''גיבור המלחמה והשלום''

לפעמים די במשפט אחד כדי לגלות את השקפת-עולמו ואת רדידות מחשבתו של בעליו. כזה היה המשפט שהשמיע שר-הביטחון, שאול מופז, לפני כמה ימים בעת ביקור אצל יחידות צה''ל ברצועת-עזה.

''עם האויבים שלנו אי-אפשר, כנראה, לעשות קיצורי-דרך. מצריים הלכה לשלום עם ישראל רק לאחר שהובסה במלחמת יום-כיפור. זה גם מה שיקרה עם הפלסטינים.''

כלומר, אין פתרון מדיני. יש רק מלחמה, ובמלחמה הזאת יש ''להביס'' את הפלסטינים. השקפה פשוטה, פשטנית, שלא לומר פרימיטיבית.

אבל המשפט הקובע הוא: ''מצריים הלכה לשלום עם ישראל רק לאחר שהובסה במלחמת יום-כיפור.''

משפט מסגיר, מפני שהוא סותר לחלוטין את דעתם האחידה של כמעט כל המומחים בארץ ובעולם - היסטוריונים, מזרחנים ופרשנים צבאיים. אלה מאמינים כי בדיוק ההפך נכון: אנואר אל-סאדאת היה מסוגל להוביל את מצריים לשלום רק מפני שהצטייר כמצביא שהביס את ישראל במלחמת יום-כיפור. אחרי שהעם המצרי החזיר לעצמו את כבודו הלאומי הוא היה מסוגל לחשוב על שלום עם האויב (אנחנו).

בפרוץ המלחמה עשו המצרים מעשה שהדהים את העולם וזיעזע את ישראל: הם חצו את התעלה וכבשו את ''קו בר-לב'' המהולל. זה היה, לכל הדעות, מבצע צבאי מזהיר. הטיפשות של אמ''ן והיוהרה של גולדה מאיר איפשרו להם להשיג הפתעה גמורה, להשמיד מספר גדול של טנקים ולשתק את חיל-האוויר הישראלי. שר-הביטחון, משה דיין, התהלך אז מוכה-הלם ודיבר על ''חורבן בית שלישי''.

בהמשך המלחמה השתנו הדברים וצה''ל צלח לבסוף את התעלה בכיוון ההפוך, מערבה. בתום המלחמה אמנם היו כוחות גדולים של צה''ל ממערב לתעלה, אך כוחות מצריים גדולים נשארו ממזרח לתעלה. השבוע הודלף הסיכום הרשמי של צה''ל, שקבע חד-משמעית שישראל ''לא ניצחה במלחמה''.

אבל הניתוח הצבאי המקצועי איננו חשוב בהקשר זה. חשוב מה שנשאר בתודעת המצרים, ואיך זה השפיע על מעשיהם מאז.

הצלחתי להגיע לקאהיר למחרת ביקורו הסנסציוני של סאדאת בירושלים. מצאתי את עצמי בעיר שיכורת-שמחה, בתוך מין קרנבל עממי גועש. מעל הרחובות הראשיים נמתחו מאות כרזות, שחגגו את מעשה הנשיא. כל פירמה מסחרית ראתה חובה לעצמה לתלות מעל לרחוב בד גדול, ועליו סיסמאות-שלום.

הסיסמה האחת שגברה על כל האחרות, ושהופיעה במאות כרזות, הייתה: ''אנואר אל-סאדאת: גיבור המלחמה והשלום ''.

המוני העם המצרי לא היו תומכים בשלום, אילו היה נראה להם ככניעה לתכתיב של אויב יהיר. רק צליחת-התעלה, שנראתה למצרים כאחד מגדולי הניצחונות בכל ההיסטוריה שלהם בת 8,000 השנים, איפשרה להם לקבל את ההסכם כפשרה בין שווים, שאין בה פחיתות כבוד. כמו לעמים רבים אחרים, הכבוד הלאומי חשוב למצרים - ולערבים בכלל - כנכס עליון.

אולי כדאי למופז לבקר בקאהיר ולגשת למבנה עגול בצפון העיר, שהוא מוזיאון מלחמת רמדאן (השם הערבי של מלחמת יום-כיפור). שם יראה תיעוד אורקולי מרגש של צליחת-התעלה. המקום מפוצץ בכל יום, בעיקר בתלמידי בית-ספר.

אם, כפי שמנסה לעשות מופז לעשות גזרה שווה בין המצרים והפלסטינים, הרי המסקנה היא: רק אחרי שהפלסטינים ישיגו הישג שיחזיר להם את כבודם הלאומי, הם יכולים לעשות שלום עם ישראל. האינתיפאדה הראשונה, שנראתה לפלסטינים כניצחון גדול על עוצמתו האדירה של צה''ל, איפשרה להם לחתום על הסכם-אוסלו. ורק האינתיפאדה השניה, שבה כבר הוכיח צה''ל שאינו מסוגל לדכא את ההתקוממות הפלסטינית, איפשרה להם לקבל את מפת-הדרכים, האמורה להביא לשלום בין שתי המדינות, ישראל ופלסטין.

אגב, לקראת יום-השנה השלושים של מלחמת יום-כיפור מוצפת עכשיו המדינה בגילויים עליה. בין השאר פורסם שאני הצלתי את חייו של משה דיין. זה הפתיע אותי, וזה היה מפתיע גם את דיין, אילו היה בחיים. אך מסתבר שזה נכון.

הגילוי בא מפיו של עמיר פורת, קשרו האישי ואיש-אמונו של שמואל גונן (''גורודיש'' בפי כל), שכיהן במלחמה כאלוף פיקוד-הדרום. למחרת המלחמה, כשהציבור כולו חיפש שעיר-לעזאזל לכישלון המחריד של ראשית המלחמה, הוטלה מרבית האשמה על גורודיש. הוא סולק מתפקידו ואיש לא היה מוכן לשמוע את טענותיו. כלי-התקשורת, מקיר אל קיר, החרימו אותו.

האיש, שצנח בן-לילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, נתקף יאוש. הוא האשים את דיין בגרימת העוול. לבסוף הצליח לקבוע איתו פגישה והתכונן לירות בו, ואחר-כך להתאבד.

ברגע האחרון ממש, יום לפני הפגישה הגורלית, הפגיש אותי כתב ''העולם הזה'' רינו צרור, עם גורודיש. הייתי אז עורך השבועון, הביטאון היחידי בארץ שלא השתייך למקהלת המימסד. נהגנו תמיד לתמוך בחלשים שנעשה להם עוול, מול פני שרירות החזקים.

שוחחתי עם גורודיש ארוכות. בכל מהלך השיחה שיחק באקדחו. גורודיש היה רחוק מהשקפת-עולמי, איש-ימין מובהק, מיליטריסט אמיתי. אבל השתכנעתי שאכן נעשה לו עוול מזעזע במהלך חקירת המלחמה. הבטחתי לעזור לו להשמיע את דברו. ההקשבה לצד שלו וההבטחה לפרסמה בהרחבה בעיתון - הרגיעו משהו מהלחץ שהצטבר בו. הוא ראה שלא כל העולם סגור בפניו, ועל כן ויתר על הרעיון להרוג את דיין ולהתאבד. פירסמתי מאמר גדול על ''דרייפוס הישראלי''.

יש בפרשה זו צד אירוני, מפני שבכל מדינת ישראל לא היה לדיין מתנגד גדול ממני. דיין, יותר מכל אדם אחר (מלבד דוד בן-גוריון ועוזרו, שמעון פרס) העלה את ישראל בשנות ה-‏50 על הפסים האנטי-ערביים, שעליהם היא מתנהלת עד היום. מעל דפי ''העולם הזה'' לחמתי בו מדי שבוע, כתבתי נגדו מאות מאמרים, חשפתי את עיסוקו בחפצים ארכיאולוגיים גנובים ואת מעלליו האינטימיים שסיכנו את ביטחון המדינה. אך בסוף, מתברר, הצלתי את חייו.

ובחזרה לעניין: מלחמת יום-כיפור לא הובילה ל''חורבן בית שלישי'', כנבואת דיין, אלא לשלום עם מצריים, אחרי שגאוותה הלאומית שוקמה. אם יצליחו שרון וצמרת-צה''ל לשבור את ההודנה ולחדש את האינתיפאדה, זה לא יביא לשבירת העם הפלסטיני. הוא, מן הסתם, יחזיק מעמד, ואחרי הרבה-הרבה שפיכות-דמים ינאם יאסר ערפאת בכנסת, כפי שעשה סאדאת, ''גיבור המלחמה והשלום''.