דת הצבא

(מאמר זה הינו פרק מתוך המהדורה השנייה של ספרו של המחבר ''תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות'' שהתפרסם בשנת 1999)

יומרה ללא בסיס היסטוריה של מלחמות השמדה כנס כלכלי כוח משיכה דומיננטי סוציאליזם צבאי אנטי-אינטלקטואליזם מדעי דת הצבא הערות

יומרה ללא בסיס

אין נושא חשוב יותר ומשפיע יותר על שֹרידוּת האדם - יחידים, משפחות, עסקים, חברות, ארגונים, אומות, מדינות, וכל תושבי החממה הגלובלית שלנו - מאשר מערכות הביטחון.

הביטחון הוא אבן היסוד האוֹנְטולוגית של היש באשר הוא

אין גם נושא שבו מרובות הדעות הקדומות, הסטיגמות, והמיתוסים ושבו העובדות הפשוטות אינן ידועות ומה שידוע אינו מובן כהלכה, כמו בנושא הביטחון. זה אך טבעי אף שלא מלבב.

אין גם נושא שעליו אנשים מדברים כה הרבה, מביעים את דעתם, מציעים הצעות, ממליצים על אסטרטגיות וטקטיקות, כמו נושא הביטחון. קביעה זאת היא גם נגזרת משתי ההנחות לעיל וגם ממצא אמפירי.

יומרה ללא בסיס, לדעת ולהבין את בעיות הביטחון, את תִפקוּד הצבא, את האיומים על הקיום האישי והלאומי, את השפעת מערכות הביטחון על כל תחומי החיים - יחסים בין-לאומיים ובעיות פוליטיות, חברה, אמנות, משק, הגות ומדע - מאחדת את רוב באי עולם: מדינאים, מצביאים, פרופסורים, סופרים, עיתונאים, מורים, אנשי עסקים, חברי מפלגה, חקלאים, עקרות בית, פקידים, ומי לא? יומרה בלתי-מבוססת זאת היא מאפיין מרכזי בתרבות האדם. ההבחנה ביומרה זאת היא הטיעון הוודאי היחיד בתחום הביטחון. בכך אנו הולכים בעקבות הידיעה ש'אינך יודע' של סוקרטס והספק המתודי של דקרט.

השאלה שנשארה פתוחה, לעניין זה, היא: ניסוחיו של מי אפיינו טוב יותר את הפרדוקס הקוגניטיבי של אי-הבנה גדולה ביותר של התחום הרלוונטי ביותר של אדם:

ניסוחיו של ירמיהו הנביא שאמר: ''שמעו נא זאת עם סָכָל ואין לב, עיניים להם ולא יִרְאו, אוזניים להם ולא ישמעו'' (ה', כ''א)? ניסוחיו של יחזקאל הנביא שאמר: ''בן-אדם, בתוך בּית-הַמֶרי אתה יושב, אשר עיניים להם לראות ולא ראו, אוזניים להם לשמוע ולא שמעו, כי בית-מרי הם'' (י''ב, ב')? או ניסוחיו של אפלטון שאפיין (בדיאלוג ''המדינה'') את בני-האדם כשוכני-מערות העוסקים במדע הצללים, בטוחים שהם יודעים את האמת ומתנכלים למי שניסה להאיר את עיניהם

היסטוריה של מלחמות

צבאות ומלחמות השפיעו, מאז ומעולם, על בני-אדם, יחידים וקבוצות, יותר מכל תופעה אחרת. כוח המשיכה שלהם לא רק מאפיל אלא גם מעצב את כל המערכות החברתיות האחרות. מקורה העיקרי של השפעה זאת הוא

הסתירה הבסיסית בין המבנה הביו-חברתי של מין האדם (הומו-ספיינס) בציוויליזציה הנוכחית בת עשרת אלפים השנה, לבין תוצרי כישוריו האינטלקטואליים.

סתירה בסיסית זאת יצרה אבולוציה תרבותית הפועלת בצד האבולוציה הביולוגית ופעמים רבות בניגוד לה. התוצאה:

האנושות, הפועלת בתנאים תרבותיים בלתי-טבעיים שיצר האדם, הייתה תלויה בקיומן של מדינות. אחד התנאים ההכרחיים לשֹרידוּתן של מדינות הוא זרוען האלימה: צבאות ומערכות-ביטחון.

המלחמות המיטו מוות על אנשים רבים והֵרעו את מצבם של אנשים אחרים, יותר מכל גורם; מערכות הביטחון בלמו את המחשבה החופשית, הזיקו לתרבות הדמוקרטית ועיכבו את התפתחות האינטליגנציה האנושית. הפילוסוף היווני הרקליטוס, שהניח את היסוד לפילוסופיה של הדינמיקה, כתב (במאה החמישית לפני הספירה, בספרו ''על הטבע''):

''המלחמה היא אבי הכול, היא המולכת בכול, היא בוראת אלים, היא בוראת אנשים, היא משעבדת, היא משחררת''.

הרי נתונים אחדים:

בשלושת אלפים וארבע מאות השנים האחרונות היו רק מאתיים שלושים וארבע שנים ללא מלחמות (הרכבי, ''מלחמה ואסטרטגיה'', 1991).

בכנס מנהיגי מדינות לשעבר, במאי 1992 במקסיקו, שהוקדש להצלת העולם, אמר הקנצלר לשעבר של גרמניה המערבית, הלמוט שמידט, שבתחילת שנות התשעים של המאה הנוכחית עלה הסכום הכולל של תקציבי הביטחון במדינות העולם על טריליון (אלף מיליארד) דולר, וכינה זאת ''איוולת''. שמידט, וחבריו בכנס, הנם שותפים מלאים באחריות לאיוולת הזאת. כשעמדו בראש המערכות הפוליטיות של מדינותיהם, לא פעלו נגד התופעה הזאת, ולא סייעו להבין את מקורותיה וללמוד מהם את אבני הבניין שלה. גרמניה המערבית ביססה מאוד את עוצמתה הכלכלית, בין היתר, על יצוא אמצעי לחימה. חברות תעשייתיות גרמניות היו הספקיות העיקריות של טכנולוגיות צבאיות מתקדמות למשטרו של צדאם חוסיין בעיראק עד מלחמת המפרץ ב-‏1991

בסוף שנות השבעים של המאה הנוכחית הוציאו מדינות העולם כארבע מאות מיליארד דולר בשנה לרכישת נשק (סך-כל הוצאות הביטחון של ארצות המזרח התיכון היו כעשירית מסכום זה), סכום שהיה שווה באותה תקופה להכנסה הלאומית השנתית של כל החציון התחתון של אוכלוסיית העולם. באותה תקופה שירתו בצבאות הסדירים עשרים ושניים מיליון חיילים, מהם כארבעה מיליון בברית-המועצות, שהתמוטטה לאחר-מכן, בין השאר, גם בשל הצורך לקיים את חייליה, שלא לקחו חלק פעיל, כמובן, בפעילות העסקית אלא כצרכנים. מספר זה, עשרים ושניים מיליון, הוא כמספר עובדי ההוראה בעולם.

בין מדינות אפריקה שמדרום לסהרה פרצו בארבעים השנים, שבין 1952 ל-‏1992, שלושים ושלושה סכסוכים צבאיים, ובהם נהרגו יותר משבעה מיליון בני-אדם - נאמר במסמך של הוועידה הכל-אפריקנית לדמוקרטיה, שהתכנסה במאי 1992 בדקאר, בירת סנגל. במסמך נאמר שבשנות השמונים, הוציאו מדינות אלה חמישה אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי שלהן למטרות ביטחון, ובין השנים 1985 ל-‏1989 הן ייבאו נשק בחמישה-עשר מיליארד דולר, סכום השווה לתוצר הלאומי הגולמי של צ'אד, אתיופיה, מדגסקר, מלאווי, מוזמביק, סומליה וטנזניה, כולן גם יחד.

התוצאה: במסמך שחובר על-ידי איגוד הבריאות העולמי ואיגוד המזון והחקלאות העולמי, ופורסם במאי 1992, נאמר שכמעט שלושה-עשר מיליון ילדים מתחת לגיל חמש מתו בכל שנה, כתוצאה ישירה או בלתי-ישירה של תת-תזונה, ולפחות תשע מאות מיליון בני-אדם ברחבי העולם סבלו מתת-תזונה: מהם חמש מאות מיליון שסבלו ממנה באופן כרוני, וכל אלה במדינות שהחזיקו צבאות גדולים ורכשו אמצעי לחימה חדישים בשפע. על-פי הערכות הבנק העולמי משנת 1992, 115 מיליון בני-אדם באפריקה סבלו רעב ממש. בעשור הקודם נעצר הגידול הכלכלי של המדינות המתפתחות והרעבות, ועומס החובות שלהן גדל. מדינות שבהן הייתה הכנסה נמוכה לא יכלו לקנות מזון בשוק העולמי, בשל מלאי מדולדל של מטבע חוץ, שנגרם, בין היתר, על-ידי הוצאות הביטחון הגדולות.

על-פי נתונים סטטיסטיים של האו''ם, שפורסמו ב-‏1990, יותר ממאתיים אלף ילדים, שגילם פחות מחמש-עשרה שנה, היו פעילים בקרבות של ארגוני מחתרת באפריקה, בדרום-מזרח אסיה ובמזרח התיכון. רובם של ילדים אלה היו ''עבדי-ביטחון'' וכך הם השיגו פת לחם. כשיגדלו, יהוו ילדים אלה את הגרעין הקשה של חבורות רצח וטרור בארצותיהם וישַמרו בהן את הקזות הדם הפנימיות באמצעות מלחמות.

באמצע שנות התשעים שרר רעב כבד בסומליה, ומאות אלפי בני-אדם מתו כתוצאה מכך. באותה עת התנהלו שם מלחמות בין שבטים שונים על השליטה במדינה. המלחמות היו אחת הסיבות לרעב הכבד והן הקשו מאוד על הסיוע שזרם מן החוץ, לרעבים ולגוססים. חבורות הלוחמים תקפו את אנשי הסיוע, שדדו את המזון ושאר המצרכים כדי למכור אותם בשוק השחור ולרכוש נשק ואף הרגו באנשי הרצון הטוב.

בדרום סודן, שרבים מתושביו נוצרים, מתנהלת ברציפות מלחמת אזרחים אכזרית, מאז המחצית הראשונה של שנות השמונים נגד השלטון המוסלמי. בעת כתיבת שורות אלה (1998), לאחר חמש-עשרה שנות המלחמה, שורר בדרום סודן רעב כבד ואנשים רבים מתים בעטיו. ארגוני סיוע בין-לאומיים מתקשים להעביר סיוע לנזקקים משום שמלחמת האזרחים הרסה את תשתית הדרכים. המוסלמים לא רק פוגעים בנוצרים והורגים בהם אלא חוטפים רבים מהם ומשעבדים אותם לעבדים בצפון.

מאידך, עונה ייצור המזון בעולם, בסוף המאה העשרים, על כל הצרכים, ומדי שנה מושמדים עודפי מזון רבים, במגמה לשמור על רמת המחירים, כך שלחקלאים במדינות השפע, שבהן החקלאות היא מודרנית ויעילה, תהיה הכנסה גבוהה. במחסני המזון של מדינות הקהילה האירופית, המוציאות רק כשלושה אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי שלהן על ביטחון, ושמאז 1945 לא התחוללו בהן מלחמות, היו כמויות אדירות של מלאי מזון בשנת 1992. עלות האחסנה של האוצר הזה - עשרים מיליון טון דגנים, 850 אלף טון בשר בקר, חצי מיליון טון חמאה וחצי מיליון טון אבקת חלב - הייתה כתשעה מיליארדי דולר בשנה.

השמדה כנס כלכלי

גרמניה הנאצית, תחת שלטונו של היטלר, הפכה השמדת-עם לתעשייה והכנות למלחמה - אמצעי להתאוששות כלכלית. היתה בגרמניה בעשור שבין מחצית שנות השלושים למחצית שנות הארבעים של המאה העשרים מזיגה קיצונית של תרבות וברבריות⁽¹⁾, של ייצור, שוד והשמדת אנשים ונכסים. זה מה שמייחד אותה מִמשמידים אחרים לפניה ואחריה: המונגולים במאה השלוש-עשרה, החמר רוז' בקמבודיה והמוסלמים הקנאים בימינו. בכל חברה של בני תרבות יש מידה מסוימת של ברבריות מובנית ובכל חברה ברברית יש מידה מסוימת של תרבות. את הברבריות הפנימית שלהם מתאמצים בני התרבות לתעל למערכות הביטחון שלהם שמרסנות ברברים שלא תועלו, ואת כישוריהם התרבותיים מעמידים הברברים לרשות ארגוניהם הצבאיים והטרוריסטיים. גם באנגלו-אמריקאים, המנהיגים היום את בני התרבות, חבויות נטיות להשמיד, וגם הקנאים המוסלמים באלג'יריה הטובחים בבני עמם הושפעו מערכי התרבות ומשתמשים בטכנולוגיות שפיתחו בני התרבות.

סגנונם המקפיא-דם של הברברים-בני-התרבות הגרמנים בהשמדת יהודים במשֹרפות, וממדי ההשמדה, עוררו ביקורת חריפה, הסתייגות נמרצת ושאט-נפש מצד בני התרבות בעולם כולו. אנשים ממדינות ברבריות הסתייגו פחות ולפעמים אף גילו הבנה ושיבחו את ההיטלריזם. מנהיג הפלסטינים באותם ימים, המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני, עשה אז בגרמניה ותמך במעשיה. בקרב אינטלקטואלים ערבים קיימת היום נטייה להכחיש את השואה.⁽²⁾ התפתחות הניאו-נאציזם באירופה המערבית (התרבותית היום), לרבות בגרמניה, כפי שהוכיח למשל טרור גלוּחי-הראש הגרמניים במשחקי המונדיאל בצרפת בקיץ 1998, מלמדת שההיטלריזם לא הוכחד ולדעתנו גם לא ניתן להכחידו כי הוא יסוד מובנה בהומו-ספיינס. סגנון ההשמדה הנאצי הנו קשה לעיכול, ואילו התוכן מתאים לאחת הנורמות היסודיות של הציוויליזציה הנוכחית:

פרנסה מהשמדה.

המניע העיקרי לפיתוח הטכנולוגי בעשרת אלפים השנים האחרונות של הציוויליזציה הנוכחית, לאחר המהפכה החקלאית, היה פיתוח אמצעי לחימה, ואמצעֵי לחימה נגדיים. הנאצים שגזלו את הרכוש הרב של היהודים בארצם השתמשו בו, בין היתר, על-מנת לבסס את כלכלתם ועל-מנת לממן את ההכנות למלחמה ואת ניהולה של מלחמת-העולם השנייה. תעשיית החלל האמריקאית היא אחד התוצרים של המלחמה הקרה בין ארצות-הברית לברית-המועצות ומירוץ החימוש ביניהן; תעשיית ההיי-טק הישראלית המפותחת והיות ישראל מעצמה עולמית בתחום התוכנות, הן מתוצרי תעשייתה הביטחונית המפותחת.

נורמת הפרנסה מהשמדה מקובלת על כל מדינות העולם, אפילו על שווייץ הנייטרלית, שסייעה למכונת המלחמה של היטלר ברוכשה זהב שנגזל מיהודים. מדינות רבות עוסקות בסחר באמצעי השמדה. העושר המצטבר מן הסחר הזה מקיים את היכלי התרבות, את המוזיאונים לאמנות, את התיאטרונים ואת אנשי הרוח. שום תושב של החממה הגלובלית אינו יכול להתחמק מברכת המצורעים הזאת⁽³⁾.

אחרי מלחמת המפרץ ב-‏1991 התברר כי חברות תעשייתיות מרוב מדינות בני-התרבות סיפקו למשטרו של צדאם חוסיין טכנולוגיות לפיתוח נשק השמדה המונית: נשק גרעיני, נשק כימי ונשק ביולוגי.

הסחר הבין-לאומי בנשק במדינות העולם, שרובו הנו מייצור מקומי של קונצרנים בארצות-הברית ושל ממשלת ברית-המועצות (עד שקרסה), הוא בעל היקף כספי גדול והוא רווחי ביותר. בשנת 1987 הגיע היקפו לכארבעים מיליארד דולר, ב-‏1990 וב-‏1991 ''רק'' לכעשרים ושניים מיליארד דולר. הצמצום הגדול הזה נבע מירידת המתח הבין-גושי, בעקבות סיום המלחמה הקרה בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, ועקב התמוטטותה והיעלמותה של ברית-המועצות מן הזירה. היצואניות הגדולות של הנשק, ארצות-הברית וברית-המועצות (עד התפרקותה), נטלו ב-‏1990 כשני-שלישים מהסחר העולמי: ארצות-הברית שלושים ושבעה אחוזים, ברית-המועצות עשרים ותשעה. ב-‏1991 שמרה ארצות-הברית על מעמדה, וייצאה נשק בסכום של 11.2 מיליארד דולר. (בשנת 1997 ייצאה ארה''ב אמצעי לחימה בסכום של 15.2 מיליארד דולר). יצואן של המדינות שהרכיבו את ברית-המועצות ירד מ-‏9.7 מיליארד דולר בשנת 1990 ל-‏3.9 מיליארד דולר בשנת 1991; גרמניה הייתה ליצואנית הנשק השלישית בעולם וייצאה בשנת 1991 בסכום של שני מיליארד דולר. צרפת ירדה מ-‏1.9 מיליארד דולר ל-‏804 מיליון, ובריטניה ירדה מ-‏1.58 מיליארד דולר ל-‏999 מיליון.

יבואנית הנשק הגדולה ביותר ב-‏1991 הייתה הודו. היבוא שלה הגיע לשני מיליארד דולר. ב-‏1998 פוצצה הודו מתקנים גרעיניים והצטרפה למועדון המדינות בעלות נשק גרעיני. אחריה בתור היא ישראל, שייבאה ב-‏1991 נשק ב-‏1.67 מיליארד דולר, לאחר-מכן באות תורכיה, אפגניסטן, ערב הסעודית ויפן. ב-‏1991 מכרו ארצות-הברית, ברית-המועצות לשעבר, סין, בריטניה וצרפת, נשק למדינות המזרח התיכון בסכום העולה על 12 מיליארד דולר, שהם למעלה ממחצית סחר הנשק העולמי.

הכסף הגדול הזה השפיע על מדיניות הביטחון של רוב המדינות, ובייחוד על זו של מעצמות-העל, היצרניות והיצואניות הגדולות, ושל יצרני הנשק שבאותן מדינות. לקונצרנים לייצור אמצעי לחימה בארצות-הברית ולראשיהם היה עניין שֹרידוּתי שמלחמת וייטנאם למשל תתמשך זמן רב ככל האפשר, שתיפתחנה מלחמות נוספות ושארצות-הברית תתכונן באופן קבוע ואינטנסיבי למלחמת-עולם שלישית נגד הגוש המזרחי. ארצות-הברית וברית-המועצות היו זקוקות לכסף שקיבלו ממכירת אמצעי לחימה למדינות אחרות, כדי לשרוד, ויצרני הנשק - על אחת כמה וכמה. היה לשתי מעצמות-העל אינטרס שֹרידוּתי שמדינות רבות יזדקקו לנשק רב, משוכלל ויקר, ושיקיימו לשם כך צבאות גדולים שיילחמו מדי פעם, ושוב ירכשו אמצעי לחימה במקום אלה שאזלו, ואמצעי לחימה משוכללים יותר לקראת המלחמה הבאה. מרוץ החימוש והמלחמות במזרח התיכון, הצובר תנופה בהתמדה, לאורך כל המחצית השנייה של המאה העשרים, מאז תום מלחמת-העולם השנייה ומאז הקמתה של מדינת ישראל ב-‏1948, הזרים עשרות מיליארדי דולרים לכל יצרניות הנשק בעולם ובייחוד לאלה שבארצות-הברית ובברית-המועצות וכן לסוכנים המקומיים של היצואניות המרכיבים את האליטות החברתיות של המדינות ומעוותים את דמותן.

זאת אחת הסיבות להעמקת הסכסוך בין יהודים לערבים ולסכסוכים צבאיים אחרים באזור. אפילו בעת כתיבת שורות אלה, באוקטובר 1998, כשבין ישראל למדיניות ערב ולפלשתינאים מתקיים תהליך מדיני במגמה להגיע לשלום, ממשיך מרוץ החימוש ואולי אף מתעצם. מצרים מפתחת את צבאה בהתמדה ורכשה במחצית השנייה של שנות התשעים כ-‏200 מטוסי F-16 אמריקאים, מרביתם משוכללים לא פחות מאלה שבידי ישראל. סוריה חידשה את רכישות הנשק הגדולות שלה מרוסיה, ישראל רוכשת מטוסים חדישים ויקרים מארצות-הברית וממשיכה להשקיע מאות מיליוני דולרים בפיתוח טיל נגד טילים - ''חץ'', בייצור ובשכלול הטנק ''מרכבה'' וברכש מערכות מתוחכמות - של לוחמה אלקטרונית, קשר ומודיעין, שיאפשרו למטוסי חיל האוויר הישראלי יכולת טובה יותר להתמודד עם מטרות רחוקות, באירן למשל.

גם ישראל עוסקת, כאמור, בסחר אמצעי לחימה: חברות ישראליות מוכרות אמצעי לחימה חדשים ומשביחות אמצעי לחימה ישנים לרבות מטוסים וטנקים. ישראל למשל מכרה, לפי פרסומים זרים, אמצעי לחימה לאירן החומייניסטית למרות שמראשיתה הייתה מדינה זאת האויבת מספר אחד של ישראל וכיום מפתחת אירן טילים ארוכי טווח ונשק גרעיני, במוצהר נגד ישראל. בעת כתיבת שורות אלה מפעילה אירן את החיזבאללה נגד ישראל בדרום לבנון. מלחמה זאת היא הבעיה הביטחונית המיידית, העיקרית, של ישראל מאז הסכם אוסלו (1993).

לפי פרסומים זרים, החברות הישראליות אלביט מערכות, נימדע ותע''ש השביחו ומשביחות טנקי פטון אמריקאים לתורכיה, וטנקי טי-‏55 וטי-‏72 רוסיים לסלובניה, לרומניה ולצ'כיה.

מאידך, מעצמות-העל העבירו לבנות-חסותן כמויות נשק אדירות, ללא תמורה כספית כלל, או בהלוואות לטווחים ארוכים מאוד בתנאים בלתי-כלכליים. חלק ניכר מן ההלוואות האלה לא הוחזרו ואין סיכוי שיוחזרו. על מקצתן ויתרה ארצות-הברית באופן רשמי. כך למשל היא מחקה חוב גדול של מצרים, כאות תודה על שיתוף הפעולה בזמן מלחמת המפרץ בתחילת 1991. אסטרטגיית החימוש של מעצמות-העל הייתה בין הגורמים לקריסתה של ברית-המועצות.

מלחמת וייטנאם עלתה למשלמי המסים האמריקנים שלוש מאות מיליארדי דולר, שחלק ניכר מהם נכנס לכיסם של יצרני נשק ושל ציוד אחר החיוני ללחימה ולהחזקת צבאות. במלחמה ההיא פוצצו חיילי ארצות-הברית שלושה-עשר מיליון טונות חומר-נפץ מרסק (יותר מפי שישה ממשקל הפצצות שהטילו במהלך כל מלחמת-העולם השנייה),⁽⁴⁾ שילחו תשעים אלף טונות גז רעיל וקוטלי צמחים, והשמידו יערות על פני עשרים אלף קילומטרים רבועים. בכמות האנרגיה שהפעילו האמריקנים בווייטנאם אפשר להעתיק ממקומם שלושה מיליארד מטרים מעוקבים של עפר, פי עשרה מכמות העפר שנחפרה בתעלות סואץ ופנמה. את מספר ההרוגים במלחמת וייטנאם אומדים במיליון עד שני מיליון.

ארצות-הברית לא השיגה אף לא מטרה אחת במלחמה הזאת. המוניטין של המנהיגות הפוליטית והצמרת הצבאית בארצות-הברית נפגעו מאוד. היה זה מהלך אמריקני אנטי-שֹרידוּתי, שנעשה משום שמקבלי ההחלטות והאסטרטגים של מעצמת-העל הזאת לא הבינו דבר וחצי דבר בהוויית הצבא והמלחמה. אקורד אירוני לאותה מלחמה נשמע עשרים שנה אחרי סיומה: אזרחי ארצות-הברית בחרו לנשיאם את ביל קלינטון, אף שבמערכת הבחירות האשים אותו מתחרהו, הנשיא ג'ורג' בוש, בהתחמקות מלחימה בווייטנאם. בחירתו של סרבן מלחמה לנשיא מלמדת מה דעתם של רוב האמריקאים על אותה מלחמה, על המנהיגות האמריקאית שהסתבכה בה ועל המפקדים האמריקאים הבכירים שפיקדו עליה. בחירתו של ביל קלינטון לנשיא מעצמת-העל היחידה בעת כתיבת שורות אלה, היא אחד האותות המבשרים את קיצה של הציוויליזציה הנוכחית. גם הטיפול הפוליטי והתקשורתי בפרשת לוינסקי, ובפרשיות אחרות של קלינטון, הוא אות מבשר לכך.

הממשל האמריקני העריך שתוכנית ''מלחמת הכוכבים'' (מערכת הגנתית המבוססת על לייזר כימי) תעלה כחמש מאות מיליארדי דולר (במחירי 1981), במשך עשרים השנים שבין 1983 ל-‏2003, וקשה יותר וגרוע מכול: מומחים העריכו שמלחמה גרעינית תמיט מוות מיידי על מיליארד אנשים, ועוד מיליארד יהיו זקוקים לטיפול רפואי, שייבצר מהם לקבלו. צפון כדור-הארץ, ברובו, יהיה חשוך וקר, חודשים אחדים אחרי מלחמה כזאת, וסכנת הכחדה תישקף ל''הומו-ספיינס''

במחצית 1991 פורסמו בארצות-הברית תוצאות המכרז לייצור מטוס קרב חדש. שתי קבוצות של יצרנים התחרו: ''לוקהיד'', ''בואינג'', ו''ג'נרל דיינמיקס'', מזה, ''נורתרופ'' ו''מקדונלד-דאגלס'', מזה. הוצאות פיתוח המודל, שהוגש למכרז, היו כמיליארד דולר לכל קבוצה. ''לוקהיד'' ושותפותיה, שזכו בתחרות, אמורות היו לייצר 648 מטוסים תמורת 93 מיליארד דולר.

באוגוסט 1998 התפרסם כי חיל האוויר הישראלי מתכוון לרכוש מארצות-הברית חמישה מטוסי ביון חדישים בסכום של חצי מיליארד דולר. התפרסם גם כי נכונותה של ארה''ב לספק טכנולוגיות חדישות הנמצאות במטוסים אלה תלויה בנכונותה של ישראל לקבל את מדיניותה ביחס לתהליך השלום, בייחוד עם סוריה.

באוגוסט 1998 התפוצץ טיל צבאי אמריקאי, ''טיטאן 4'', שנשא לוויין ריגול מתוחכם, 40 שניות לאחר שיגורו מבסיס האוויר בקייפ קנווראל שבפלורידה. עלותו של ''טיטאן 4'' היתה כמיליארד דולר.

במחצית 1991 חיזרו מנהיגי ברית-המועצות על פתחי בירות המערב וביקשו 'נדבות' בעשרות מיליארדי דולרים, כדי למנוע התמוטטות כלכלית וחברתית במדינתם וכדי להציל את תהליכי הליברליזציה והדמוקרטיזציה במעצמת-העל (לשעבר) הזאת. אף-על-פי-כן, למרות ששום מדינה לא איימה עליה ולא התכוננה לתוקפה, מנה צבאה של ברית-המועצות, באותו זמן, כארבעה מיליון מגויסים, ותקציב הביטחון שלה ב-‏1990 היה 114 מיליארד דולר. לו הושקע סכום זה בכלכלה ובחינוך ולא בצבא, היה לברית-המועצות סיכוי סביר להמשיך להתקיים. במהדורת 1989 של פרסום הפנטגון, ''העוצמה הצבאית של ברית-המועצות'', נאמר כי בשנת 1988 ייצרו מדינות ברית ורשה 4,200 טנקים - בהשוואה ל-‏925 טנקים שייצרו מדינות ברית נאט''ו. חלקה של ברית-המועצות במספר הטנקים הנ''ל היה 3,500, לעומת 775 שייצרה ארצות-ברית. המרשל סרגיי אחרומייב, מי שהיה הרמטכ''ל הסובייטי, הודה בכך שארצו ייצרה ב-‏1988 ''רק'' 1700 טנקים, כמעט פי שניים ממה שייצרה ברית נאט''ו, העשירה מברית-המועצות עשרות מונים. באותו זמן לא היו בברית-המועצות די טרקטורים כדי לעבד את שדותיה, ולא היה בה די קומביינים כדי לקצור את התבואה.

הקשר בין נתונים אלה להתמוטטותה של ברית-המועצות ברור לא רק לאנשים שמחוץ לברית-המועצות, אלא גם לתושביה ולאנשי צבאה הממורמרים. ב-‏1990 פרסם העיתון הרוסי ''אוגניוק'' מכתב מאת לויטננט-קולונל ו. סרגייב: ''מדוע נשמרים בסוד גם השמות של אלה אשר אחראים לבזבוז כספי העם, שהלכו לייצר עשרת אלפים טנקים, שמונת אלפים וחמש מאות מערכות ארטילריה ושמונה מאות ועשרים מטוסים שאנו משמידים היום, משום שאין בהם צורך?'' מפקדים בכירים רבים בצבא ברית-המועצות ניסו למנוע את ייעול צבאם וצמצומו, ואת השמדת ''הפילים הלבנים'' (אמצעי הלחימה המיותרים), כדי למנוע הלכי-רוח ביקורתיים כמו זה של סרגייב, וכדי להבטיח את שֹרידוּתם האישית.

כוח משיכה דומיננטי

כבשאר תחומים, טמנו האינטלקטואלים הישראלים את ראשם בחול ולא התעניינו בתקציב הביטחון. ''העיסוק האקדמי בישראל בבעיות המפגש בין 'כלכלה' ו'ביטחון' עד מלחמת יום-הכיפורים מדהים במיעוטו, וזאת למרות חשיבותה של הבעיה, שהייתה מרכזית במשך כל שנות קיומה של המדינה'', כתב ד''ר צבי לניר במבוא לספר ''ביטחון וכלכלת ישראל בשנות השמונים'' (משרד הביטחון - המרכז למחקרים אסטרטגיים ע''ש יפה, 1985). ''הסודיות המלווה את חלק מהנתונים היא אחת הסיבות לכך, אך בוודאי לא העיקרית. הטיפול הכלכלי בבעיית הביטחון בישראל הושפע במשך שנים ארוכות ממעצורים תפיסתיים וערכיים''. על מעצורים תפיסתיים וערכיים אלה ידון ספר זה בהרחבה.

ב-‏1998 כתב היועץ הכלכלי למערכת הביטחון, אמרי טוב, בספרו ''מחיר הכוח'': ''אף כי הביטחון הוא נדבך מרכזי בכלכלה, החומר הכתוב בנושא זה בישראל די מצומצם. ספר זה אמור להיות ניסיון ראשון, ⁽⁵⁾ מבוא, לדיון המעמיק, המתחייב, על החיבור בין הביטחון לבין הכלכלה. חיבור ששזורים בו דיני נפשות בענייני ממונות - ומכאן ההשפעה המכרעת על היחיד והציבור. מכנה משותף ומסגרת מושגית הם תנאי הכרחי לקיומו של דיון מקצועי ציבורי ופוליטי מועיל ויעיל. ללא אלה ההתכנסות לפתרונות הופכת להיות תהליך אקראי מרובה אילתורים מרמות שונות, שרובן ככולן מכוונות להשיג שקט ולמנוע רעש ביורוקרטי. קיומו של מכנה משותף מושגי אינו מקצין את הרעש שבוויכוח אולם מכניס אל תוכו אמת מידה נוספת המנחה את הפתרון אל עבר עקרון הדיון הציבורי רווי בצרכים, אינטרסים ופתרונות מבתי אולפנא שונים ורבים. רובם של הפתרונות העוסקים בשילוב שבין ביטחון וכלכלה חסרים את המסגרת העקרונית שנותנת לאינטואיציה ולדיסציפלינות הנפרדות מהות אחידה''⁽⁶⁾.

אם היועץ הכלכלי למערכת הביטחון של ישראל טוען ב-‏1998, שספרו הוא ''ניסיון ראשון'' בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה לעסוק בקשר בין ביטחון לכלכלה, ושהדיונים על ההיבטים הכלכליים של מערכת הביטחון היו ''תהליך אקראי מרובה אילתורים'', הרי זה בלבד מבסס את הטיעון שמאז הקמת המדינה לא היתה בישראל חשיבה ביטחונית שיטתית. מכאן שלדוד בן-גוריון, ללוי אשכול, למשה דיין, לשמעון פרס, ליצחק רבין, לעזר וייצמן, לאריאל שרון, למשה ארנס, וליצחק מרדכי לא היו כלים לפעול כהלכה ב''דיני נפשות בענייני ממונות'' שבהם הם פעלו ועדיין פועלים.

בספרו ''עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות,'' כתב פול קנדי: ''בדרך כלל יש צורך בעושר כדי להשעין עליו עוצמה צבאית ובדרך כלל יש צורך בעוצמה צבאית כדי לרכוש עושר ולהגן עליו. אולם, אם חלק יחסי גדול מדי של משאבי המדינה מוסט מיצירת עושר למטרות צבאיות, כי אז יביא הדבר, קרוב לוודאי, להחלשת העוצמה הלאומית בטווח הארוך יותר''.⁽⁷⁾

הוצאות הביטחון של ישראל היו בין חמישה וחצי לשישה מיליארד דולר בשנת 1989 - 14 אחוזים מהתוצר הגולמי. בשנת 1997 הם עלו לכ-‏8 מיליארד דולר, ושיעורם בתוצר הלאומי ירד ל9.7- אחוזים עקב גידול מהיר של התוצר הלאומי. הנטל הביטחוני, יחסית לתוצר הלאומי הגולמי, בעשור האחרון, גדול בישראל פי שניים וחצי מאשר בארצות-הברית, פי שלושה מאשר בצרפת, פי ארבעה מאשר בגרמניה, פי שישה מאשר בקנדה ופי שבעה מאשר ביפן.

בשנת 1988, 44.4 מכל אלף ישראלים היו אנשי צבא, לעומת ממוצע עולמי של 5.5 אנשים לאלף. בארה''ב היו אז 9.1 אנשי צבא לאלף איש, בצרפת - 10.0 וביפן 2.0. ההוצאה הצבאית לנפש בישראל הייתה אז 1,396 דולר, הממוצע העולמי היה 202 דולר לנפש, בארה''ב - 1,250 דולר לנפש, בצרפת - 644 דולר לנפש וביפן - 235 דולר נפש.⁽⁸⁾

ארצות-הברית סייעה לישראל לשאת בנטל הזה על-ידי מענק שנתי (החל מ-‏1985) של 1.8 מיליארד דולר. מענק זה הקל על ישראל וצמצם את הנטל על התוצר הלאומי, אך הוא הטיל על ישראל תלות מדינית והקטין את חופש התמרון שלה.

על הנטל הביטחוני הישיר של ישראל יש להוסיף את ההוצאות לבניית המקלטים, ואת ההפסדים הנגרמים למשק בגלל שירות המילואים הממושך של האזרחים.

ב-‏1998 היו הוצאות הביטחון של ישראל כמו בשנה שקדמה לה. בדיונים על התקציב של 1998, במחצית השנייה של 1997, דרשו שר הביטחון יצחק מרדכי ובכירי מערכת הביטחון מהקבינט תוספת של כחצי מיליארד דולר. הם הציגו בפני ראש הממשלה והשרים תמונה קודרת על מוּכנות הצבא למלחמה הבאה. הטענה העיקרית הייתה שהתקציב השוטף אינו מספיק להתעצמות הצבא. את דרישותיהם הכספיות הם גיבו בהדגשה על איומים מילוליים מעיראק (שראשיה הכחישו) ובמצב המלאים של צה''ל. לדבריהם, הדרישה לתוספת של חצי מיליארד דולר הייתה מינימלית. הם התריעו, כי בגלל הפגיעה החמורה בכמויות המלאי במחסני החירום, הצטמצמה יכולת הצבא להתבסס בימים הראשונים של מלחמה על ציוד החירום.

בדיונים במחצית 1998 על תקציב 1999 דרשה מערכת הביטחון תוספת של כמיליארד דולר. ביוני כתב שר הביטחון יצחק מרדכי לראש הממשלה בנימין נתניהו ש''המסקנה העיקרית של משרד הביטחון וצה''ל, היא כי תקציב הביטחון בדרך לקריסה... בשנים 97' ו-‏98' הצגנו את הפערים החמורים בתקציב הביטחון ואת המשמעויות החמורות מכך. בכל שנה הובטח לנו כי הקיצוץ הוא חד-שנתי, לצורך חידוש הצמיחה והגדלת תקציב הביטחון בעתיד''.

במסגרת מלחמתו של מרדכי במשרד האוצר ניצל שר הביטחון את שיגור הטיל האיראני, שיהאב 3, כדי להלך אימים על השרים. הוא הביא את הרמטכ''ל ואלופים אחדים לדיוני הממשלה וועדת החוץ והביטחון. מול טיעוני הקצינים הבכירים נמוגו טיעוניהם של כלכלי משרד האוצר. לנאמן ולכלכלניו אמר מרדכי בסוף אוגוסט: ''אל תשחקו אתנו במשחקים. אל תנצלו את העובדה שמטוסי הסקייהוק הישנים, מטוסי האף-‏15 הישנים, והטנקים המיושנים לא יודעים לצעוק. היינו צריכים להחליף אותם מזמן. כל דבר עולה מאות מיליוני שקלים. רק אבטחת יישובי יש''ע עולה מאות מיליונים. אנשי מילואים באים לאימוני ריענון אחת לשלוש שנים, במקום כל שנה. אפשר לקצץ יותר?!''.

מרדכי גייס למאבקי התקציב את בן חסותו, הרמטכ''ל החדש שאול מופז, שהודה עם כניסתו לתפקיד כי בצה''ל קיים בזבוז והצהיר: ''כל מי שהתרגל לנורמה מסוימת של הוצאת כספים, פשוט יירד קומה... יש תחומים שראוי שנהיה בהם צנועים יותר, למשל מסיבות ונסיעות''. יחד עם זאת הוא קבע, ש''בתקופה זו של אי-ודאות, צריך לחזק את צה''ל. למיטב הבנתי, ללא תוספת לא נוכל לתת את רמת הביטחון שישראל זקוקה לה... הבטחת החיים קודמת לאיכות החיים''.

מרדכי השיג את מבוקשו: מתוך תקציב בגובה של 206.3 מיליארד ש''ח לשנת 1999, שאישרה הממשלה בתחילת ספטמבר 1998, תקציב הביטחון יהיה 33.3 מיליארד ש''ח . התוספת שהשיג מרדכי היתה כחצי מיליארד ש''ח.

מאבק תקציבי זה של שר הביטחון וראשי המטה הכללי של צה''ל, קיבל משמעות חמורה מאוד לאור מסקנותיה של ועדת מומחים חיצונית שמינה מנכ''ל משרד הביטחון בראשותו של הכלכלן דוד בועז. על ועדה זאת הוטל לבחון את צורכי מערכת הביטחון עד לשנת 2010 והמשאבים הדרושים לה בהתייחס לתרחישי האיום. הוועדה קבעה כי ''לצה''ל אין תפישת ביטחון כוללת!'' בהמלצות שהגישה לחברי ועדת משנה של ועדת חוץ וביטחון קראה למעשה ''ועדת המשאבים'' להפקיע מידי צה''ל את הסמכות לקבוע את סדרי העדיפויות של הצבא. לדעת חברי הוועדה, בהעדר תפישת ביטחון מוגדרת, אין צה''ל מסוגל להתמודד עם משימה זו, ויש להעבירה לידי הממשלה. לאור נתונים אלה, קבע המומחה הישראלי לאסטרטגיה ד''ר ראובן פדהצור ש''באורח מסורתי צה''ל פועל בלא פיקוח ובקרה יעילים של הדרג המדיני. גיבוש תקציבי הביטחון, ההכרעות על פיתוח ורכש מערכות נשק חדשות, תכנון בניין הכוח - בכל אלה נהנה הצבא מאוטונומיה מלאה. הוועדה המשותפת לוועדת הכספים ולוועדת חוץ וביטחון, שתפקידה לאשר מדי שנה את תקציב הביטחון, אינה מנסה אפילו להציג מראית עין של פיקוח ובקרה על תהליך גיבוש התקציב.⁽⁹⁾

במאמר מאוחר יותר קבע פדהצור ש''אי-אפשר לנתק את תקציב הביטחון מצרכיה של מדינה מודרנית. לא ייתכן שישראל תקצה לביטחון מתוך התוצר הגולמי שלה פי שלושה ויותר מאשר מדינות המערב. את הטיעון של מערכת הביטחון - שלפיו האיומים על ישראל מסוכנים בהרבה - ראוי לבדוק בצורה מקצועית ואובייקטיווית. אז היה מתברר, כי האיומים הצפויים אינם מצדיקים הקצאה של יותר משמונה אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי לביטחון''.⁽¹⁰⁾

נטל כלכלי עקיף ומעיק לא פחות הוא עיוות המשק הישראלי, מעורבות גדולה מאוד של הביורוקרטיה הממשלתית בהחלטות הנוגעות לשימוש במקורות הכלכליים שעומדים לרשותה של ישראל, ומחסור בכוח אדם מעולה, (שהוא תמיד נדיר) במגזרים האזרחיים בישראל, בגלל כוח האדם המשרת בצבא הקבע והתנאים המשופרים יחסית שהוא מקבל על-מנת למושכו ולהחזיקו שם. משקל השכר בהוצאות הביטחון עלה מ-‏39.5 אחוזים בשנת 1980 ל-‏55.5 ב-‏1997-, והוא השיעור הגבוה בין צבאות המערב בתחום זה.

בחמש-עשרה השנים שבין 1984 ל-‏1998 גדל מספר הקצינים בצבא ב-‏60 אחוזים. מספר התת-אלופים גדל ב-‏40 אחוזים ומספר אלופי המשנה ב-‏35 אחוזים. שכרו של אלוף הוא כ-‏37 אלף ש''ח לחודש, ושכרו של תת-אלוף הוא 29 אלף ש''ח לחודש. העורך הכלכלי של ''הארץ'', נחמיה שטרסלר, מצא כי יחד עם חישובי הפנסיה, שכרו האמיתי של אלוף הוא 65 אלף ש''ח לחודש ושכרו האמיתי של תת-אלוף הוא 50 אלף ש''ח לחודש.⁽¹¹⁾ עם מספר הקצינים עלה מספר המפקדות שסביבם. לניפוח הזה לא היה צידוק מבצעי. בממוצע מקבל כל אדם המשרת בצבא הקבע 34 שנות גִמלה על 23 שנות עבודה. בסוף העשור הראשון של המאה ה-‏21 יהיה מספר הגמלאים כמספר אנשי הקבע, ומאותה שנה יהיו תמיד יותר גמלאים מאנשי קבע. כך המדינה מממנת בעצם שני צבאות, שרק אחד מהם תורם ישירות לביטחון הלאומי. בעשור הבא יוקצו מדי שנה רק לגמלאות שלושה מיליארדי דולר בשנה.

במחצית שנות השמונים קבע המומחה הישראלי לאסטרטגיה ולקביעת מדיניות, פרופ' יחזקאל דרור, ש''בהקשר של תקצוב ביטחון וקביעת מדיניות ביטחון בכללותו, הממדים הרציונליים-יצירתיים של היכולת למשול לוקים מאוד במערב-אירופה כבישראל... הסיבות לחולשות... מוּבְנוֹת במוסדות ובמרכיבים בסיסיים של קביעת מדיניות. לכן, למרות אמצעי שיפור נמרצים, חולשות כאלה נוטות להתמיד''.⁽¹²⁾

בסוף שנות התשעים חזר על אותה הערכה מנהל התעשייה הצבאית יעקב ליפשיץ, שהיה בעבר מנכ''ל משרד האוצר ויועץ כלכלי למערכת הביטחון: ''ללא תוספת משאבים עלולה להתרחש שחיקה של ממש ביכולת של צה''ל לספק ביטחון. מן הסתם, יהיו שישלימו עם רמה נמוכה יותר של ביטחון, שהרי יכולות להיות השקפות שונות לגבי הרמה הרצויה של ביטחון ועוצמה צבאית, ובהתאמה - לגבי הוצאות הביטחון. אלא שעל כך יש להחליט בדיון מעמיק, לאחר ליבון ממצה של חלופות, תוך הצגה מפורשת, וביושר, של משמעויות. דיון כזה לא מתנהל. המערכת הפוליטית נרתעת מהדיון: מדובר במשחק סכום אפס, שבו אחד בא על חשבון השני, ופוליטיקאים אוהבים פתרונות שבהם נותנים לכולם יותר. גם אילו היתה נכונות להתמודדות אמיתית, אין לכך כלים מתאימים. הממשל הישראלי לא השכיל לבנות מערכת קבלת החלטות על הקצאת משאבים מתוך ראייה כוללת ומאוזנת. מכאן גם כפל האחריות המוטל על קברניטי מערכת הביטחון''.⁽¹³⁾

מערכת הביטחון משפיעה לא רק על התקציב הממשלתי בישראל אלא גם על המשק באופן ישיר: הרכש הביטחוני של צה''ל ממפעלים בישראל (רובם חברות ממשלתיות) עלה ב-‏1989 על שני מיליארד דולר.

בסקר שנערך מדי שנה על-ידי השבועון האמריקאי לענייני צבא ''דיפנס ניוז'', דורגו חמש חברות ישראליות, בשנת 1997, ברשימת 100 החברות הגדולות בעולם בהיקף ההכנסות מייצור טכנולוגיות ומערכות נשק. בסקר הקודם דורגו ברשימה זו שלוש חברות ישראליות. מבין החברות הישראליות מובילה התעשייה האווירית (תע''א) הממשלתית עם היקף הכנסות של כ1.1- מיליארד דולר, והיא מדורגת במקום ה-‏30. במקום ה-‏51 מדורגת הרשות הישראלית לפיתוח אמצעי לחימה (רפא''ל), שגם היא חברה ממשלתית, עם היקף הכנסות של 503 מיליון דולר. תדיראן במקום ה-‏59, עם היקף הכנסות של 401 מיליון דולר. אלביט מערכות במקום ה-‏67, עם היקף הכנסות של כ-‏530 מיליון דולר. אלאופ במקום ה-‏89, עם הכנסות בסך 240 מיליון דולר. יצרנית המטוסים והטילים האמריקאית לוקהיד מרטין הייתה במקום הראשון עם היקף מכירות של 18.5 מיליארד דולר - 4 מיליארד דולר יותר ביחס ל-‏1996.

על העסקים הטובים של הלוחמה האווירית ניתן ללמוד מן העובדה שבמחצית 1998 אישר שר הביטחון יצחק מרדכי את תוכנית ההתרחבות וההשקעות של התעשייה האווירית של ישראל. מרדכי וראשי התעשייה האווירית מקווים שבהשלמת התוכנית, בשנת 2010, היא תהיה אחת מחמש החברות המובילות בעולם. החלטה זאת התקבלה על טהרת אנשי צבא: שר הביטחון הוא אלוף במיל', מנכ''ל משרדו, אילן בירן, הוא אלוף במיל', ויו''ר מועצת המנהלים של התעשייה האווירית אביגדור בן-גל הוא אלוף במיל'. שיקוליהם התבססו על התועלת הכלכלית שיצמיח הפחד העולמי מטילים בין-יבשתיים ועל הצורך להכין אמצעי הגנה ואמצעי השמדה נגד איום זה. הם זכו במשרותיהם לא הודות לכישוריהם הכלכליים והבנתם העסקית.

נתונים אלה מלמדים על מרכזיותה ובוֹלטוּתה של מערכת הביטחון בכל תחום ישראל ורק מעטים יעזו לצאת נגדה בגלוי ולבקרה, ומי שהעז שילם מחיר כבד. למערכת הביטחון יש כל המגרעות של מונופול ולעתים קרובות אין היא חלק מן המדינה, אלא המדינה היא חלק ממנה. זה היה המאפיין הידוע של פרוסיה לפני איחוד גרמניה והוא מתאים לנעשה בישראל וברוב המדינות האחרות.

מצב הביטחון בישראל ובעולם משפיע מאוד על המשק הישראלי המגיב על כל תנודה קלה במצב הביטחוני. בגלל היותה המערכת הגדולה ביותר בישראל היא מפעילה ''כוח משיכה'' דומיננטי על שאר המערכות, מעוותת את כל המערכות האחרות במשק הישראלי ומקרינה עליו את חוסר היעילות האופייני לחברות ממשלתיות, שקיומן אינו תלוי בתוצאות פעילותן העסקית. בולטוּת מערכת הביטחון הישראלית מודגמת בתערוכת היובל של ישראל לציון חמישים שנותיה, שנפתחה באוגוסט 1998 בתל-אביב. ארבעים אחוזים מן התערוכה הזאת מוקדשים למערכת הביטחון.

סוציאליזם צבאי

בסימפוזיון על ביטחון ודמוקרטיה שהתקיים באוניברסיטת תל אביב, בחודש מארס 1990, טען ד''ר יורם פרי, שערך אז את העיתון הסוציאליסטי ''דבר'', שהמצב הביטחוני משפיע יותר מכל גורם אחר על אופייה של החברה הישראלית ועל המשק הישראלי, ולכן יש בישראל ''סוציאליזם של מלחמה''. דבר זה הנו נכון בעיקר לגבי מפלגתו של יורם פרי, מפלגת ''העבודה'', שעיתון ''דבר'' היה ביטאונה. אלא שלא בסוציאליזם של מלחמה מדובר, אלא בסוציאליזם צבאי (מיליטריסטי), שאמנם הושפע מפֶּרְמננטיוּת המלחמה בישראל אך לא היה תוצאה הכרחית ממנה.

מפלגת העבודה בחרה ב-‏1992 ברב-אלוף בדימוס יצחק רבין למנהיגה. השיקול העיקרי לבחירתו של רבין היה שהוא נחשב לנכס אלקטורלי בגלל היותו מפקד חטיבת ''הראל'' שלחמה בירושלים במלחמת העצמאות, רמטכ''ל מלחמת ששת הימים ומשום שנחשב למאחד ירושלים ב-‏1967. ''הסוציאליסטים'' של מפלגת העבודה האמינו שתחת מנהיגותו של מצביא מהולל, תוכל המפלגה לתפוס את השלטון. ואכן, תחת מנהיגותו של איש צבא בכיר לשעבר זה, שדבקו בו הכינויים ''מר ביטחון'' ו''מצביא מהולל'', היא ניצחה בבחירות הכלליות ב-‏1992. יצחק רבין נרצח בנובמבר 1995 כתוצאה מכשל מערכתי של השב''כ שאמור היה לגונן עליו, במיוחד לאור ידיעות על הכוונה לרוצחו ולאור קרבתו של סוכן השב''כ אבישי רביב לרוצח. ראש הממשלה היה הממונה הישיר על השב''כ שכשל. מפלגת העבודה בחרה בשמעון פרס לרשת את רבין.

גם היורש הגיע לצמרתה של ''העבודה'' דרך מערכת הביטחון: הוא היה סמנכ''ל ומנכ''ל משרד הביטחון כשבן גוריון היה ראש ממשלה ושר הביטחון בימי ממשלתו הראשונה של רבין בשנות השבעים. אחרי שירש את רבין, ביקש פרס לשוות לעצמו הילה ביטחונית, לא הסתפק בתפקיד ראש הממשלה ונטל לעצמו גם את תיק הביטחון. כדי שהציבור לא יטעה בכישוריו הביטחוניים, בימי הבחירות, יזם פרס את מבצע ''ענבי זעם'' בדרום לבנון ואת חיסולו של רב המחבלים, איש החמאס, ''המהנדס'' יחיא עיאש. כישלון המבצע בדרום לבנון ופיגועי-הנקם אחרי חיסול ''המהנדס'' גרמו לכישלונו של פרס בבחירות.

אחרי שמנהיג ''הליכוד'', בנימין נתניהו, גבר על פרס בבחירות לראשות הממשלה ב-‏1996, בחרה מפלגת העבודה למנהיגה ולמועמדה לראשות הממשלה את הרמטכ''ל לשעבר, רב-אלוף (מיל') אהוד ברק. ברק הוא ראש האופוזיציה בישראל בעת כתיבת שורות אלה. חוסר הנחת במפלגתו מתפקודו גרם לרבים שם לייחל להצטרפותו של הרמטכ''ל לשעבר, רב-אלוף (מיל') אמנון ליפקין-שחק, למפלגה על-מנת שיחליף את ברק. לפי הפרסומים, הציע ברק לשחק להיות מספר שניים במפלגת העבודה.

בממשלת הליכוד בראשותו של נתניהו מכהנים כשרים רמטכ''ל לשעבר אחד, שר החקלאות ואיכות הסביבה רב-אלוף בדימוס רפאל איתן, שני אלופים בדימוס, שר הביטחון יצחק מרדכי ושר התשתיות הלאומיות אריאל שרון, ותת-אלוף בדימוס השר לביטחון פנים אביגדור קהלני. מערכת פוליטית זו מאפיינת תרבות ישראלית מיליטריסטית. אם הדבר היה מחזק את מערכת הביטחון ואת שֹרידוּתה של ישראל, ניתן היה להצדיק מצב זה, אבל כפי שיובהר להלן -

מערכת פוליטית מיליטריסטית מחלישה את ישראל, מנוונת את מערכת הביטחון ומסכנת את קיומה של ישראל.

כל העם שומע את הקולות ואינו רואה את הכתובת על הקיר, בגלל גורם יסודי שאותו בא ספר זה להבהיר. ביטוי אמנותי, שעשוי היה להלום את ענייננו, נתן פרנץ קפקא בספרו ''הטירה'': ''יראת-כבוד בפני הרשות נטועה בכם כאן מלידה, ואחר-כך עוד מחדירים אותה בכם כל ימיכם בכל הדרכים ומכל הצדדים, ואתם עצמכם מסייעים בכך כמיטב יכולתכם''.⁽¹⁴⁾

פרופסור דניאל פרידמן כתב שעקב השירות הצבאי הממושך של גברים רבים, ירדו רמת ההשכלה הגבוהה ורמת המחקר המדעי בישראל, ושהזמן שמקדיש הישראלי בעל הכשרונות לצבא (ארבע עד שש שנים של שירות) הוא הזמן החשוב והנחוץ ביותר להתפתחותו כמדען. רבים מן הגברים הישראלים משרתים בצבא שבע עד תשע שנים. שירות המילואים הממושך מעודד הגירה לחו''ל ובריחת מוחות מישראל, ומונע עלייה של יהודים לא מעטים מארצות הרווחה.⁽¹⁵⁾

אחרי מלחמת המפרץ כתב הסוציולוג הפוליטי הישראלי, פרופסור ברוך קימרלינג: ''כל מלחמה היא בראש ובראשונה חוויה דורית, בדומה למהפכות גדולות או לגלי הגירה המוניים. זאת חוויה של דור סוציולוגי, ולאו דווקא כרונולוגי, כלומר, היא משפיעה (אם כי לא באורח זהה) על כל הקבוצות הגיליות, המעמדיות, האתניות, המיניות והלאומיות שהיו 'שותפות לחוויה'. לא פלא שההיסטוריה העולמית היא בראש ובראשונה 'תולדות המלחמות', ושחלק מן ההיסטוריונים, הסוציולוגים וחוקרי התרבות הישראלית, בדומה לחוקרי חברות אחרות, נוטים לעשות חלוקה לתקופות של חברה זו, על פי מלחמותיה... מלחמות היו מאז ומתמיד גורם לתהליכים חברתיים וזרז שלהם''⁽¹⁶⁾.

בחמישים שנות קיומה הראשונות של ישראל נפלו במלחמותיה הסדירות והזעירות, ובהכנות ובאימונים למלחמות אלה כשמונה-עשר אלף איש מאזרחיה, רובם יהודים, מיעוטם דרוזים, בדווים, צ'רקסים ואחרים. מספר גדול זה, יחסית לאוכלוסייה, המיט שכול על שמונה-עשר אלף משפחות, ולמשפחות רבות נוספות הקרובות להן וקשורות אליהן. הוא הביא להוצאות כספיות עצומות וקבועות, שמערכת הביטחון משלמת בצורות שונות למשפחות השכולות. זה נטל קבוע, גדל הולך, על מדינת ישראל. רבים מהנופלים נמנים עם אוכלוסיית העילית של ישראל, והם חסרים בצמרת קבלת ההחלטות שבמערכת הפוליטית, במשק, בחינוך, במדע ובתרבות.

מותם בשדות הקרב של צעירים מוכשרים, בעלי פוטנציאל גבוה מאוד, דלדל את האליטות הוותיקות ומיקם בהן אנשים בעלי כישורים נמוכים ונורמות פגומות, וחיזק את הדומיננטיות של הקשישים בחברה הישראלית. הללו, הנמצאים ברובם בהידרדרות מנטלית, מחליטים על המלחמות (ועל נושאים מכריעים אחרים), נשארים בעורף בזמן הקרבות, וממשיכים לקבל החלטות, באין להם תחליף. הדוגמאות הבולטות ביותר היו ראשי הממשלות הקשישים, גולדה מאיר בזמן מלחמת יום הכיפורים, מנחם בגין בזמן מלחמת לבנון, יצחק שמיר בזמן פרוץ האינתיפאדה ויצחק רבין במלחמה הזעירה בדרום לבנון, שהחריפה מאוד בזמן כהונתו השנייה כראש ממשלה. זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שהחברה הישראלית, בהשוואה לחברות מערביות אחרות, הנה שמרנית מאוד באופייה, שונאת חידושים ודוחה מקוריות, עד כי ספק אם אנחנו בכלל זכאים להיחשב לחברה מערבית.

דון יצחק אברבנאל כתב בספרו ''נחלת אבות'': ''בהיות מלחמה בארץ אין צדק ואין משפט''; ארסמוס מרוטרדם כתב (בספרו ''בשבח האיוולת''): ''מתוקה המלחמה למי שלא התנסה בה''; הסופר הגדול לב טולסטוי תיאר את היעדר הפיקוד והשליטה של מצביאים בצבאותיהם, ואת חוסר התוחלת שבמלחמה (''מלחמה ושלום''); ברברה טוכמן כתבה את ''מצעד האיוולת'' (1983), ותיארה את האיוולת שבפוליטיקה ובמלחמה. אפשר לומר שהמלחמה והצבא הם אמנם הדם שזרם בעורקי ההיסטוריה והפעיל אותה (''החרב היא ציר העולם'', כמאמר דה-גול), אבל הם גם ''נגיפי האיידס'' שניוונו את מערכת ההגנה העצמית של האנושות, והביאו להכחדת אומות ולהתמוטטות מעצמות, והם הנם המאיץ לקץ החיים.

הצבאות והמלחמות קשורים לגורמי הקיום האנושי, אך הם גם מגורמי התאבדותה של החברה האנושית; הם אחד הביטויים לרצון השֹרידוּת של בני-האדם, והם אחד הגורמים לחיזוק התהליך האֶנְטְרופי בחברות האנושיות.

יכולת האדם לבדות בדיה, לספר מיתוס, לפתח מניפולציות, להמציא תיאוריות - הייתה עמוד האש באבולוציה בת מיליוני שנים, למן תקופת האוסטרלופיתיקון אל עידן ''ההומו-ספיינס'', והיא היא העלולה לחסל לא רק אותו, אלא גם את כל החיים עלי-אדמות. מיתוס הביטחון, אחד המיתוסים העתיקים בכל תרבויות האנושות, חוסם את הנגישות לעובדות. הוא מחפה על ''הדם של ההיסטוריה'', ומונע את ריפוי המין האנושי ממחלתו האנושה. בכל הדורות חששו המנהיגים הפוליטיים והמצביאים מטיהור המים המזוהמים, פן ''יישפך התינוק יחד עם המים''. הפחד - נגזרת של עקרון השֹרידוּת ואחד מאבות הבערות - הוא אויב הגישה האינטלקטואלית.⁽¹⁷⁾ מנהיגים ומצביאים, שראו אויב בכל אדם, כפו על בני-האדם גישה אנטי-אינטלקטואלית לנושא הצבאות והמלחמות, כפו על רוב בני-האדם תרבות אנטי-אינטלקטואלית. הם רתמו את כל סוגי האנרגיה לשירותם וברחו מן האנרגיה החזקה מכולן - האנרגיה האינטלקטואלית.

אחד המורדים הגדולים בתרבות האנטי-אינטלקטואלית היה הפיסיקאי היהודי אלברט איינשטיין, שסיפר: ''עוד בהיותי אדם צעיר, בוגר בטרם עת, עמדתי בבירור על הבלותן של התקוות והשאיפות המניעות את רוב בני-האדם ללא הרף במהלך חייהם. יתר-על-כן, במהרה גיליתי את אכזריותו של המרוץ הזה, שבאותם ימים חיפו עליו בצביעות ובמלים רמות יותר מן הנהוג כיום. כל בעל קיבה נידון, בגלל עצם קיומה, להשתתף במרוץ הזה. יתר על כן, השתתפות כזאת יכולה להשביע את הקיבה, אך לא את האדם, עד כמה שהוא יצור חושב ומרגיש''.

אנטי-אינטלקטואליזם מדעי

לפני כאלפיים ושש מאות שנים הציג תאלס היווני את השאלה הפילוסופית: מהו היסוד האחד שממנו מורכבות התופעות? דהיינו, מהו העיקרון (החוק) הקבוע, המסביר את ההרכב והמבנה של המציאות המשתנה? תאלס סבר שידיעת העיקרון הזה לא רק שתאפשר לבני-האדם לדעת את האמת, אלא גם להבינה, לחזות את העתיד ולהבטיח את שֹרידוּת המין האנושי. הוא חשב שייתכן קשר בין הניבוי, התלוי בכישורים מסתוריים שאי-אפשר לקנות אותם וכמעט שאי-אפשר להבינם, ובין המדע, הפתוח כמעט לכל בני-האדם.

תאלס עצמו היה הראשון בהיסטוריה האנושית שחזה את ליקוי החמה בשנת 585 לפני הספירה. הופעתו של תאלס היא הצעד המתועד הראשון, בדרך שהמין האנושי צעד בה, לעידן המודרני, שבו לא רק אינטלקטואלים נדירים מסוגלים לעשות אינטלקטואליזציה של הנסיבות, אלא גם בני-אדם רגילים מסוגלים לעשות זאת בעזרת השיטה המדעית. השיטה המדעית אינה חלק מאישיותו של האדם ויש לה מציאות אובייקטיבית משלה. ניתן ללמוד אותה ולהשתמש בה, אפילו אם היא נוגדת את נטייתו הטבעית של האדם, וכזהו המצב לגבי רוב האנשים.

השיטה המדעית, הפתוחה לכולם, שימשה מאז גם אינטלקטואלים שקוד ההתנהגות שלהם הוא הביקורתיות וגם את יתר האנשים שקוד ההתנהגות של רובם הוא נאמנות. השיטה המדעית לא שינתה את אישיותם של רוב האנשים. הם השתמשו באחת הדיסציפלינות המדעיות (פיסיקה, ביולוגיה, כלכלה) בדרך-כלל לצרכים מוגדרים, כדי לטפל באופן אינטלקטואלי בנושא מסוים. בשאר הנושאים שבהם לא התמחו הם נשארו בלתי-אינטלקטואלים ולפעמים גם אנטי-אינטלקטואלים. לפיכך, האיצה השיטה המדעית את תהליך קץ החיים, בכך שהיא העמידה לרשותם של אנשים בלתי-אינטלקטואלים ואנטי-אינטלקטואלים כלים אינטלקטואליים הפתוחים לכל נפש, כדי להשיג בעזרתם את מטרותיהם הבלתי-אינטלקטואליות והאנטי-אינטלקטואליות הנובעות מעקרון השֹרידוּת ומנורמת הנאמנות שעל-פיהם הם פועלים. אינטלקטואלים חלקיים או מתחזים אלה הם אויביהם הגדולים ביותר של האינטלקטואלים, כפי שלמדו על בשרם נביאי ישראל, סוקרטס, ג'ורדנו ברונו, אלברט איינשטיין הצעיר, ואחרים.

תאלס, הידוע כפילוסוף הראשון שהטיל ספק בנכונותה של התפיסה החושית, שבר את המיתוס שלפיו חלק מהתופעות הן אלים או מעשי אלים, וערער על התפיסה המיתולוגית-דתית המבוססת על אמונה שאינה ניתנת להוכחה. הוא הקים את הבסיס לתרבות הפילוסופית-מדעית-טכנולוגית, שהיא שילוב בין החתירה לסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית (דהיינו, מחשבה לשם מחשבה ותרגול המחשבה לשם שֹרידוּתה) שאינטלקטואלים עוסקים בה, ובין השקעת האנרגיה הרוחנית למען תועלתו ושֹרידוּתו של המין האנושי שבני-אדם מנצלים אותה כדי להשמיד את אויביהם ואת עצמם ביתר יעילות. על-פי התרבות הזאת, הסקרנות האינטלקטואלית וביקורתם של האינטלקטואלים הם תנאים הכרחיים להמשך קיומו של המין האנושי, והרצון לשרוד מסייע לאנושות לנצל את האנרגיה האינטלקטואלית שלה לצורכי החיים שלנו ולשם השמדתם של כל האחרים. על הקשר הזה, בין התיאוריה לפרקסיס, ועל המניע השֹרידוּתי, מיוסדת כל פעילות מדעית.

מאז תאלס פיתחו בני-האדם דיסציפלינות מדעיות רבות וחקרו תחומים רבים, כדי לספק את סקרנותם האינטלקטואלית ולמען תועלתם.⁽¹⁸⁾ במאה השש-עשרה הצביע קופרניקוס (בספרו ''על סיבוב גרמי השמים'') על האפשרות, שאלף וחמש מאות שנות מחקר אסטרונומי לא היו אלא טעות על גבי טעות. כמאתיים שנה לפני קופרניקוס רווחה השערה בשולי המדע הצעיר של תחילת הרנסנס שכדור הארץ מקיף את השמש. חשיבות מפעלו של קופרניקוס הייתה בפריצת ההשערה הזאת אל מרכז החשיבה המדעית והשיח התרבותי. ואף הוא הורה לפרסם את ספרו רק אחרי מותו. קופרניקוס, קפלר, גליליאו, דקרט וניוטון, ש''העליבו'' את אנשי המדע בני דורם, חוללו ''רעידות מדע''.

שלושה דורות אחרי קופרניקוס כבר לא הטילו אנשי המדע ספק באמיתות תורתו ובכך הם עלו עליית מדרגה: הם השכילו לשאת את המתח שבין תפיסת החושים (השמש מקיפה את כדור הארץ) לבין מסקנות התיאוריה. היה זה צעד חשוב לקראת תורתו האנטי-חושית של איינשטיין ולקראת תורת הקוונטים, ששֹכלו של האדם מתקשה לעכל. זאת אחת ההוכחות לטענה שהקביעות המדעיות חשופות להפרכות ושמיתוסים נזרקים, בבוא יומם, לסל האשפה של ההיסטוריה. אפילו הכנסייה הקתולית, הידועה בשמרנותה, הסתגלה למהפכה הקופרניקאית ופרסמה בשעתו הנחיה שמותר להשתמש בקופרניקוס לצורך חישובים, בניווט ימי למשל, כי הם נוחים במיוחד. קופרניקוס ניצח, גם אם בטפטוף איטי, כי הכנסייה דאגה לשֹרידוּתה ולאידיאולוגיה שלה בלי קיבוע אידיאולוגי.

כך, בשנת 1981 ארגן המסדר הישועי כינוס של מדענים בכירים לדיון בקוסמולוגיה. ראשי הכנסייה של ימינו יודעים שקודמיהם שגו, כשניסו להכתיב תפיסות מדעיות, וכשהתעקשו לשמר את הקביעה התנ''כית, שלפיה השמש מקיפה את הארץ.⁽¹⁹⁾ האפיפיור קיבל את המדענים שבאו לכינוס הקוסמולוגי בוותיקן. סטיבן הוקינג העיד:

''הוא אמר לנו שזה בסדר גמור לחקור את התפתחות היקום אחרי המפץ הגדול, אבל אל לנו לשאול שאלות על המפץ הגדול עצמו, משום שזה רגע הבריאה, כלומר, הרגע שבו עשה אלוהים את מלאכתו'' (הוקינג, ''קיצור תולדות הזמן'', 1989).

האפיפיור נהג כך כדי להבטיח את שֹרידוּתו האישית ואת שֹרידוּתה של הנצרות הקתולית אפילו במחיר ויתור על עיקרי אמונה, שהרי אמונה צריכה לשרת את השֹרידוּת ולא להפך.

ובכל-זאת ישנו תחום אחד אשר נשאר מחוץ לחשיבה השיטתית-מדעית: הצבא והמלחמה. הושקע הרבה מאמץ מדעי כדי לספק לצבאות אמצעי לחימה להשמדה יעילה יותר של בני-אדם, אך לא כדי להבין את הוויית הצבא והמלחמה באשר היא. לכאורה, אפשר היה לקוות שמחקרים אמפיריים ואובייקטיביים יסייעו למין האנושי להירפא מהמחלה האקוטית הזאת, או להפחית את סכנותיה.

הפרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל, כתב:

''בישראל מדברים על המלחמה, נואמים עליה, פוחדים ממנה, וכנראה יש גם מי שמשתוקק לה; אבל לא מרבים להגות עליה. גם מי שתפקידו המקצועי לחשוב על המלחמה, עושה זאת במונחים של תכנון אסטרטגי וטאקטי, של יחסי כוחות ופיתוח אמצעי לחימה וגייסות. לעצם מהותה של מלחמה, לאופייה של תופעה זו, החודרת לכל ממדי חיינו, לגורמיה היסודיים ולסיכוי לחיסולה, לכך לא רבים מרבים להקדיש מחשבה. רבים אף יראו זאת כעיון-סרק, כ'פילוסופיה' סתם. בכך איננו יחידים. בני-האדם, בכל הדורות, עסקו במלחמה הרבה יותר משהרהרו עליה. מכל מגוון התחומים שהפילוסופיה טיפלה בהם, המלחמה היא אחד ה'רזים' ביותר. הספרות על תורת המוסר גודשת את המדפים, ואילו בשאלת המלחמה יש רק כרכים מועטים. חלק ניכר מאלה עוסק בשאלות כמו הצדק במלחמה וכללי המוסר שצריכים לנהוג בה, כלומר, שוב עוסקים במלחמה כבעיה בתורת המוסר, ולא מקדישים עיון פילוסופי לתופעה בפני עצמה, למלחמה בתור שכזאת''(20).

אוניברסיטאות ומכוני-מחקר לא השקיעו, כאמור, בלימוד המלחמות והצבאות משאבים דומים לאלה שהשקיעו בחקר נושאים אחרים, שרובם הרבה פחות רלוונטיים לשֹרידוּת המין האנושי. אפשר לראות במחדל זה בגידה של אנשי-הרוח ביומרתם לספק ביטוי אינטלקטואלי לבעיות המעסיקות את בני-האדם. אמנם, מחדל זה רצוי למערכות הפוליטיות והצבאיות, המשתמשות בהישגי המדע והטכנולוגיה לקידום עצמן, אך גם להתאבדות (בלתי-מודעת). הפוליטיקאים והמפקדים משתמשים באנשי האוניברסיטאות כבזרוע או כבמכשיר להשגת מטרותיהם, ואין הם מוכנים להעניק להם מעמד שווה. כך הם בייתו וקרנפו אותם, והפכו אותם לאינטלקטואלים דמֶה הם מרבים להופיע באמצעי התקשורת, מעמידים פנים של מבקרים, מתרחקים מן הנושאים הבעייתיים באמת, ומאפשרים לפוליטיקאים לטעון שבישראל מתקיימת ביקורת חופשית. מי שמסוגל לשרת כך את הממסד הפוליטי אינו אינטלקטואל ובגלל בגידתו האינטלקטואלית תרומתו לקץ החיים מאפילה על תרומת הפוליטיקאים.

בסוף המאה העשרים נראה עצם שֹרידוּתם של הצבאות והמלחמות, שבהם מגולמים תמציתה של האיוולת האנושית, ותפקודם הלקוי, כאחת מתוצאות הציוויליזציה המיתולוגית, ואחת מתוצאות הרצון האנושי להאמין במיתוס, והא בהא תליא.

ניטול לדוגמא את צה''ל: מאז מלחמת ששת הימים ב-‏1967 נכשל צה''ל במבחניו המערכתיים העיקריים: במלחמת ההתשה (1970-1968), שבה התישו המצרים את כושר הלחימה של הישראלים ואת התבונה הצבאית של מנהיגיהם ומצביאיהם; במלחמת יום הכיפורים (1973), שבה קרס צה''ל ועמו קרסה תורת הביטחון של ישראל; במלחמת לבנון (1982) שבה לא תפקד צה''ל כארגון צבאי אלא כאוסף של יחידות; באינתיפאדה (1993-1987) שבה ילדים פלסטינים חמושים באבנים הביסו את מערכת הביטחון של ישראל, ובמלחמה הזעירה המתנהלת היום בדרום לבנון שבה צעירים שיעים ללא הכשרה צבאית פורמלית בתחומים האסטרטגיים, הביסו את מצביאי צה''ל, כפי שהודה בכך אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, במסיבת סיום תפקידו ביולי 1998.

השאלה אם צה''ל הנו צבא חזק או צבא בקריסה אינה מילולית-פילוסופית: אם מבינים שרבין החליט על ''הסכם אוסלו'' בגלל חולשת צה''ל, אפשר להשתמש בהסכם כתמרון להרוויח זמן על-מנת להבריא את צה''ל. אך אם מתייחסים לצה''ל כאל אחד הצבאות המשובחים בעולם, כפי שמשתמע מדברם של כל הפוליטיקאים הישראלים מימין ומשמאל, לרבות אהוד ברק, שמעון פרס, יוסי שריד, בנימין נתניהו, אריאל שרון ורחבעם זאבי, ואם מצדדי ''הסכם אוסלו'' רואים בו ביטוי לגבורה מוסרית ולניצחון רוח המאה העשרים, הרי לא יהיה מניע לשפר את צה''ל. התוצאה: חולשת צה''ל בעתיד תחייב ויתורים נוספים עד שלא יהיה עוד על מה לוותר.

בחברה המערבית-דמוקרטית היום אין אפשרות לשפר צבא בלי מודעותו של הציבור. מי שרוצה לשפר את הצבא במדינה דמוקרטית חייב ''לצאת אל העם'' ולא ''לעבוד עליו בעיניים'', כפי שנהגו כל המנהיגים והמצביאים בישראל עד היום.

דת הצבא

הדתות המסורתיות מיוסדות על אמונה בישות (בכוח) קדושה; המיתוס הצבאי הוא אמונה בכוח שנוצר בתוך המערכת הפוליטית, כזרוע אלימה שלה, והוא מאפשר את קיומה ואת שֹרידוּתה. זאת אמונה בגולם הקם על יוצרו, משום שמאמינים בו. הכוח הצבאי הוא לא רק אמצעי אלא גם מושא של אמונה. דוגמה: במנשר שפרסמו מיליטריסטים יפנים ב-‏1934, ''תיאוריה בסיסית של ההגנה הלאומית והצעות לחיזוקה'', כתוב: ''המלחמה היא אבי היצירה ואם התרבות.⁽²¹⁾''

על-פי מיתוסים הודיים עתיקים, מלחמה היא שיגעון האלים. האל הראשי ברא את חנית יום הדין: כל מי שמניף אותה הופך את אויבו לאפר. הוא נתן את החנית הזאת למשמרת לאל אחר, והלה ביקש להפוך את האל הראשי לאפר. כדי להינצל ברא האל הראשי אישה יפה שרקדה לפני אויבו. הלה התלהב כל-כך שהניף את ידו עם החנית והפך לאפר. המיתוסים האלה הם אינטואיציה מרחיקת ראות על הכרחיות המלחמה ועל עקרון ההשמדה, אלפי שנים לפני שפותח הנשק הגרעיני. על-פי המיתוסים ההודיים, מלחמות יהיו על כדור הארץ כל זמן שרוחשים בו חיים. בריאה חדשה מתאפשרת באמצעות מלחמה במציאות הקיימת. עם כל סיבוב של הגלגל נהרס עולם ומלואו ונוצר עולם חדש.⁽²²⁾

לא הפילוסופיה והמדע, אלא הצבא הוא המתחרה העיקרי של הדת המסורתית. האמונה בצבא היא היא המאפיין הפרימיטיבי והנפוץ ביותר של החילוניות. אידיאולוגים חילוניים, כשרת המדע והתרבות של ישראל לשעבר, הגב' שולמית אלוני, ומנהיג מרצ, יוסי שריד, מדברים על ערכים חילוניים נעלים כהומניות ודמוקרטיה. בהתנהגותם בפועל אין לכך ביטוי. הם, כאחרים, מגוננים על דת הצבא ומונעים החלת ביקורתיות אינטלקטואלית עליה. אותם דברים אמורים לגבי דתיים לאומיים וחילוניים לאומיים. אנשים כחנן פורת וכאלוף בדימוס רחבעם זאבי מתחמקים באופן שיטתי מלבקר את מערכת הביטחון, למרות שניוונה הוא הגורם העיקרי להסכם אוסלו ולהעברת השליטה על שטחים ביהודה ושומרון לפלסטינים. מנקודת-מבט זאת, אין הבדל אמיתי בין מיליטריסטים יפנים בשנות השלושים לבין מנהיגת התנועה לזכויות האזרח של ישראל בשנות התשעים, הנאבקת שנים רבות לסיום יחסי האיבה בין ישראל לערבים. מסתבר כי מאבק זה הוא אמצעי להשגת כוח פוליטי, הרי ללא הבנת אבני היסוד של הוויית הצבא והמלחמה אין לה כל סיכוי להשיג גם את מטרתה זאת, שלא לדבר על מטרתה המוצהרת.

---

הערות

על המשמעות המדויקת של תרבות וברבריות כמושגים תיאורטיים בשיטה שפיתחתי, ראה בספרי, ''תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות''.

האינטלקטואל הפלסטיני, אדוארד סעיד, במאמר שפרסם בגיליון אוגוסט 1998 של הירחון הצרפתי ''לה מונד דיפלומטיק''. על המאמר ועל התיזות העיקריות בו דוּוח ב''הארץ'' ב-‏13 באוגוסט 1998.

מלכים ב', ז', ג-ט מספר על ''ארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער - ויאמרו איש על רעהו:... היום הזה יום-בשֹורה הוא''. בשירה ''יום בשורה'', כתבה המשוררת רחל: ''הטהור יבשר וגאל הטהור,/ ואם ידו לא תמצא לגאול -/ אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור/ אור ליום בשֹורה הגדול''.

בשתי המלחמות נודעה לשימוש בחומר-הנפץ השפעה מוגבלת בגלל בחירה לא מוּשֹכלת של מטרות, הנובעת מהעדר הבנה של הוויית הצבא והמלחמה.

ההדגשה שלי - א.מ.

אמרי טוב, ''מחיר הכוח'', משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1998, עמ' 15.

פול קנדי, ''עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות'', משרד הביטחון, ההוצאה לאור ודביר, תל-אביב, 1992, עמ' 16.

שמואל (מולי) בן-צבי, הוצאות הביטחון והמשק הלאומי, המרכז לפיתוח על שם פנחס ספיר, אוניברסיטת תל-אביב, 1993, עמ' 9.

ראובן פדהצור, ''שני מסרים המחייבים הסבר'', ''הארץ'', 15 ביוני 1998.

ראובן פדהצור, ''צבא יקר מדי'', ''הארץ'', 27 באוגוסט 1998.

נחמיה שטרסלר, ''הצילו - שיאהב 3'', ''הארץ'', 20 בספטמבר 1998.

יחזקאל דרור, ''הפוליטיקה של תקציב הביטחון - השוואה בין מערב-אירופה וישראל'', בספר בעריכתו של צבי לניר, ביטחון וכלכלת ישראל בשנות השמונים, משרד הביטחון והמרכז למחקרים אסטרטגיים ע''ש יפה - אוניברסיטת תל-אביב, 1985, עמ' 225-224.

יעקב ליפשיץ, ''פחות כסף, אותו ביטחון'', ''הארץ'', 20 בספטמבר 1998.

פרנץ קפקא, הטירה, תרגם שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, 1975, עמ' 176.

דניאל פרידמן, ''שרות צבאי ממושך מדי'', ''הארץ'', 14 ביוני 1989.

ברוך קימרלינג, ''פוליטיקה'' מס' 37, 1991.

מקור המלה הוא לטיני והוראתה - לבחור בין, כלומר, למצוא את הטוב שבין כמה רעיונות. אינטלקטואל הוא מושג המציין את מי שעוסק ברעיונות ובתיאוריות, ואינו מתרכז, כרוב בני-האדם, בדברים מעשיים. המושג הזה נקלט היטב בצרפת ובארצות-הברית והפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר מצא לנכון ''לדבר בזכותם של האינטלקטואלים'', בספר בשם זה.

האתולוג (חוקר התנהגות בעלי-חיים) ריצ'רד דוקינס: '''תועלת' מוגדרת כ'סיכוי שרידה', גם אם ההשפעה הממשית על הסיכוי לחיים ולמוות היא כה פעוטה עד שהיא נראית בטלה בשישים. אחת ההשלכות המפתיעות ביותר של הגרסה המודרנית לתורת דרווין היא, שהשפעות זערוריות, בטלות בשישים לכאורה, על הסתברות השרידה, עשויות לשנות במידה ניכרת את מהלך האבולוציה - בגלל משך הזמן העצום שבו יכולות השפעות כאלה להצטבר, עד שהן מטביעות את חותמן.'' (Gene, 1989 The Selfish).

המדובר בקריאתו של יהושע ''שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון'', במרדף בית-חורון המפורסם אחרי מלכי האמורי (יהושע, י' י''ב). על אותו מרדף, ראה בספרי ''קריסה ולקחה'', שרידות, 1993, עמ' 294-291.

ירמיהו יובל, ''הבדלי המינים כשורש המלחמה'', ''הארץ'', 13 באפריל 1990.

Crowiet, ''Japanese Army'', The Journal of Asian Studies, 1958, N. 21

Meher Baba, ''On War'', Pooma' Meher Era, 1972 . / 55