ביום כיפור הקרוב מציינת ישראל 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. מרבית התקשורת עוסקת בצד הסנטימנטלי של המלחמה, כמו מפגשי לוחמים שלא ראו אחד את השני או סיפורי גבורה, אבל מעט מאד חשבון נפש, שביום כיפור אמור להיות מרכיב עיקרי. מה שלא ייאמר בתקשורת הממוסדת, אומר כאן: מלחמת יום הכיפורים הייתה מיותרת. שלושת אלפי הקורבנות ומספר כפול של פצועים היו יכולים להיחסך אלמלא סרבנות השלום הישראלית. ממשלת גולדה מאיר–דיין הייתה ממשלה יהירה, שחצנית, מתנשאת וגזענית. הנשיא
סאדאת הציע לישראל בשנים 1971-2-3 שלום מלא תמורת נסיגה מלאה. התשובה הישראלית הייתה שילוב של בוז מלווה באטימות ובחמדנות. ''מיהם הערבים האלה? הם לא מסוגלים להילחם בשמשון הגיבור. אין להם אופציה צבאית כי הם יובסו כמו ב-1967.'' כך סבר מר ישראלי המצוי באופוריה ששטפה את ישראל לאחר הניצחון. זכורה לי אמרה שמיוחסת לדיין (אבל ייתכן שהיה זה גנרל אחר) כי מספיק שנצלצל בפעמונים והערבים ינוסו כמו ציפורים שנבהלות מהרעש.
הזיזלול ביכולתם של ערבים להפיק לקחים מכישלונם ולהכות את ישראל מכה קשה וכואבת, שניזונה מהתמונות של צבא מצרי מובס במלחמת יוני 1967, הזינו דעה רווחת כי עתה ישראל מסודרת לאלף שנים. יש לנו את סיני על חופיה, יש שם גם בארות נפט, אנחנו על האולימפוס. היהירות והגזענות בין שתי המלחמות 67' ו-73' הזינו גם את השאננות.
לא הייתי איש מודיעין, אלא סטודנט שערך עיתון סטודנטים בשם ''פוסט מורטם''. לא הונחו לפני דו''חות יומיים של הצבא והמוסד, ובכל זאת, אני ושכמותי שלא נלכדנו ברשת השיכרון הקולקטיבי שהציף את ישראל, ראינו נכוחה את המצב. צפינו את הרע מכל, לא משום שאנחנו חכמים יותר או בעלי איי.קיו גבוה מהממוצע, אלא משום שהיינו מצוידים במצפן שלא זייף, בהשקפת עולם מתאימה ושכל בריא שכולם יחד סייעו בניתוח פוליטי של המציאות בלי לשגות בדמיונות. לי היה ברור שהסרבנות הישראלית תוביל למלחמה שלא תדמה ל''טיול'' של ששת ימי יוני ב-1967. העמדות שהבעתי בגנות הכיבוש ובזכות היענות ליוזמת השלום של הנשיא
סאדאת, זיכו אותי בגידופים. ד''ר
הרצל רוזנבלום, העורך דאז של ''ידיעות אחרונות'', העיתון הנפוץ במדינה, הקדיש לי ולחבריי מאמר מערכת תחת הכותרת ''האויב מבית''.
עיינתי בגיליונות ''פוסט מורטם'' המצהיבים ומצאתי את המאמר הבא שכתבתי, ופורסם ב-15 בדצמבר 1971. אני מביא אותו כלשונו.
בראיון שהעניק (הנשיא) סאדאת לטיימס הלונדוני, אמר באופן מפורש כי הוא מוכן לעשות שלום עם ישראל. הוא היה מספיק כנה על מנת להדגיש כי קשה יהיה לו לנהל יחסים נורמליים עם ישראל, כאילו לא הייתה המלחמה ולא הייתה התבוסה, אבל ברגע שיחתום, יכבד את חתימתו והיא תחייב אותו ואת ארצו. ואף על פי כן לא שטף את ישראל גל של שמחה. בתמימותי חשבתי כי מדינה שראשיה מכריזים כל יום שני וחמישי על ''כמיהתנו'' לשלום, לא תעבור על כך לסדר היום. ואז בהרהור נוסף, נזכרתי בתופעה מעניינת: כל אימת שנשיא מצרים, אחד משריו או מצביאיו מכריזים הכרזה מלחמתית נגד ישראל, מתעוררת בישראל מקהלה ממושמעת של שרים, עיתונאים, פרשנים, חברי כנסת וכו' אשר מזהירים את ''העם הזה''1, כי יש להתייחס ברצינות לאיומי המצרים בפתיחה במלחמה. מאידך – כל אימת שנשיא מצרים או אחד משריו מכריזים כי מצרים מוכנה לעשות שלום עם ישראל, מופיעה אותה מקהלה ממושמעת ומזהירה את ''העם הזה'': אין להתייחס ברצינות להצהרות השלום המצריות, הן מסווה לכוונות תוקפניות ואמצעי להולכת דעת הקהל שולל.
ואז שוב נזכרתי כי הצהרות השלום המצריות מדגישות תמיד כי לא יכול להיות שלום בלי נסיגה מהשטחים הכבושים. השאלה שלא נותנת לי מנוח: האם אין איזה קשר מיתאמי בין חוסר הרצינות שאנו (הממשלה) מייחסים לכוונות השלום המצריות, לבין הרצינות היתרה שאנו מייחסים לשטחים הכבושים?
עד כאן המאמר מדצמבר 1971, כמעט שנתיים לפני המלחמה הנוראה שממשלת ישראל כפתה על מצרים. רק לאחר שישראל הוכתה בעשר מכות מצריות, היא נסוגה עד הסנטימטר האחרון. את זה כאמור אפשר היה להשיג ללא מלחמה. כך היה בלבנון, רק לאחר שהחיזבאללה היכה בישראל במלחמת גרילה קלאסית נסוגה ישראל חבולה ומוכה לאחר שקיעה של 20 שנים בבוץ הלבנוני, מלחמה מיותרת שבה ביצעה ישראל פשעי מלחמה, הפצצת אזרחים, בתי חולים, פצצות מצרר, עינויים, מזכיר בכמה היבטים את פשעי אסד ומתנגדיו בסוריה. גם מעזה נסוגה ישראל לאחר שאולצה לעשות כך על ידי הגרילה הפלסטינית.
הלקח העיקרי ממלחמת יום הכיפורים, שהינו, מוטב להחזיר שטחים ללא מלחמה מאשר אחריה, הלקח הזה לא נלמד. מהיבט זה המאמר מ-1971 עדיין רלבנטי; ישראל מייחסת לשטחים הכבושים חשיבות יתרה שמגיעה לרמה מיסטית משיחית. מוכנים להסתכן במלחמה עם סוריה ובלבד לא להחזיר את הגולן. הוא יוחזר כנראה אחרי מכה נוספת שתקבל ישראל. כך גם בשטחי הגדה. מוכנים להסתכן באינתיפאדה שלישית ורביעית, ולא לסגת. אם לדברי ממשלת ישראל אין פרטנר, אזיי מוטב לסגת ללא שלום כי המשך הכיבוש מפורר את ישראל מבפנים.
יש לאפשר לפלסטינים לבנות את מדינתם כהבנתם מתוך שוויון גמור עם ישראל, עם חיל אוויר וטילים ופצצות אטום ומימן ונשק כימי וביולוגי, כמו לישראל. בניגוד לטקסט הנדוש ''שישראל עומדת בפני איומי השמדה'', הנה, או טו טו שואה שנייה בפתח, הפלסטינים מושמדים מדי יום, בתהליך איטי, והם בוודאי זקוקים לאמצעי הגנה מפני תאבונה הטריטוריאלי של ישראל שמייחסת לשטחים חשיבות יתרה. מי שלא רוצה פלסטין עם פצצות אטום צריך להצטרף לנאבקים בעד מזרח תיכון מפורז מנשק השמדה המונית שיכלול את פירוקה של ישראל מנשק זה ואטימת הכור בדימונה.
צער עמוק
לרגל הודעתו של הנשיא
ברק אובמה כי הוא מקפיא את הבקשה מהקונגרס לאשר מלחמה נגד סוריה, נותן סיכוי למהלך דיפלומטי ומשבח את ההצעה הרוסית לפרק את סוריה מנשקה הכימי, התכנסה ממשלת ישראל לישיבת אבל והביעה צער עמוק על מלחמה שחומקת ומתרחקת. ראש הממשלה ומספר שרים ספדו למלחמה ז''ל שהלכה לעולמה בדמי ימיה והביעו תקווה כי הנשיא אובמה יתאושש מוירוס שלום שלפתע תקף אותו, יחזור לאיתנו וייתן את הפקודה לתקוף.
- ביטוי שלמיטב זיכרוני, גולדה מאיר השתמשה בו בהתייחסות לעם בישראל. מכאן המירכאות.