|
|
|
סמרטוט אדום
גדעון ספירו
יום שבת 6 ביולי 2002
* מי שמוכן לבחון את השנתיים האחרונות של הסכסוך הישראלי פלסטיני במבט שאינו משוחד לטובת ישראל, לא יתקשה להסכים עם ההגדרה שמנקודת מבט פלסטינית ראש הממשלה אריאל שרון הוא מהדורה ישראלית של בן לאדן.
יש כמובן הבדלים. בן לאדן הלך הרבה יותר בגדול. הוא תיכנן מכה שתפגע בשני סמלים של מרכזי העוצמה האמריקניים, שילוו את העם והממשל בארה''ב כטראומה שלא תשכח.
קריסת מגדלי הסחר התאומים בניו יורק ובנין הפנטגון בוושינגטון, ב- 11 בספטמבר 2001, וכל מה שקרה מאז, מוכיחים כי בן לאדן הצליח מעל למשוער.
שרון יותר צנוע. הוא לא הורס את מרכזי העוצמה הפלסטינים במכה אחת או ביום אחד. הוא חסיד השיטה התורכית של ''יבאש יבאש'' - לאט לאט. פעם מטוס אפ 16 שהורס בנין ממשל בעזה, פעם אחרת מסוק עם טיל שהורס בנין ממשל ברמאללה, אחר כך בשכם, ככה, לאט לאט, הוא צובר עוד ועוד בניינים הרוסים. גם באבידות אנושיות שרון עובד בשיטת עקב בצד אגודל, ולא כמו בן לאדן, שאוהב מספרים מרשימים. בן לאדן הצליח במכה ראשונה לסגור כמעט שלושת אלפים הרוגים. אצל שרון המספרים הולכים ומצטברים לאותו סכום אבל לאורך תקופה. במשך שנה ומחצה של כהונתו הצליח שרון כבר לגרד את האלפיים הרוגים, והוא בדרך להשיג את בן לאדן. תנו לו זמן.
* מנהיג המפד''ל החדש, השר המתנחל והגנרל אפי פיין, מתגלה כמנהיג כנופייה בריונית. בהרצאה שנשא בראשית השבוע בבית הכנסת ''אחדות'' בשכונת התקווה, הוא אמר בין השאר כי צריך לקחת את המנהיגים הפלסטינים (''כל האבו נבלות האלה'') לפרדס ולתקוע להם כדור בראש. חקירות, משפט וכל מיני הליכים כאלה, הם דבר מיותר וחסר שחר. לרצוח בפרדס, ולסגור עניין. פיין, שכבר כאיש צבא הכיבוש לא התגלה כשומר חוק דגול שחיי אדם עומדים בראש מעייניו, מביא עתה את ערכי הכיבוש לחיינו האזרחיים, בלי מסיכות ובלי מעצורים. לפחות מבחינה זו אני חב לו תודה, משום שהוא מקל עלי להציג את ממשלת ישראל כממשלת גנגסטרים ובריונים.
בשלב זה מציע השר פיין לאמץ את שיטות הרצח של ממשלת פרנקו הפשיסטית. המשורר והמחזאי הספרדי השמאלי פדריקו גארסיה לורקה, נרצח בשנת 1936 על ידי הפשיסטים הספרדים במלחמת האזרחים בספרד בדיוק בשיטה שמציע עתה פיין. לורקה נלקח עם שניים מחבריו לחורשת זיתים ושם הוצא להורג. בלי משפט, בלי חקירה, על פי חלומו הרטוב של פיין.
אני חושש שלא יעבור זמן רב, ופיין ישתכלל ויבקש לחקות את שיטות ההוצאה להורג של חונטת הגנרלים הפשיסטית ששלטה בארגנטינה בשנות ה- 70 של המאה ה- 20. הגנרלים הארגנטינאים, שישראל קיימה עימם יחסי ידידות וייצאה אליהם נשק, וגם שרון היה מבאי ביתם, רצו לחסל אנשי שמאל במספרים גדולים, עשרות אלפים. מה עשו? העלו אותם למטוסים והשליכו אותם לים, מאכל לכרישים. יש לנו חיל אוויר מצויין, מטוסי תובלה עם קיבולת גבוהה, יש לנו ים תיכון סמוך למדינתנו, מה פשוט יותר מאשר להעלות את קרבנותיו של פיין למטוסים ולהשליכם לים? כמובן שעל פי גירסת הרב הגאון פיין, רעיונותיו מקובלים על הקב''ה, מעוגנים בתנ''ך ובהלכה, ובעזרת השם, הרי השמים הם הגבול.
* בימים אלה הסתיים עוד מפגש של מה שקרוי כנס קיסריה. השמנא והסלתא של עשירי ישראל ושרתיהם בממשל, התכנסו והתחרו איש ברעהו מי יטיל על עניי ישראל עול כלכלי יותר כבד. הם ישבו מדושני עונג במלון חמישה כוכבים, החליפו דעות מלומדות על הא ועל דא, אבל כולם הסכימו עם דבר אחד: לקצץ במה שקרוי ''תשלומי העברה''. זהו ביטוי אקדמי לתשלומי הביטוח הלאומי. למיליונרים שלנו יש אומץ לב נדיר: הסכמה מקיר לקיר כי יש לקצץ בהבטחת הכנסה, בקצבאות ילדים, בקצבאות זיקנה, כי מה זה אכפת להם? הם ייפגעו?
ומי לא היה מיוצג בכנס? נציגי הפועלים, הקשישים, האימהות החד הוריות, הילדים. קולם לא נשמע. מה המסר והבשורה של חבורת השודדים? שהמיליארדים להתנחלויות ימשיכו לזרום, שהמיליארדים לצבא הכיבוש ימשיכו לזרום, שהבנקים יעלו את העמלות והרבית למשקי הבית הנימצאים באוברדראפט תמידי, וסחר המניות של כרישי הבורסה ימשיך להיות פטור ממס.
* פולי פריג' הוא עורך דין צעיר, לא מכבר קיבל את הסמכתו, שעשה את התמחותו בפרקליטות מחוז ירושלים. בשנת אלפיים, שעה ששימש מתמחה בפרקליטות, הגיש במשטרה תלונה נגד העיתונאית סילבי קשת, שכתבה בטורה ב''ידיעות אחרונות'', ביקורת על יחידת החיסול ''דובדבן''. בין השאר כתבה: ''מה צריך עוד לקרות, כדי שהיחידה הבלתי אנושית הזו תפורק? נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים גם בחבריהם'' (1.9.2000).
בעיקבות זאת הלך אותו פריג' למשטרה ותבע להעמיד את סילבי קשת לדין על פי סעיף בחוק העונשין המדבר על המרדה, שנאה ואי נאמנות לרשויות השלטון ולמדינה, שהעונש עליהם הוא חמש שנות מאסר.
על כך הגבתי בטורי בשעתו כי מי שמבקש להעמיד לדין עיתונאי על המרדה ואי נאמנות למדינה משום שמילא את תפקידו וביקר את רשויותיה, הוא אוויל ומסוכן. וכל כך למה? כי פריג' עלול בעתיד להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי.
''משפטנים מתלוננים כמוהו - כתבתי - מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימאר בשלבי הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי''. בעניין זה הגיש פריג' תביעה על לשון הרע שמתבררת בימים אלה בבית משפט השלום בירושלים. במסגרת זו הגיש פרופ' משה צימרמן, ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, תצהיר שיש בו עניין רב לציבור. וכך כתוב שם לאמור:
''רפובליקת ויימאר התקיימה בגרמניה בין השנים 1918/9-1933.
מקובל לראות את תאריך 30.1.1933, היום בו מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, כסופה של רפובליקת ויימאר וכתחילתו של משטר הרייך השלישי.
משפטנים רבים בתקופת הדמדומים של רפובליקת ויימאר, היו שמרנים לאומניים והשתייכו למפלגת העם הלאומנית-גרמנית ולא למפלגתו של היטלר, המפלגה הנציונל סוציאליסטית (המפלגה הלאומנית-גרמנית, הייתה קיימת עד לחודש יולי 33').
ניתן להבחין בשני סוגים עיקריים של לאומיות בגרמניה של תחילת שנות השלושים: לאומיות שמרנית-מסורתית, שיוצגה על ידי קבוצות העילית המסורתיות מן הימין ואשר איפיינה את המפלגה הלאומנית-גרמנית של הרוזן וסטארפ ולאומיות גזענית (völkisch), שנעשתה תוך גיוס פשיסטי של רגשי תרעומת לאומיים.
רוצה לומר: משפטנים רבים, בתקופת המעבר מרפובליקת ויימאר לרייך השלישי, כלל לא היו נאצים, אלא שמרנים לאומניים, שמבחינתם הייתה קיימת עדיפות אבסולוטית להגנה על הקולקטיב הגרמני הלאומי, על פני הגנה על זכויות האדם וחופש הביטוי, הגנה האמורה לאפיין (כך אני סבור) משטר דמוקרטי אמיתי.
בנוסף, עובדה ידועה היא, שרובם המכריע של משפטני רפובליקת ויימאר, המשיכו לשמש בתפקידם גם את הרייך השלישי. ואמנם, הרייך השלישי לא מצא לנכון להכניס שינויים גורפים באיוש מערכת המשפט, לאחר עלייתו לשלטון (היהודים והסוציאליסטים במערכת המשפטית, כמובן שהודחו). למעשה, ידועים מקרים בודדים בלבד של משפטנים שמרנים-לאומניים שפרשו (למשל, המקרה של ד''ר לותר קרייסיג).
הלאומניות של מרבית משפטני ויימאר, שהתבטאה בתמיכה בלתי מסוייגת במה שנחשב האינטרס הלאומי, עמדה בניגוד לליברליזם שאיפיין חלק מגורמי התקשורת ברפובליקת ויימאר, אשר הירבו לתקוף את השלטון.
לקראת סוף רפובליקת ויימאר, אירעו מספר מקרים, שבהם הועמדו לדין עיתונאים שמתחו ביקורת על השלטון, כשהידוע בהם, הינו המקרה של העיתונאים קרל פון אוסייצקי וולטר קרייזר מהעיתון הגרמני ''Die Weltbühne'' (''בימת העולם'') שמתחו ביקורת על כך שהצבא הגרמני עורך אימוני תעופה בניגוד להסכמי ורסאי והועמדו בשל כך, לדין (מאוחר יותר, זכה אוסייצקי בפרס נובל לשלום לשנת 1935).
אם נשווה את המקרה של אוסייצקי וקרייזר למקרה שלפנינו, הרי שניתן לומר, כי קיים דמיון בלתי מבוטל, בין התנהגותו של התובע, אשר התלונן במשטרה נגד הגב' קשת וטען כי יש להעמידה לדין בגין הדברים שכתבה, לבין התנהגות המשפטנים בויימאר שהחליטו להעמיד לדין את אוסייצקי וקרייזר, וזאת בעניינים הבאים:
1. בשני המקרים מדובר בעיתונאים שביקרו את השלטון, בגין פעילות צבאית, בטענה שהיא בלתי חוקית.
2. בשני המקרים מדובר במשפטנים, שסברו שיש להעמיד לדין את העיתונאים, בגין הביקורת האמורה, מטעמים של עדיפות טובת המדינה הלאומית על חופש המידע וחופש הדעה.
3. בשני המקרים, נראה כי מדובר במשפטנים בעלי אוריינטציה לאומנית, שבעיניהם עדיפה טובת המדינה הלאומית על פי פרשנותם, על חופש המידע והבעת הדעה.
4. בשני המקרים, העבירות שיוחסו לעיתונאים, היו בעלות סממנים לאומיים (מוטב לומר: אנטי לאומיים).
סיכום:
נוכח כל האמור לעיל, אני סבור שניתן לומר, כי אכן קיים דמיון בין התנהגות התובע לבין התנהגותם של משפטנים בערוב ימיה של רפובליקת ויימאר, משפטנים אשר המשיכו לשרת אף את הרייך השלישי''.
|
|
|