בעצרת ההזדהות מימין לשמאל שמואל מורה, בלפור חקק הרצל חקק ונביל נאסר אלדין - צילמה תפארת חקק''נקמַת דם ילד קטן- עוד לא ברא השׂטן'', כך שורר המשורר הלאומי ח''נ ביאליק. בשנה האחרונה המַראות המגיעים מסוריה מצמררים כל אזרח בעולם. העולם התרגל לעמוד מנגד, ואנו כמדינה למודת היסטוריה כאובה, חייבים להשמיע קול ולתבוע מן האומות המאוחדות להפסיק את מחול הדמים.
זו שעתם הגדולה של אובמה וטראמפ לצאת ביוזמה בינלאומית לכפות הפסקת אש ולהוציא משדות הדמים את האזרחים הנתונים לציד אדם, את הילדים המשוועים לישועאה.

במשך שנים התמונות נשכחו בצדי החדשות, והיום התמונות מחאלב קורעות את המסכים, שוברים את לב הצופים במעשי הזוועה, בילדים הצועקים לעזרה.
מעשׂי הטבח כוללים גם רצח של ילדים חפּים, ובהרס משפחות שלמות יש גם ילדים נטושים ויתומים שתועים בדרכים ללא משפחה. המתקפה הכימית חוללה זעזוע בלב כולנו, כמי שזוכרים את רצח יהודים בגזים במחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, כמתקפה אכזרית של הנאצים נגד העם היהודי. רצח של אנשים במתקפת גזים חולל רעד בַּלב היהודי.

לפני שלוש שנים (6.2.2013) התקיימה עצרת של בני דתות שונות למען הילדים בסוריה. אגודת הסופרים העברים לקחה חלק בעצרת זו, שהתקיימה בדלית אל כרמל. לצִדנו, כנציגי אגודת הסופרים העברים, נשׂאו דברים: פרופ' שמואל מורה, חתן פרס ישׂראל, וכן המשורר נביל נאסר אלדין, משורר דרוזי הכותב שירה עברית. הוא גם זה שהִנחה את העצרת.

השירים שנישׂאו בעצרת נשמעו מפי משוררים בני דתות שונות, ובין השירים שנישׂאו בעצרת היו גם השירים שלנו, שקראנו אותם מעל בימת תיאטרון ''נִיקאבּ''.

לנו כעם יש מחויבות לשאת קול ולצעוק את זעקת שנטבחים, שהעולם התרגל לשכוח. ידענו לעשות זאת בעבר, כאשר ישׂראל קיבלה לבית החולים בנהרייה ילדים פגועים בהתקפה הכימית, ילדים נפגעי גזים, וישׂראל אכן עשתה זאת כמחווה אנושית, בשקט וללא תרועות.
חשוב ששירינו המגלים אמפתיה וחמלה לילדים הפגועים בסוריה יישָמעו שוב, כאות אזהרה לעולם החופשי, כאות אזהרה לכולנו ש''נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השׂטן''.

ילד בדמשׂק שותק את הוריו / בלפור חקק

ילדים נודדים ללא הורים ברחובות סוריה (מן העיתונות, ינואר 2013)] בִּתְעָלַת רְחוֹב לְיַד הַשּׁוּק בְּדַמֶּשֶׂק עַל גְּדַת הַתְּעָלָה וְהַהִרְהוּרִים יֶלֶד שׁוֹתֵק מֵשִׁיט סִירַת נְיָר בִּשְׁלוּלִית נוֹגַהַת אוֹר זָהָב. בָּבוּאָתוֹ הַשְּׁבוּרָה רוֹאֶה בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים אַךְ לֹא בָּבוּאַת הוֹרָיו. הוּא נוֹדֵד בַּדְּרָכִים קָנִים שֶׁל רוֹבִים אֵי שָׁם מֵאֲחוֹרָיו. מְפַחֵד לָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ הֶהָרוּס אֶל שִׂיחֵי הַנַּעְנָע הַקְּרוּעִים כִּי הַכַּדּוּרִים הַחַיִּים מְחַפְּשִׂים עַכְשָׁיו גַּם יְלָדִים תּוֹעִים. לְיַד הַשְּׁלוּלִית גִּבְעוֹל יָרֹק אוּלַי נִצָּן זָעִיר שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרִיחָה. הוּא רָאָה אֶת הוֹרָיו מוּטָלִים בָּרְחוֹב וּכְשֶׁחָבַק הַמֵּתִים, אֶת הָעוֹר הָרָטֹב נִדְמֶה לוֹ בַּחֹשֶׁךְ דּוּמָם שֶׁדָּבְקָה בּוֹ טִפָּה זְעִירָה מִדָּמָם. בָּעֵץ לְיַד תְּעָלַת רְחוֹב הוּא מִסְתַּתֵּר, כְּאֵבוֹ חוֹנֵק כִּי הָעוֹלָם שׁוֹתֵק.