|
|
|
[המאמר הועלה לפורום ב- 12.9.2002 בשעה 04:00:57 ועבר עריכה מאוחר יותר. המערכת.]
גם פרש מאפשר עומק:
סמלים, שטוקווה (ביהור) ועוד
מיכאל מ. שרון
אדיר! מאמרו של מר יורם המזרחי ''לאשכנזים - פה קאקה בעמידה/סיפור חלקי בלבד'' מציג תקופה והשתנותה, יחסי אוכלוסיה ועוד באספקלריית המחראה; ומלא פרטים מאורגנים בטוב טעם. גאוני.
כשראיתי למשל את הסרט ''מסע להודו'' חשתי בגאוניותו של הבמאי, בכך שהסרט היה מלא שימת לב לפרטי פרטים, המשחזרים את התקופה. שיחזור? אתה חי את התקופה.
לשם השוואה, בסרט ישראלי לפי סיפור נהדר של א.ב. יהושע ''חתונתה של גליה'', ניתן היה לשים לב שסטטיסט המצלם במצלמת קולנוע ישנה בחתונתה, מצלמתו לא היתה טעונה כלל בפילם, ועוד הזנחות צורמות. הסרט היה גרוע במקצת, ו''סרס'' את היופי והתבונה שבסיפורו של ''בוזי'' (מדובר בכינוי נפוץ. לצערי איני מיודע עימו).
ואכן, כאשר לא טורחים במיוחד להזיז את הישבן או לאמץ את הראש, אז יתכן ומדגישים את ה''רעיון, המשמעות העמוקה והסימליות'' - כל אחד כאן מתחיל ישר מברגמן. רק שברגמן חשב על כל פרט.
לשם המשך אעזר בכלי הנקרא ''שטוקווה''. כלי כזה הוצג בספרו של רוברט פירסיג ''זן ואמנות אחזקת האופנוע'' (1974).
מסביר פירסיג: השטוקוות היו בעבר סדרות של הרצאות פופולריות שנועדו לחנך ולבדר ולהרחיב את דעתו של השומע. זאת, על שם אגם שטוקווה, במדינת ניו יורק, שלידו היו מתקיימים מדי קיץ, משלהי המאה ה- 19 ואילך, כנסים חינוכיים המלווים מופעים אמנותיים.
שטוקווה/ביהור (או: גיבוש מידע מבהיר. ביהור - מלשון הבהרה, באור והארה)
אל הסימליות מגיעים מהפרטים. הסימליות מגולמת בפרטים. הסימליות אינה מנותקת ובניפרד, אלא מתגבשת מתוך הדברים ומסכת הארועים.
הסימליות היא הן תחליף למקהלה היוונית הנותנת תהודה מטפיזית למתרחש; והן עיגון המתרחש כמשל לפעולת משהו מסדר גבוה יותר; או כזה השונה לחלוטין מהגלוי לעין - הצבת מישור מעצב סמוי מאחרי המסכת הסיבתית התופעתית.
אך מה פשר הבלטת הסמל - ממש האכלתך בו בכפית ובכוח - נוהג הרווח (ובשנות ה- 80 רווח יותר) בקולנוע הישראלי?
הציניקן היה אומר כי היכן שאין מושקעת עבודה רבה מדי, זורקים לך סמל מודגש, כדי שתסיח דעתך מהגורנישט. זהו תצהיר ''אני עמוק, ואם תבין הסמל -גם אתה כזה'' כלומר אקט של האצלת סטטוס חברתי/תרבותי מצד המביים דל המשאבים - המחליף את הבניית הדבר עצמו.
אך גם מדובר כאן בתופעה של אקספליקציה (ניסוח מפורש) מודגשת של ''הנשגב'', וזו מביאה להחצנה; בעוד ''הנשגב'' מתחולל נפשית בדרך כלל במישור מופנם ואינטימי מאד. זוהי למעשה סוג של צעקנות, ומאפיינת למשל גישות תרבותיות/כלכליות נובו-רישיות, במובן הלשוני העממי.
כך, בהצבת הסמל המוחצן מגיש הבמאי לקהלו הגדרה מחמיאה מאד של זהותם העצמית.
ואפשר גם לראות הדברים אחרת, כחלק מתהליך חיפוש זהויות של חברה בהתגבשות. אולי, בשלב חיפוש הזהות, מוגברת ההחצנה המבליטה של סמלים או אתוסים מעצבים. אבל, זהו אקט עיצוב זהות ''מונחת'' או מעין הצעת עיצוב מואץ וגם בוטה של זהות-עצמית, כתחליף להתגבשות והתעצבות מתוך הארועים, ההיסטוריה והנסיבות.
ומי ''המציא'' את המחראות הציבוריות?
הקיסר אספסינוס (ווספסיאנוס בלעז) הקים לראשונה מחראות/משתנות ציבוריות ברומא. והוא גבה כסף עבור השימוש. כאשר העיר לו איזה סנטור ''מה, לקחת כסף עבור החראה?'' השיב הקיסר:
''לכסף אין ריח''
וכך נוצר גם חידוש לשוני/מושגי - המצאה גוררת אחרת.
בספרד דומני, עד היום מכונה ההחראה בציבור ''ללכת לווספסיאן''.
ושאלה: האם ווספסיאנוס גבה מחיר נמוך יותר עבור השתנה? ואם כן, כיצד נימנעו רמאויות? אולי בעיה זו היא המקור להתקנת מתקן השתנה ניפרד ופתוח לגברים;
שכן אחרת ניתן להסתפק בחור/בור/מיכל רב תכליתי.
אבל מה אודות נשים? אולי מאז נוצר הנוהג שנשים משלמות יותר, שכן האשה מנועה בדרך כלל מלהשתמש במתקן פתוח. מתקן פתוח נוסף עבור האישה הינו מסורבל ומביך. שכן הוא יהיה דומה בכל למתקן המוצנע, דבר המבליט מסר של חשדנות נברנית ומעט תאבת בצע מצד בעליו של המיתקן.
אבל האם יש נוהג כזה (''נשים משלמות יותר'')? אולי, הדבר טעון ברור, אבל הן בוודאי משתכרות בממוצע פחות. אפשר להמשיך לחשוב בכיוון כפול זה ואולי תמזג את שני הכוונים - ההיפותטי והממשי - למשהו חדש לגמרי, להסבר/תאוריה תקפים, קולעים, מעניינים ואינפורמטיביים (כלומר עתירי מידע. וניתן לקוות שכוחם לזרז ולשנע הפקת מידע נוסף).
ומשהו על צביעות והחראה ציבורית:
במחקר פסיכולוגי אודות צביעות, שנערך בסביבות 1997 בארה''ב, הוצבו מצלמות וידאו ניסתרות בבתי שימוש ציבוריים, הן באגף הגברים, והן באגף הנשים. לא! לא, מה שניצפה כאן היו דווקא כיורי רחצת הידיים.
בנוכחות אחרים מחוץ לתאים, כמעט כולם/ן שוטפים ידיהם לאחר השימוש.
(שאלת מחקר פרוצדורלית שניתן לשאול כבר בשלב זה, שדומה שעורכי המחקר לא נתנו עליה את דעתם, היא האם גבר משתין בצד הנוטל ידיו או משתין הפונה לשוטף בגבו, משרה תודעת נוכחות? ואם לא, האם תודעת נוכחות כן קיימת כאשר ישנם מספר גברים משתינים? האם יש הבדל בתודעת נוכחות ועד כמה, בין משתין מפנה-גב ובין משתין-צד?).
אבל שאלת המחקר אודות צביעות נשאלה כאשר המגיחים לברז היו לבדם, לבדם לגמרי במקום הפתוח. האם גם אז ישטפו ידיהם ואיזה אחוז מהם? והאם קיים הבדל בין גברים ונשים?
נמצא, עד כמה שזכרוני מנחני, כי היתה ירידה דרמטית בשיעור השוטפים, שפחתו לחצי או פחות מהמשתמשים. ומה אודות נשים? אלו שטפו כפותיהן אף פחות מהגברים, אך הן נחפזו יותר מהם לעזוב את המתקן.
מסקנה אפשרית: זריזות עשוייה להיות תלויית מין, אינטרקציית (השפעה משולבת) מצב-מין (לא ברצינות)...
אבל אכן לעיתים, המחשבה הערה עשוייה להגיע מקריאת מחקר אחד, לכוון מחקרי תאורטי/אמפירי שונה וחדש לגמרי.
ופינת הפטנטים:
מר יורם המזרחי תאר את שיפוץ המחראות מהטיפוס הישן, כאשר מוקמו סביב חור ההחראה אריחי חרסינה, שעיקרם מדרסים מוגבהים לכפות הרגליים (אבל תחושה של לוקסוס. בטירונות ב- 68 קראנו למתקן שרותים מסוג זה ''ההילטונים''). ובחזית המפסע באופן בולט - סמל היצרן - פיל - ושם היצרן.
אבל, המעניין והחשוב כאן שאנו, בתא הריק והמשמים (מונוטוני) עשויים להנעל במבטנו ללוגו ולבהות זמן ממושך כלפיו.
מדוע מעניין וחשוב? כללית, מה אפקטיבי יותר מאשר מצב החראה תודעתי בשביל להעביר מסר פירסומי? במצב זה של בהייה ותהייה תכופים (וריפיון הקשב וההתמקדות), הגנותינו פוחתות.
כך, אם תוקם רשת בשם ''מחראות ישראל'' - הא לכם מקור הון- פירסומות למחרבנים.
ועיתונות? שהרי יש הקוראים עיתון בשרותים? נו בוודאי - דף האתנחתא וההחראה. המפרסמים ישלמו כאן כפול.
ובעניין זה היה לחנוך לוין מה לאמר ואני מצטט מזכרוני את רוח הדברים: גברים רבים, קשוחים ככל שיהיו, בוהים במבט רך נכחם בישבם בבית הכסא. נשים בעלות נפש של משוררות עשויות להתאהב בהם במצב כזה.
אפשר עוד להוסיף, אבל אולי קפה, פיפי ולישון.
|
|
|