אחד מחוקי פרקינסון קובע שבישיבות הנהלה הדנות באישור התקציב, הזמן המוקדש לדיון בסעיף נתון, הוא ביחס הפוך לגודל ההוצאה הכרוכה במימושו של אותו סעיף.
במבט לאחור אפשר לאמר את אותו הדבר על התנהלות המו''מ בין ישראל והערבים. ההתמקדות היא תמיד בנושאים שוליים שאין להם שום השפעה של ממש על מהות הסיכסוך, נושאים שיישוב המחלוקת עליהם לא יתרום כהוא זה לפיתרון הסיכסוך.
כאשר נושא מסויים עולה על סדר היום, כמות הזמן המוקדשת לו, האנרגיה המחשבתית (זה מונח שאני המצאתי) המושקעת בו, ומידת החשיבות המיוחסת לו, כל אלה עומדים ביחס הפוך למידת הרלוונטיות שלו. להלן נקרא לזה ''
חפלפ-סב'' (
חוק
פרקינסון
לפתרון
סכסוכים
בינלאומיים).
ככל שהכותרות בעיתון הן באותיות יותר גדולות והסופרלטיבים מרשימים יותר, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהנושא אליו הם מתייחסים הוא פחות רלוונטי, שמדובר בלא יותר מאשר עוד בועת סבון, סערה בצלוחית של מים ותו לא.
''חלום דורות שהתגשם'' – מי שהוא עוד זוכר בקשר למה זה נאמר? זה היה בבחינת ''אבן מקיר תזעק''. אלה היו כותרת ענק במודעות מטעם ''מחנה השלום'' שהציפו את הארץ כשהברווז הסעודי בא לאוויר העולם. הדיו עוד לא יבשה על הניר בכתבתו של תום פרידמן מהניו יורק טיימס, שהיה נושא הבשורה של מה שזכה לכינוי ''יוזמת השלום הסעודית'', ובחוצות קריית השלום כבר יצאו במחולות המחניים. אף אחד לא ידע במה מדובר, אף אחד לא ראה מה נאמר באותה יוזמה כביכול (יותר מאוחר התברר שגם המבשר, תום פרידמן עצמו, לא ראה ולא ידע מאומה), אבל למי זה היה איכפת? כולם ידעו שמהיוזמה הזאת לא יצא כלום, שזה בסך הכל תרגיל נוסף באי רלוונטיות, אבל למי זה הפריע? העיקר הוא - וזו תמציתו של כל הסיפור - שאם זה לא רלוונטי זה כנראה מה שהוא חשוב. על ממשלת ישראל לפיכך לאמץ מיד את היוזמה, אסור לאפשר לממשלת ישראל להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. זה היה הטון המרכזי בכל ההתכנסויות בהן הנושא עלה לדיון.
''פעילי השלום'' בישראל מתכנסים בכל מוצאי שבת בסמוך לבית מגוריו של ראש הממשלה לקיום טקס פולחן בו הם מעלים כקורבן מס שפתיים לאי רלוונטיות השבוע. מאז כשלונם בבחירות האחרונות, לסדר היום של הכינוסים האלה נוספה אמירת קינות בנוסח של ''איכה יכולת הו עמי לעולל לנו את זה'' או ''עמי עמי למה נטשתנו'' (בהקשר זה כדאי לציין שעבורם הצבעה דמוקרטית זו ''מפלצת המגיחה מן הקלפי'', אבל זה נושא לדיון אחר). מייד עם סיום שלב הקינות, הם עוברים לנושא המרכזי שמשתנה בכל שבוע (הנושא משתנה אבל לא האי רלוונטית שלו). פעם זה ''הכיבוש המתמשך'', ובשבוע הבא זה ''ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום''. בשבוע שלאחר מכן זה ''הכיבוש המדכא'' ובשבוע שלאחריו זה ''ההתנחלויות הן הסיבה לכך שאין שלום''. עוד שבוע חולף ואז מדברים על ''הכיבוש שאין ממנו מוצא'', ובעיקבות זה מגיע תורן של ''ההתנחלויות שאינן מאפשרות הסדר''. וכך הלאה וכך הלאה, כל שבוע נושא חדש. אבל האי רלוונטיות נשארת בעינה. בסיומו של כל כינוס כזה, על משקל השיר ''הימים חולפים אבל המנגינה היא לעולם נשארת'', משתתפי הכינוס פוצחים בשירת
הנושאים מתחלפים, הנושאים מתחלפים
הנושאים מתחלפים, הנושאים מתחלפים
הנושאים מתחלפים, הנושאים מתחלפים
אבל האי רלוונטיות, אבל האי רלוונטיות, אבל האי רלוונטיות,
היא לעולם נשארת.
(אני מציע לקוראים לנסות לשיר את זה, זה נשמע הרבה יותר טוב מאשר בקריאה סתמית של הטקסט . . .)
מבין המיגוון העשיר של הנושאים בהם דנו בכינוסים האלה במרוצת השנה שחלפה אתעכב רק על אחד – על ההתנחלויות. זה נושא שנמצא על הבמה כבר הרבה זמן. אם היו שופטים לפי כמויות הדיו שנשפכו סביב הנושא הזה אפשר היה לחשוב שעתיד העולם כולו, לא רק זה של מדינת ישראל או זה של המזרח התיכון יקום או יפול על הנושא הזה. אבל המציאות היא בדיוק ההיפך. דווקא כמות המלל בע''פ ובכתב מוכיחה עד כמה הנושא איננו רלוונטי. זה מה שקובע ה
חפלפ-סב. הסכמי אוסלו, אבן הפינה של מה שמכונה בפי ההומוריסטים שבינינו ''תהליך השלום'', כלל לא מתייחסים להתנחלויות. יש שם איזכור של ההתנחלויות בחצי פה במשפט האומר ש''גורלן הסופי של ההתנחלויות ייקבע במסגרת המו''מ להסדר הסופי'', וזה הכל. אף מלה על הימנעות מהקמת התנחלויות נוספות, אף מלה על הימנעות מהגדלת התנחלויות קיימות ואף מלה על התחייבות להסרת התנחלויות (כל אלו נקודות שרבין המנוח מנה אותן אחת לאחת בנאומו כשהביא את ההסכמים לאישור הכנסת).
למעשה, מהנוסח של ההסכמים בכלל לא ברור שישנה מחוייבות כל שהיא של ישראל לפנות את ההתנחלויות גם במיסגרת ההסדר הסופי. בעת חתימת ההסכם הנושא הזה כנראה לא הטריד את הערבים והם לא ייחסו לו חשיבות מיוחדת. כל הדיבורים שנשמעו בעבר ונשמעים בהווה מהשמאל על כך ש''ישראל לא קיימה את הסכמי אוסלו'' או ש''ישראל לא קיימה את רוח ההסכמים'' בשל כך ש''נמשכה תנופת ההתנחלויות'', הם הבל ורעות רוח. ישראל אולי לא עמדה בציפיות שהיו לשמאל, וייתכן שגם לערבים היו ציפיות מעבר למה שכתוב בהסכמים (כשמדובר בהסכמים אותם הכין ביילין, אתה אף פעם אינך יכול לדעת), אבל כשמדובר בהסכמים, ישראל לא עשתה בתחום ההתנחלויות שום צעד המהווה במעש או במשתמע הפרה של ההסכמים האלה.
במיסגרת הפיאסקו של קמפ דייויד ביולי שנת 2000, הערבים קיבלו הצעה שכללה, בין השאר, פירוק של מרבית ההתנחלויות (95 אחוזים היה המספר שננקב, אם זכרוני אינו מטעה אותי), והם אמרו לברק בדיוק מה הוא יכול לעשות עם ההצעה שלו. צריך יותר מזה כהוכחה לאי רלוונטיות של הנושא הזה? אבל כשאתה הולך לספריה, למדור בו מתרכז כל מה שנכתב והתפרסם בקשר לסיכסוך בין ישראל והפלשתינאים, אתה מוצא שכל כותל המזרח עמוס בחומר העוסק אך ורק בהתנחלויות –
חפלפ-סב. נושא ההתנחלויות שב ומצא את דרכו אל מרכז הבמה באפריל 2001 (יותר מחצי שנה אחרי פרוץ מלחמת אוסלו) במיסגרת דו''ח וועדת מיטצ'ל, שמונתה ע''י הנשיא קלינטון לחקור את הסיבות שהביאו לפרוץ המהומות. חברי הוועדה, כשהציגו את הדו''ח בפני הציבור, הסבירו שלפי כתב המינוי הם היו אמורים להימנע מ''הטלת אחריות''. הפרשנות שלהם למושג ''אי הטלת אחריות'' היה חלוקת האחריות באופן שווה בין הצדדים (אם הם היו מוצאים דרך להאשים את ישראל בלבד הם היו וודאי קופצים על זה), ולשם כך הם היו זקוקים בדחיפות למשהו שבעזרתו אפשר יהיה להטיל חלק מהאשמה לפרוץ המלחמה על ישראל (העיקר שיהיה ''איזון''). על המישקל של ''בהיעדר ציפור שיר גם העורב הוא זמיר'', הם שלפו את נושא ההתנחלויות. עד לאותו רגע הערבים אפילו לא חשבו על זה. זה לא השפיע כהוא זה על האי רלוונטיות של הנושא, אבל למטרה שלה הוא נועד זה גם לא היה נחוץ. לחזק את ידיהם של מחברי הדו''ח, בא יהודי טוב, שלצורך העניין נכנה אותו כאן הגאון מקולמוסנט, ובדיעבד, בהשראת הדו''ח, טבע את המטבע הלשוני ''מלחמת שלום ההתנחלויות''. ומאז ועד לימינו אלה, כמות המלל תופחת והולכת, הרעש סביב הנושא בבית ובזירה הבינלאומית מאפיל על כל נושא אחר והאי רלוונטיות שלו נותרה כשהיתה. בכל מקרה ''הטרור יימשך'', כך מסבירים לנו אבירי השלום, לא ניתן למנוע את זה. הם כבר מכינים לעצמם אליבי. הם בהחלט מודעים לכך שגם אם נקום מחר בבוקר ללא התנחלות אחת לרפואה, שום דבר לא ישתנה - השמש תמשיך לזרוח, השיטה תמשיך לפרוח ואחמד ימשיך לרצוח. אז אם ההתנחלויות אינן רלוונטיות, למה השמאל כל כך מתעקש על פינויין? למה? – כובע. יש לו מה שהוא אחר להציע?
חפלפ-סב.
''מוצר השבוע'' בתחום האי רלוונטיות הוא הקשר הג'נבאי. היוזמה בה נקטה חבורה של לא יוצלחים שציבור הבוחרים בישראל שלח לגלות פוליטית. פעולה שננקטה, לדברי עמרם מצנע, במיסגרת ה''
זכות טבעית שיש ל
כל אזרח לנקוט ביוזמה על מנת להוציא את מדינת ישראל מן המבוי הסתום המדיני אליו נקלעה''. שוב, על פי ה
חפלפ-סב, עוצמת הרעש, כמות המלל והזמן שבוזבזו עליו ומידת החשיבות שיוחסה לו בתקשורת, מבטיחים שמדובר בנושא שהוא אי רלוונטי לחלוטין. רק כאן בפא''צ, אם נחבר את סך כל התגובות שפורסמו בכל הפתילים שעסקו בנושא נגיע להרבה מאות טובות. לא זכור לי נושא אחד שסביבו התפתח רבלוג (על משקל מונולוג ודיאלוג) כל כך עשיר בכמות. יש ''
מיעוט מפוכח'' בינינו שלוקח את זה ברצינות למרות אי הרלוונטיות של הנושא. מיעוט מפוכח – ללמדך שהאחרים, הרוב, אנחנו (כולנו ביחד וכל אחד לחוד) לא ניחנו בצלילות דעת מספקת על מנת שנוכל להבין את גודל הרגע ואת משמעות הבשורה. האמת היא שלמיעוט המפוכח אין למעשה כל מושג במה מדובר. האם זה הסכם סופי מחייב, או הסכם בלתי מחייב, או הצעה להסכם, או טיוטא ראשונית של הסכם, או הצהרת עקרונות. אף אחד מהמיעוט המפוכח איננו יודע כלל מה כתוב באותו הסכם כביכול – גירסאות שהופיעו בעיתונות סותרות זו את זו ומותירות הרבה מקום לפרשנויות. אפילו נושא זכות השיבה, שהוצג כגולת הכותרת של ''הישגי'' ג'נבה – בגירסת ''מעריב'' ''לראשונה בתולדות הסיכסוך, הערבים וויתרו על זכות השיבה'' – התגלה כפרי טרם זמנו, A Premature Product, מאחר שגם יוסי ביילין וגם השר לענייני אסירים ברשות הפלשתינאית (אחד מהנציגים הערביים בג'נבה), דברו על ''פתרון'' של בעיית הפליטים ולא הזכירו אף ברמז כל ''ויתור'' על זכויות כלשהן. אני לא רוצה להשמע קטנוני, אבל ''פתרון'' זה לא בהכרח ''ויתור'' (למרות שזה גם לא בהכרח סתירה), מה גם שה''פתרון'' המוצע, כפי שתואר בדבריו של ביילין, מעורר יותר שאלות מאשר נותן תשובות. כל זה, כמובן, אינו מונע את שליפת אוצר הסופרלטיבים ממחסן העתיקות, וכך אנו שומעים שוב בפעם המי יודע כמה על ''הזדמנות חד פעמית'', על ''הזדמנות אחרונה'', על ''הזדמנות שלא תחזור'', על ''חלון הזדמנויות שעומד להסגר בכל רגע'', על ''מעמד היסטורי'', על כך ש''ההיסטוריה לא תסלח אם ...'' ועל כך שזה ''הסיכוי האחרון להגיע אי פעם להסדר כלשהו, כאשר החלופה האחרת היא אסון שיביא לשואה''. האי רלוונטיות של כל הסיפור מדברת בעד עצמה אבל העיקר הוא שלמיעוט המפוכח, שנותר מחוסר תעסוקה בעקבות הבחירות האחרונות, יהיה במה לעסוק בעיתות הפנאי שלו.
כן רלוונטי, לא רלוונטי, לביילין זה כלל לא משנה. מלכתחילה כל מטרת התרגיל הג'נבאי לא היתה אלא להביא למימוש חלומו של ביילין לשוב לזירה הפוליטית בראש סיעה משלו (במרצ אין לו מה לחפש כי למרצ יש כבר יוסי אחד, מרצ לא זקוקה לשנים. היוסי של מרצ לא מחפש מתחרים). אם לא תהיינה הפתעות של הרגע האחרון אולי נזכה לראות בכנסת הבאה, בעוד שלוש שנים, את יוסי ביילין מתחרה עם יוסי שריד על המעמד של ראשות סיעת המיעוט הקטנה ביותר בכנסת. זה לא יפריע לו להמשיך לחולל מהומות. זה לא יעשה אותו יותר רלוונטי.
ולסיום, כשיתפזר האבק ותרגע המהומה, בבוא עלינו חג הפסח של השנה הבאה, נוכל כולנו להוסיף את הקטע הבא לסיפור ההגדה:
''מעשה במיעוט מפוכח מבינינו, מיעוט מבינינו שישב במפגש ארוך ומרתק אל תוך הלילה, מפגש של המועצה לשלום וביטחון, מפגש בו היו תתי אלופים, אלופים וגם אל''מים (כולם במיל. תנוח דעתכם) וגם יוסי ביילין היה שם. על הפרק היו עקרונות התוכנית הידועה גם בכינוייה 'מסמך ג'נבה', ושם הוצגו המפות המוצעות ושם הוסברו בפירוט הנושאים החשובים. על מה לא דברו שם – על הסדרי ביטחון ועל מנגנוני פיקוח ועל מעורבות בינלאומית ועל הסדרים לפתרון בעיית הפליטים ועוד כהנה וכהנה. ישבו ודנו כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם 'רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'''.
חשיבותה של האי רלוונטיות
