לכותרת דלעיל אין כל קשר לשירו הידוע של חיים נחמן ביאליק, זולת זה הפונטי, הצלילי, שום אנלוגיה, חו''ש!
הנושא עליו החלטתי לתת את דעתי הוא פשוטו כמשמעו, בלשון המעטה.
כדרכי בזקנתי אתחיל את דבריי במילה ''פעם''... רוצה לומר פעם היו גם היו שביתות במפעלי ''אתא'', בנמלים, במוסדות ציבור, כן גם במוסדות הבריאות. עובדים שבתו נגד מעבידיהם על זכויותיהם הקיימות או הנדרשות של העובדים, לעיתים שביתות כאובות וגם מביכות, צודקות ובלתי צודקות (תלוי מי נשאל ומי השיב) היו מי שתיארו שביתה כנשק האחרון של מעמד הפועלים, ולאחר מכן של כלל העובדים המנוצלים.
כך היה וכך נמשך ועדיין נמשך כמאה חמישים שנים ברחבי תבל, כך גם בארצנו הקטנטונת, שביתות, הפגנות, צעקות וזעקות, אגרופים מורמים, התנגשויות!
לא כך בימינו. בימינו צריך להיות סדר וגם תרבות וגם קולטורה!
בימינו, בארצנו צריך להודיע ל''בעל הבית'' שבועיים מראש, בל יופתע חלילה, בחלוף הזמן הזה עושים את עצמם העובדים כאילו פרצה (?!) שביתה, כי הם יודעים מה יהיה. הפורצים האמיצים יוזמנו לאחר כבוד לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, להלן ''ביג נאני''. הביג נאני תעשה להם נו, נו, נו ופויה ותשלח אותם להידבר עם המנצלים, ימים כלילות, בעיקר כלילות!
והם דיברו, זה על זה, זה נגד זה, זה מעל זה, עושים את עצמם מתאמצים להיות צודקים, משחרים לפיתחה של הביג נאני, והיא שולחת אותם מעל פניה, שוב ושוב, תבואו תלכו, תלכו תבואו!
נער הייתי וגם זקנתי, דבר שכזה לא ראיתי!
בעיניי, בית המשפט, בכלל, ובית הדין לעבודה, בפרט, הוקמו ונועדו לפסוק דין ולא לשמש כמשטרת תנועה!
כדברי העם: לאן הגענו! לבית הדין לעבודה, טמבל!