שהצליחו לחטוף בני ערובה, אין לירות והמשימה הראשונה והיחידה היא הצלת חיי החטופים. יש לנהל עם החוטפים מו''מ ולשחרר תמורת החטופים אסירים.
ב-1972 הייתי באולימפיאדת מינכן ובראיון לעיתון ''סוד דויטשה צייטונג'' (אחד מחמשת העיתונים היומיים המובילים בגרמניה) הבעתי את סלידתי מהעמדה הישראלית להשתמש בכוח הנשק ומהכניעה הגרמנית לעמדת ממשלת ישראל.
אילו העמדה שלי הייתה מתקבלת, דני הרן ובתו היו עדיין בחיים, כך גם ילדי מעלות, ספורטאי מינכן ונוסעי אוטובוס הדמים.
עינת הרן בת ה-4 נולדה לחיות ומי שקיפד את חייה ראוי ללא ספק לעונש כבד, בין אם היה זה סמיר קונטאר, ובין שנהרגה מירי כוחות הביטחון הישראלים בחילופי האש. מה שמקומם אותי הוא הצביעות הישראלית הרשמית בנושא זה. מדינה שמנהיגיה האזרחיים והצבאיים (לעתים אין הבדל בין השניים, פשוט מחליפים בגדים ועוברים מלשכת הרמטכ''ל או האלוף ללשכת ראש הממשלה או שר הביטחון) אחראים להרג אלפי ילדים פלסטינים, החל מתינוקות בני יומם ועד לילדי גנים ובתי ספר, היא האחרונה שיכולה להטיף מוסר בנושא זה. בצבא הישראלי יש קוטלי ילדים לרוב, בסדיר ובמילואים, שהרגו ילדים בכוונת מכוון תוך שימוש בטלסקופ של הצלף או בפצצות ''חכמות'' ממסוקים ומטוסים. לכן, בטרם נכה על חזה הזולת, הבה ננקה את הזוהמה כאן בבית.
מי כאן הטרוריסט?
בעיתון ''ידיעות אחרונות'' (15.7.2008) הופיעה ידיעה על כפולת עמודים תחת הכותרת ''בית הכנסת בעצמונה – מרכז לאימון טרור של מחבלים''.
לפי הידיעה מהווה בנין בית הכנסת של מה שהיה פעם התנחלות ברצועת עזה מתקן בו עוברים לוחמי (מחבלים בשפת הכיבוש) ה
חמאס אימונים בשטח בנוי.
הידיעה מלווה בשתי תמונות גדולות. באחת רואים את בנין בית הכנסת בימי ההתנחלות עם הכותרת ''לפני שלוש שנים'' וצמודה אליה התמונה של בית הכנסת היום עם הכותרת ''יולי 2008 מרכז טרור''.
עורכי העיתון יחד עם מרבית הקוראים יסננו קללה וגידוף כלפי אנשי החמאס שהופכים ''מקום קדוש'' לזירת אימונים. יחד עם זאת אילו נערך סקר בין קוראי העיתון מרביתם היו קובעים כי מדובר בידיעה אובייקטיבית שמעבירה מידע.
לדידי הידיעה הינה דוגמה לשטיפת מוח סמויה משום שהיא לא מכילה רק מידע אלא גם קובעת עמדה.
הנה הקורא עיניך הרואות: לפני שלוש שנים היה כאן מבנה מפואר ששימש בית כנסת והנה באו הערבים המנוולים האלה והפכו אותו למתקן אימונים של הטרור החמאסי.
אבל האם הכותרות שניתנו לתמונות משקפות מציאות או השקפת עולם? האם בית הכנסת של התנחלות עצמונה היה באמת ''מקום קדוש'' ששימש לתפילה ועבודת הבורא בלבד?
לא מנקודת מבטם של מתנגדי הכיבוש. בית הכנסת היה מקום מפגש מרכזי של אחד מפשעי המלחמה החמורים ביותר שישראל ביצעה ומבצעת: ההתנחלויות. החוק הבינלאומי אוסר על מדינה כובשת להעביר את אוכלוסיית העם הכובש לשטח הנכבש. פעולה זו מוגדרת כפשע מלחמה וזה מה שישראל עשתה וממשיכה לעשות. היא העבירה מתנחלים לאזור הכיבוש בעזה, השתלטה במעשה שוד על האדמות ועל המים, והשליטה על האזור משטר טרור שהצטיין בשילוב הכיבוש עם האפרטהייד.
משעה שההתנחלויות מוגדרות כפשע מלחמה המתנחלים הם פושעי מלחמה.
על כן הבה ניתן לתמונות את הכותרות האלטרנטיביות, שהן לדידי גם היותר נכונות.
תמונה ראשונה: בית הכנסת של עצמונה – מקום מפגש מרכזי של פושעי ופשעי ישראל.
תמונה שנייה: לוחמי החמאס באימוני לחימה בשטח בנוי במבנה ששימש בעבר כאחד ממרכזי הכיבוש.