שר האוצר יצא להגנת אוצר המדינה מפני הפסיקות של בג''צ. אותן פסיקות, קובע שר האוצר, דורשות מן האוצר לתקצב אותן יש מאין, והן התערבות חמורה בניהול תקציבי מאוזן של המדינה.
אבל מה עושה שר האוצר כאשר מי מחברי הקואליציה מצליח להעביר בממשלה או בכנסת, במנגנון הפוליטי המקובל, החלטות בעלות משמעות כלכלית נרחבת? כדי שלא לפרוץ את מסגרת התקציב הוא עושה חלוקה מחדש, מקצץ בכל המשרדים באופן אחיד, ובכך מממן את התוספת הבלתי קרואה.
אם כך יש דרך ברורה לתקוף את האקטיביזם השיפוטי של הבג''ץ והוא להטיל עליו את האחריות הכרוכה בהחלטותיו. כאשר פוסק בג''צ פסיקה בעלת משמעות כלכלית נרחבת, כגון מיגון גוש עזה, או הפרת חוזה עם יזם, או החלת הקלת מס על מגזר, (אמהות עובדות במקרה זה) יקבל עליו שר האוצר את הכרעת הדין, ויגיש את ספר התקציב לבג''ץ כדי שזה יסמן את הקיצוצים הדרושים או המיסוי הנוסף, לצורך מימון פסיקותיו. אם אחריות, אז עד הסוף, אם פעלתנות שיפוטית, אז עד הסוף. אין צורך להשתלח כלל בבג''צ. יש להטיל עליו את האחריות שנטל לעצמו, עד תומה.