פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_5222

מעורבות רגשית – מכתב לאוצר
לילך בשן (יום שישי, 12/12/2008 שעה 16:00)


מעורבות רגשית – מכתב לאוצר

הנדון: אוצר פרוגרסיבי – זה אוצר שאכפת לו

לילך בשן



משרד אוצר יקר,

סוף, סוף ישנה הסכמה על רשת הביטחון לאזרחי המדינה. עכשיו השאלה הבוערת היא אימתי תחליטו שהמצב כה דוחק, עד שיש ליישמה?

עם יד על הלב. כולנו מחכים כעת להתעוררות באוצר. אבל לא כזו שבאה מלחץ ציבורי והיא מהפה החוצה, אלא התעוררות והתנערות כנה, מהקנאות לערכים המתפוררים ומהפחד משינוי. הערכים המתפוררים הם ערכי הכלכלה הניאו-ליבראלית. זו ששכנעה את כולנו כי אם אנו לא טורפים, אנו נטרפים. זו שיצרה את החוקיות הנלוזה: ''אם לי יש – לך אין!''. התוכניות השטחיות של האוצר לפרישת ''רשת ביטחון'' מוכיחות כי הוא קנאי לערכים אלה, אבל אולי בעצם כולנו ממשיכים לדבוק בהם?

אין ספק שאנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אנו עובדים לכסף שלנו, במקום שהכסף יעבוד בשבילנו. משרד האוצר הולך על קצות אצבעותיו מול מזבח ''הכלכלה'', ומעמיד את האדם על כף המאזניים מול הכסף, נחשו מי לוקח?

אי אפשר לחיות בחברה אנושית שפועלת בתנאים כל כך קיצוניים של תאוות בצע, של אגו שדורש עוד ועוד ולעולם אינו שבע. אנו חיים היום בחברה חסרת גבולות, כשהיא אומרת ''חופש'', היא בעצם מתכוונת לדורסנות.

משרד אוצר יקר, צריך לומר זאת בריש גלי: הרצונות שלנו מכריעים אותנו, אנו משועבדים להם. זהו לא החופש האולטימטיבי – זהו הסיוט האולטימטיבי. אדם רוצה לקפוץ על אישה ברחוב – הוא עושה זאת מבלי לחשוב פעמיים. לאחר מכן הוא אפילו יכול לספר על זה בשידור חי לציבור האדיש. אדם רוצה לעשוק אדם אחר – הוא עושה זאת. לאחר מכן מספרים על כך בתוכניות התחקירים. טייקוני ענק ובעלי הון מבקשים להחזיר אותנו לתקופה הפיאודלית, וגם לזה, אנו אדישים. אפילו כעס אין בנו, את מידת הכעס אנו מהסים מתוך המחשבה האיוולת כי גם אנו יכולים – להתעשר ברגע, לעשוק אחר ברגע, להשיג את רצונותינו ולכבוש לעצמנו.

אבל דברים משתנים, תביטו, הפכנו לכפר אחד קטן, הכפר הגלובאלי. נקשרנו איש לרעהו בכבלי זהב, הפכנו מודעים זה לזה. אולם אל לנו לבקר את הגלובליזציה, היא טומנת בחובה את הפוטנציאל להוביל את החברה למצב פרוגרסיבי, ולו רק אם נתקשר בינינו לא כדי להרוויח על חשבון אחרים אלא מתוך דאגה הדדית לרווחת הכלל כמו במשפחה אוהבת.

לא רק אתה, משרד אוצר יקר, נדרש לשינוי מחשבתי, אלא כולנו. אנו נקראים היום למידת מעורבות אחרת בהווייתנו, מעורבות שהיא רגשית ביסודה. אי אפשר לנהל מדינה כשכל אחד מתחפר בביתו וחושב לעצמו – ''לא פגעתי באיש, שיעזבו אותי במנוחה'' – היום מי שלא מרגיש את מצוקות העם, מי שלא קשוב להלכי השעה, מי שלא נוקט עמדה ומבקש לעצמו דרך להשפיע לטובה, מזיק כי הוא מונע מהחברה את חלקו, הרגשי והפיסי.

תנו מה שאתם יכולים לתת – דמעה או צעקה, העיקר שיהיה לכם אכפת.

מנהיגי העולם כולו מדברים על צורך בערבות הדדית בין המדינות, מדברים על משבר אמון שנגרם כתוצאה מדורסנות שווא, מטייקונים שחוללו הרס חברתי עצום, אז למה כל כך קשה להרים את הכפפה? לתפוס את הראש בשתי הידיים ולקלוט מה עשינו לעצמנו בשנים האחרונות?

משרד אוצר יקר, אנא מכם, החזירו את הכלכלה למקומה, היא אמורה להיות רתומה למרכבתנו, לסייע לנימי הנפש העדינים ביותר של חברתנו, להיות אנושית יותר, להוביל את כולנו לחוף מבטחים.

או אז נוכל גם אנחנו לחוות את דבריו אלה של גדול מקובלי המאה העשרים, בעל הסולם: ''בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים'' (הקדמה לספר הזוהר).

אם תרצו – אין זו אגדה!



בכבוד רב,
לילך בשן




לילך בשן, כותבת בענייני חינוך וחברה וסטודנטית בקמפוס ''קבלה לעם''.









מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.