לאחרונה כתבתי כאן פוסט בעניין
חופשתו של משה קצב. בנסיבות הקיימות נבצר ממני להגיב בזמן אמת על תגובות שקיבלתי, אך כעת אני מבקש לעשות זאת ולהזכיר לכם כיצד הכל התחיל.
כזכור, משה קצב בא ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, והתלונן על כך ש-א' ממשרד הנשיא (זוכרים?) מנסה לסחוט ממנו 200,000 דולר או שקל, אחרת היא תתלונן נגדו שהוא נסה לאנוס אותה או הצליח לאנוס אותה.
מני מזוז לא הסס וביקש מזרועות החוק לפתוח מיד בחקירה, לא נגד הסוחטת לכאורה אלא נגד הנסחט קל הדעת משה קצב.
זרועות החוק פתחו מיד בחקירה, חקרו ודרשו ובסופו של דבר אותה א' מלשכת הנשיא בכלל לא זומנה למסור עדות. היא נפסלה למסור עדות, אותו ''קורבן'' של ה''אונס האיום ונורא'', לא נכללה בין העדים משום שנמצא שאינה ראויה למסור עדות, אותו ''קורבן איום ונורא''. מדוע?! אתם מבינים, שאותו ''קורבן איום ונורא'' כנראה שיקר בצורה איומה בנסיון לסחוט את נשיא המדינה. לכן, היא נפסלה והחלו לחפש הלוך וחזור נשים הראויות יותר לעדות. א' ממשרד התחבורה, א'2 ממשרד הנשיא. הפכו הכל ואת כולן עד שמצאו את הראויות יותר, כביכול, להפליל את ה''נשיא האנס הנורא והאיום''. בין אלה שנמצאו הייתה אחת מלשכת הנשיא, שקראו גם לה א', ולפי גירסתה משה קצב אנס אותה בבית מלון, לשם הזמין אותה כביכול לביצוע עבודה כלשהיא, לא ברור איזו. דרך אגב, אותה א' הינה אישה מבוגרת, לא פתיה צעירה ומסכנה, שלא יודעת מה קורה סביבה. אישה מבוגרת, מזמינים אותה לבית מלון, לביצוע עבודה כביכול, הולכת ללא חשש, מתוך תמימות איומה שלא יקרה לה דבר וקורה לה דבר והיא לא מתלוננת, שנים לא התלוננה, וכעבור שנים, אתם מבינים, פתאום גייסו אותה להתלונן. מוזר, לא?! דרך אגב, אף אחת מהנאנסות לא הגישה תביעה אזרחית – תביעה כספית – על העוול שנעשה לה, על פגיעה בתמימותה, על פגיאה בכבודה כאישה. אפשר לזכות בדין בהרבה כסף מתביעות אלה אך אף אחת לא הגישה תביעה אזרחית, זה לא אומר דרשני?! בתביעה אזרחית צריך להוכיח כמה דברים שלא צריך להוכיח בימינו אנו של הפמיניזם המשתולל ללא שום מעצורים. תחשבו על זה חברי הגולשים.
הדברים שאני משמיע לא באו על מנת להשפיע על דעתם של המשוכנעים בצדקת שני דברים בלתי ניתנים לערעור: הדבר האחד הוא צדקתו של הצדק, אם כך אפשר להגדיר זאת, והדבר השני הוא צדקתה של האישה באשר היא, שלא תטיל דופי או תוציא לשון רע נגד גברים שאנסו אותה כביכול. יש להאמין לאישה שטוענת שנאנסה. אישה שטוענת על אינוס הרי גם מודה בחולשתה, כלומר, ''לא רציתי, התנגדתי בכל כוחי'', ''הובילו אותי שאולה, לגיהנום הנורא הזה''. לכן, אם האישה אומרת נאנסתי, אמת היא דוברת. קשה להודות בחולשתה חלילה. היא טוענת ''נהרגתי'', ''בכל כוחי נהרגתי''. היא טוענת שאין דופי בהתנהגותה והאנס האיום והנורא הזה, ולא חשוב מי זה וכיצד הוא בא ומה היה משרתו או תוארו, אדם פשוט או , להבדיל, נשיא, ''הוא כפה עלי'' ואין בילתו.
כל עוד אוכל אמשיך לטעון שלמשה קצב, ולאו דווקא למשה קצב, נגרם עוול איום ונורא בשרות הפמניזם ולמען הפמניזם המילטנטי, האוכל כל חלקה טובה.
אין לי כלום נגד נשים, אין לי מאומה נגד פמיניזם. מה שיש לי זה נגד פמניסטיות מיליטנטיות הוא אשמה מוכחת לא פעם, שהן ממש הגזימו. כמו כל תנועה שבהתחלה הייתה רצויה ומטרותיה היו טובות, כך גם תנועה זו. בהתחלה רצונותיה היו רצויות מאוד, על מנת להשתחרר מעול הגברים ושליטת הגברים, אך במשך הזמן, כמו כל תנועה מהפכנית רצויה אחרת, היא הסתאבה מאוד, והנה לאן הגענו...
אין טעם להתווכח על נחיצותה של התנועה הזו בעבר, כמו שאין הצדקה בנחיצות העלאת התנועה לדרגת קדושה. זה היה בהתחלה, אך הסתאבה והגיעה עד היום.
בנוסף לכך, אני הרי משפטן מעל שישים שנה ומותח ביקורת, ואפילו חריפה, על בתי המשפט. והרי, לא יעלה על הדעת שרק עוול ורק רע בתי המשפט גרמו לי. הנכון הוא שבתי המשפט, על כל ערכאותיהם, התנהגו כלפי ואל חברי ביושר ואובייקטיביות, עד כמה שניתן היה. ואילו, במקרה של קצב אני טוען שבתי המשפט, ולא משנה אם זה משה קצב או אחד מהעם, התנהגו באופן לא הוגן ממניעים תבוסתניים בקשר לפמיניזם המיליטנטי וכל מה שהצמיח במשך הזמן. בתי המשפט, כל כך כואב לומר, פחדו, פשוט פחדו, מתנועת הפמיזם המליטנטי, אשר הטיל אימה רווחת על כולם, שמא יואשמו, רחמנא ליצן, לגישה עויינת כלפי נשים. החבר'ה האלה פשוט פחדו. היו לאחרונה המון מקרים של האשמת גברים רק על סמך פרובוקציות נשיות. היה מקרה של סגן ניצב בר לב אשר הואשם בנסיון לאונס שלא היה ולא נברא והיו עוד המון מקרים אחרים ואני רואה את עצמי פטור להביא עוד מקרים מתוך הנחה שהזכרון של הציבור ארוך והוא רק רועד מפחד.
אני מזמין את מתנגדי, כאלה שלא סבורים כמוני, לתת את דעתם על הדברים שאותם אני כותב.