לכל מברכיי, תודה מקרב לב. מספר מילים על הזיקנה. בגיל 20 לא יכולתי לתאר לעצמי איך ייראו החיים בגיל 80. זה נראה לי מעבר להרי החושך.
לזיקנה יש פן עצוב, ביטוי לכך נתן המשורר דוד אבידן בשירו מה יש לו לקן? זה שיר מאד פסימי ועצוב על הזקן הממתין ליום מותו מלווה בסבל וכאבים. ואכן, על אף האמרה ''אל תשליכוני לעת זיקנה'', זקן שאנוס לחיות מקצבת הזיקנה של הביטוח הלאומי, נזרק למעשה לצידי הדרך רעב וחולה בבחינת מטרד שיש לקצר את זמן ההמתנה להסתלקותו מחיינו.
יש גם זיקנה אופטימית, של מי שמזלם או תבונתם האירו להם פנים, חסכו כדי מחייתם לעת זיקנה. בריאותם, בסיוע תרופות, מאפשרת להם תפקוד עצמאי, עטופים באהבת נכדותיהם וילדיהם, הגם שעזבו את הקן והפכו מגוזלים לנשרים כמאמר שירו של אריק איינשטיין, שומרים על קשר עם הוריהם, דואגים למחסורם.
ויש קבוצה נוספת, קבוצת משנה של הקבוצה השנייה שחבריה נושאים עימה זעם מאז נעוריהם, והוא רק משתבח עם השנים, זעם על עוולות, אי צדק, זעם על מלחמות וגזענות. הזעם מייצר מילים שהופכות למשפטים שהופכים לרעיונות, זו טביעת האצבעות שהם משאירים לדורות הבאים. אם אינני טועה זו קבוצתי. ושוב תודה לכל המברכים