נתבקשתי לשאת את דברם של כלות וחתני פרס ישראל, ורק ביני לבין עצמי יודע אני עד כמה התחבטתי עד למעמד זה. בשם כלות וחתני הפרס, עלינו להודות לשר החינוך גדעון סער על כי אימץ את החלטות ועדות השופטים שמצאו אותנו ראויים לפרס ישראל. לתודה עמוקה, ראויות ועדות השופטים אשר התחבטו רבות בשאלה, את מי עליהם להכתיר. היו הרבה מאד ראויים, אבל צריך היה להכריע ואנו הוכתרנו. במוצאי יום העצמאות, עלינו להוסיף ולהיות מודעים לשאלה, מדוע אנו כאן, בערב זה? מי זיכה, לא רק אותנו, אלא את כלל אזרחי ישראל? עלינו לזכור, כי בעוד אנו חוגגים ועולצים, בטרם נחזור לשיגרת החיים, ימשיכו לדמוע עיניהן של משפחות רבות, רבות מדי, שיקיריהן הקריבו את חייהם במאבק שקיצו עדיין אינו נראה, למען תחיה המדינה.
המאבק לא תם לא רק בשדות הקרב. המאבק לא תם גם על עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים. קוראים לכך: המאבק על הלגיטימציה של קיום מדינה. יותר ויותר טוענים כי ישראל היא מקור הצרות של העולם. הלוואי, כך יש האומרים והמפללים, אילו רק היתה נעלמת ישראל, אילו רק היהודים היו זרויים ופזורים, ולא מרוכזים ברובם בישראל, היה עולמנו טוב יותר, עולם של שלום ושלווה. היש מי ששמע כי כך אומרים על האיראנים, או על הצפון קוריאנים, שאילו הם היו מפוזרים ביבשות ובארצות לא להם, עולמנו, אין ספק, היה מקום שלו יותר? לא. את זאת אומרים רק על מדינתנו. אנו רואים עד כמה מדינות, אירגונים בינלאומיים וגם חוגים אינטלקטואליים, שוללים את זכות הקיום של מדינת ישראל.
יש המבקשים למחוק בכח את ישותנו מעל פני האדמה. יש אומרים זאת בגלוי. ובתגובה יש מי שמעלילים, כי ישראל היא שמאיימת על שלום העולם. יש לומר בבירור את האמת העובדתית הפשוטה, הידועה לכל מי שזוכר, וכל מי שחי כאן, יודע או זוכר: המאבק הזה לא החל רק אחרי יוני 1967, אלא אחרי מלחמת ששת הימים המאבק רק החריף והעצים. אבל מציאות זו איננה צריכה להותיר אותנו לישב בחיבוק ידיים. כי לבד מן המאבק נגד הדה-לגיטימציה, עלינו לעמול למען תיקון עצמי שלנו, בבית פנימה. קודם כל, עלינו להיות בסדר עם עצמנו. אנו מתגאים בכך שאנו הדמוקרטיה היחידה בסביבה שלנו. אבל עדיין איננו ראויים לתואר: ''וילה בלב הג'ונגל''. ג'ונגל מסביב כן. לג'ונגל הזה קוראים משום מה ''האביב הערבי''. לא ידעתי שכך נראה אביב. אבל גם הבית שלנו איננו ''וילה'', בוודאי לא כאשר קורסים עמודי תאורה שהוכנו לטקס כה מרכזי, והקצינה הילה בצלאלי שילמה בחייה על עיקר אמונה בתרבות החיים שלנו, העיקר ש''יהיה בסדר''.
ישראל היא דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה משמעה לא רק ויכוח שיש בסופו הכרעה באמצעות בחירות חופשיות. דמוקרטיה זה עניין של יום-יום. וכאשר משתתפים אנו בהליך הדמוקרטי, ביום הבחירות, באותן דקות של התייצבות בקלפי נכרתת ברית: ברית בינינו, בעלי זכות ההצבעה, לבין הנבחרים אשר להם מעניקים את הקול שלנו. וזוהי מהותה של ברית זו: אנחנו, המצביעים, מלאנו את חלקינו. אתם, הנבחרים שלנו, אם הצלחתם להגיע לשלטון גם באמצעות הקול שלנו, אתם חייבים למלא את חלקכם: לממש את מה שהבטחתם לנו בעת שחיזרתם, ביקשתם את קולותינו. הרי האדישות, הציניות ואפילו השחיתות הציבורית, גורמים המסכנים את משטרנו הדמוקרטי, רק יגברו אם אתם, הנבחרים, תסטו מן הדרך שהובטחה לנו, תבגדו בנו. עלינו, ובהשראת ההנהגה, רק לחזק את הערכים החשובים ביותר, הבסיסיים ביותר, שעליהם נתכוננה המדינה היהודית, הציונית, ערכים עליהם חלמו אבותינו.
ואלה כמה מן הערכים: כיבוד החוק, שלטון הרוב אך תוך כיבוד המיעוט, כי הרי יום אחד אני הרוב, ויום אחר אני המיעוט. ויש להיזהר בכבודו של מי שנמצא בתוכנו: בין אם מדובר בשחקן כדורגל ערבי או אפריקני, ובין אם מדובר בשופט נוצרי-ערבי בבית המשפט העליון. הם, אינם יכולים להגיב בעלבון על עלבון. עלינו לנהוג בסובלנות. ואביא דברים בשמו של אדם, אבי המנוח, אב'א אחימאיר, שגאה אנוכי להיות בנו. וכה כתב לפני מלחמת ששת הימים: ''הגויים נכשלו בפתרון שאלת המיעוטים הלאומיים בכלל, ושאלת המיעוט היהודי בפרט. אבל כלום הצליח עם ישראל בפתרון שאלת המיעוטים הלאומיים שבתוכו? כלום מצטיינים אנו בסובלנות דתית ולאומית? כלום יש לנו הרצון והכשרון לרדת לסוף דעתו של הגר הגר בתוכנו? כלום לא שכחנו במהירות מפתיעה שגרים היינו בארץ מצרים?''. סוף הציטוט. ואוסיף, כן לסובלנות ולסבלנות, אבל לא עד כדי סיכון החיים.
התקשורת החוקרת והמדווחת, העיתונות, היא מסד חיוני במשטר הדמוקרטי. בלעדיה אין דמוקרטיה. ועל כן, אל לו למחוקק להגבילה. אך שומה גם עלינו, העיתונאים, להטיל ריסונים על עצמנו: להיזהר בכבודו של אדם, ולזכור: לכל אדם, קטן כגדול, יש שם. ואזרח זכאי כל עוד לא הוכח אחרת. ואם שגינו, עלינו להתנצל. אנו, העיתונאים, יכולים למלא תפקיד אדיר בשיפור שיגרת חיינו, גם בלא לוותר כהוא זה על אחד מיעודינו: חשיפת המכוער, השחיתות. כך רק נחזק אמון במקצוענו. נדווח ללא חשך, ללא חשך, על חצי הכוס הריקה, אך בל נסתיר את חצי הכוס המלאה. זהו חצי מלא מאד. בחצי הזה אפשר להתגאות ולא רק ביום העצמאות. וכן, יתכן מאד שהמאבק בשחיתות יהיה יעיל יותר אם תישלל השתתפות בחיים הציבוריים ממי ששואף לשוב ולהיבחר, גם לאחר שריצה עונש שיש עימו קלון. זהו עוד פן במאבק למען התיקון העצמי, הפנימי, שאנו זקוקים לו מאד בבית שלנו. זו הלגיטימציה שנעניק אנו, לעצמינו, ללא היזקקות לגושפנקא של אחרים.
ואחזור, גבירותי ורבותי, באיחור של שנים רבות, על מה שאמרתי בוודאי בדרשה בבית הכנסת, לפני ששים שנה: תודה להורי הנערצים שהביאוני עד הלום. תודה לכל משפחתי התומכת, האהובה עד אין קץ. מזל טוב לחברי, כלות וחתני פרס ישראל. ואני חותם במשאלה להנהגה שלנו: אנא, עשו עוד ועוד כדי לחזק את תחושת הגאווה המפעמת בי, ולא רק בי, הגאווה להיות אזרח מדינת ישראל. תודה.