|
|
|
אחרי מלחמת עירק ומינוי ממשלת אבו-מאזן
ולפני ''מפת הדרכים''
פרופ' גבריאל שפר
דבריו של פרופ' גבריאל שפר, מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בהפגנה השבועית של ''שלום עכשיו'' שהתקיימה בכיכר פריז, בשכנות בית ראש הממשלה בירושלים, במוצאי שבת ה- 3 במאי 2003, תחת הסיסמא: ''לא לכיבוש, כן למפת הדרכים הפותחת צוהר של תקווה''.
עדיין לא ברור אם תוצאות מלחמת עירק מבשרות את יצירתו של ''מזרח תיכון חדש'', כפי ששמעון פרס הבלתי נלאה וכמה מהאופטימיסטים המושבעים חוזרים ומשננים לעצמם ולמי שמוכן לשמוע להם. מצד שני, גם עדיין לא ברור אם תחזיות הפסימיסטים המושבעים, הטוענים שמה שהיה באזור ובמדינות המוסלמיות בכלל, ובמדינות הערביות ובקרב הפלסטינים בפרט, הוא שימשיך להיות, ולכן האמריקנים והישראלים אינם צריכים לשנות מכוונותיהם להילחם עד חרמה, על ידי שימוש בכוח צבאי נחוש, ב''ציר הרשע'' עד שייעלם מהעולם. גם אם האמריקנים לא כללו את הפלסטינים בקבוצה מגונה זו, הרי שהפסימיסטים כוללים גם כוללים אותם בקבוצה הזו.
יחד עם זאת, כמו כל מלחמה מסיבית, גם מלחמת עירק יצרה צומת חדשה במזרח התיכון. קרוב לודאי, כמו שטוענים ריאליסטים אמיתיים, ולא חסידי הגישה הריאליסטית הכוחנית ליחסים הבינלאומיים, כמו שרון, מופז, יעלון והרבה מתומכיהם, שאכן נפתח ''חלון הזדמנויות'' לשינוי באזור וביחסי ישראל והפלסטינים. בגלל התנאים הכאוטיים השוררים בעולם כולו ובאזור הזה חלון ההזדמנויות הזה יכול להיסגר מהר מאד, לכן יש צורך לעשות מעשה ובמהירות רבה.
עם כל ההסתייגויות האלה, יש עכשיו דבר אחד שהוא ברור למעלה מכל ספק, כפי שהוא היה ברור מאז מלחמת 1956, ולא השתנה גם על ידי מלחמת 1973. ישראל לא היתה, ובייחוד עכשיו היא איננה עומדת בפני איום קיומי. בייחוד עכשיו, לא נראה באופק המיידי שום גורם העלול להעמיד את ישראל בפני סכנה קיומית כזו. הדברים האלה אמורים גם לגבי הפעילות האלימה של פלגים מסוימים בין הפלסטינים. לעומת זאת, בישראל יש בעיקר ממסדים בטחוניים וצבאיים, פוליטיים וגם קבוצות גדולות בקרב הציבור, שעדיין דבקים בתפיסה מופרכת זו. אחד הדברים שיש לעשות מיד, כתנאי מוקדם לקידום כל משא ומתן עם הפלסטינים, הוא לשרש אחת ולתמיד מתודעת ומהשיח הציבורי ושל הממסדים הבטחוניים את התפיסה הזו.
וזאת מפני שהתפיסה הזו הרווחת מאד בישראל, וגם בקרב הפלסטינים, מצויה בבסיס הסקפטיות הרבה בדבר אפשרות התקדמות בכיוון של ביצוע ''מפת הדרכים'' של הנשיא בוש ושל שותפיו בקוורטט. יתר על כן, התפיסה הזו גורמת למבוכה העצומה, המשתקפת כ''תמונת מראה'' בקרב הישראלים והפלסטינים. מצד אחד, כפי שמשאלי דעת קהל מעידים, אלה וגם אלה רוצים בחידוש המו''מ על הסדר, ומצד שני - אלה וגם אלה תומכים בשימוש בכוח בכדי לממש את המטרות שלהם. גם שינוי תפיסתי מהותי בתחום הזה הוא תנאי חיוני מקדים לכל מהלך מדיני.
חלון ההזדמנויות בחזית היחסים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית נפתח גם בגלל עובדה חשובה, הנדחית על ידי הדוברים הישראליים והפלסטינים. בעוד שאלה ואלה מדברים על ''הישגים'' ואפילו על ''נצחון'' של הגישה הכוחנית הסימטרית שלהם, למעשה שני הצדדים כאחד מותשים מבחינה של אבדות בנפש, פצועים ונכים, אובדן רכוש, הפסדים כלכליים כבדים ובעיות פוליטיות ודיפלומטיות רבות. כדי שלמפת הדרכים, שאמנם איננה המתווה המושלם לכיוון הסדר, יהיה סיכוי למימוש צריכים לחול שינויים סימטריים בגישה של שני הצדדים. בייחוד צריך לחול שינוי סימטרי בגישה הכוחנית של הממסדים הבטחוניים הפוליטיים בשני הצדדים, שעד עתה היתה אחראית לאינתיפאדה ולמבוי הסתום.
המעורבות האמריקנית היא אמנם חיונית לקידום מפת הדרכים, שאכן צריכה להיות מיושמת באופן סימולטני ולא בתהליך של תגובה על מהלכי הפלסטינים. אבל, ללא שינויים בסיסיים בתפיסות היסוד של שני הצדדים, האחראים כאחד ל''מצב'', לא תהיה תזוזה משמעותית בכיוון של הסדר, וגם חלון ההזדמנויות הזה יסגר.
|
|
|
אחרי מלחמת עירק ולפני ''מפת הדרכים''
