מאבק ראוי וצודק
''ח''כים חרדים ''פוצצו'' את ישיבת המליאה'' – היתה הכותרת השבוע בעיתונים ובאתרי החדשות והאינטרנט. ''פגיעה בדמוקרטיה'' זעקו חברי הכנסת של ''שינוי'' והעיתונות החילונית, רובה ככולה, הצטרפה למקהלת המגנים.
אני בא לטעון כי מאבקם של החרדים הוא מאבק ראוי וצודק, בחלקו, וכי פגיעתה של הממשלה הנוכחית בשרותי הדת היא למעלה מן המידה הראויה ונעשית באופן לא צודק הפוגע באנשים תמימים.
יתרה מזו, אני טוען כי היותם של הנפגעים חרדים, אנשים שרוב החילוניים אוהבים לשנוא, מביאה לכך שהתקשורת החילונית אינה מדווחת על המאבק ואינה מדווחת על הנפגעים.
ראשית, אבהיר שאינני חשוד כחרדי או דתי. אמנם יש בליבי קרבה והערכה ואהבה לערכי היהדות, אולם אני מתנגד בתוקף לעשיית הדת קרדום לחפור בה, להשתמטות בחורי הישיבה מצה''ל ולתקציבי העתק ששולמו לחרדים כקצבאות ילדים מוגדלות, תשלום עבור לימוד בישיבה וכיוצא באלה. אני מתעב כמובו גם את הפיכת ''ארץ ישראל'' לערך היחידי בדת ישראל, אליבא דמחנה הציונות הדתית.
לאחר שאמרתי כל זאת, אני טוען שמה שעשתה ממשלת ליכוד-שינוי לשירותי הדת בישראל זוהי שערורייה. חלק גדול מתושבי מדינת ישראל מעוניין בשרותי דת. ישנם רבים (לצערי) שסבורים שמדינת ישראל צריכה לממן מקוואות, אך לא לתמוך, נאמר, בהפקות מקוריות בקולנוע המשוקץ, או בתזמורות שבהם מנגנים יצירות של עכו''ם. מדינת ישראל החליטה (ולדעתי בצדק) לממן שירותי דת אלה.
כתוצאה מקיצוצי התקציב האחרונים הופסק כמעט המימון למועצות הדתיות. אלפי רבנים, שוחטים, מוהלים ובלניות לא מקבלים את שכרם ששולם עד כה מקופת המדינה. זוהי שערורייה
בלתי נסבלת לדעתי, שנובעת מהאווירה האנטי חרדית ששוררת במדינה.
יתכן מאד, שיש מקום להקטין את מספר ''כלי הקודש'' שסמוכים על חשבון הציבור. ייתכן ויש מקום לייעול בשרותי הקבורה או במספר רשמי הנישואין (ואני תומך גם בנישואים אזרחיים אבל זוהי אופרה אחרת). אולם לא יתכן להשאיר אלפי משפחות במשך חודשים, ללא תשלום משכורות, להתעלם ממחאתם הצודקת של הנפגעים, כי אין להם ייצוג הולם בתקשורת ופשוט ''לצפצף'' עליהם. לא מדובר כאן לדעתי, רק בעניין דתי, אלא בהגינות אנושית פשוטה של עמידה בהתחייבויות. מדינת ישראל, בהנהגת שרי שינוי בעניין הזה, מתנהגת כמו עדת גנגסטרים ואין פוצה פה ומצפצף. המפד''ל, כנראה, עסוקה בערך היהודי היחידי החשוב בעיניה - ההתנחלות ברצועת עזה.
רוצה המדינה לערוך רפורמה בשרותי הדת? אדרבא – תעביר חקיקה, תנהיג תוכנית הבראה, תפטר אנשים מיותרים תוך תשלום פיצויים ראויים, תקבע קריטריונים לחלוקת המשאבים לצרכי דת ותעשה זאת ללא פגיעה מיותרת באנשים שכל חטאם הוא שמלאו את תפקידם על פי אמונתם.
ובאשר לתקשורת – כמה מכם שמעו על האירוע, המזעזע לדעתי, של שביתת השבת של הרבנים הראשיים לישראל בעניין הזה? התקשורת כמעט לא דווחה על זה, מכיוון שהשובתים היו ''אלה שאנחנו אוהבים לשנוא''.
''על דאטפת אטפוך''
באופן פרדוקסלי, אני חש, למרות דברי לעיל, גם מעט שמחה לאיד בראותי את מצוקת ספקי שרותי הדת במדינת ישראל. וכל כך למה?
אני משתייך לקהילה הרפורמית (הנקראת בארץ הקהילה ליהדות מתקדמת) של ''
בית דניאל'' בתל אביב. שם עלו לתורה בני ובתי בחגיגת בר המצווה שלהם ושם מתנהלת פעילות תרבותית ענפה ומרתקת, לרבות בית מדרש והרצאות בנושאים יהודיים, אליהם אני מצטרף לפעמים. בית הכנסת מתמלא בשבתות ולעיתים, כמו בערב יום בכיפורים וראש השנה, ערב פורים או ליל שבועות, צר המקום מלהכיל את הצובאים אל פתחו והמונים נותרים בחוץ. גן ילדים לתפארת הוא עוד אחד ממוסדות הקהילה.
בניגוד לכל שטיבל של כל קהילה חסידית נידחת בבני ברק, בניגוד לכל מקווה של שכונה במאחז בלתי חוקי בשומרון, ובניגוד לכל תלמוד תורה של חוזרים בתשובה בקבר צפניה, לא מקבלת הקהילה הזו אגורה מכספי משרד הדתות או המועצה הדתית. המקום הוקם מתרומות, ויש לשבח את עיריית תל אביב שתרמה, כמדומה לי, את המגרש. התחזוקה כולה מתבצעת על בסיס תרומות ותשלומי דמי חבר של חברי הקהילה. רב הקהילה, החזן, אין צורך לומר, לא מקבלים את משכורתם מהמועצה הדתית.
לכן קצת שמחתי לאיד כשראיתי את מחאתם ומצוקתם של הרבנים, השוחטים, הבלניות והדיינים שאינם מקבלים משכורת, ושל בתי הכנסת שנשללה מהם לפתע התמיכה. על דאטפת אטפוך.
הלילה יתקיים ב''בית דניאל'', במשך כל הלילה, ''תיקון ליל שבועות''. לאלה מכם המתגוררים סמוך לתל אביב
מהשעה 21:30 - במהלך הלילה יתקיימו שיעורים, הרצאות וסדנאות חווייתיות סביב נושא הבחירה. בין המשתפים: הרב מאיר אזרי, ד''ר יאיר כספי, הסופר א.ב.יהושוע ואחרים. כמו כן יערך מופע של הזמר מיכה שטרית. הכניסה חופשית.
ידה הכבדה של האמת ההיסטורית
באחרונה רבו הדיונים ב''ארץ הצבי'' בנושאים היסטוריים כאלה ואחרים, וכדרכם של דיונים בפורום הטעון הזה, הפכו חיש מהר לגידופים והאשמות של ''ימין'' מול ''שמאל''... האם היו בירושלים יהודים בזמן הכיבוש הפרסי הקצר במאה השביעית? האם היו הפיניקים שייכים ל''עם ישראל'' או שמע התבדל עם ישראל בתהליך איטי מיושבי כנען? האם קדושה היתה ירושלים למוסלמים לפני הכיבוש הערבי או שמא נתקדשה עליהם לאחר מכן? איזו מן הגרסאות על צליבת ישוע, אם בכלל, נכונה יותר? כל אלה שאלות היסטוריות מעניינות, ובתור חובב היסטוריה הן מעסיקות אותי לפעמים, אולם אני בא לטעון שחשיבותן מעטה.
את ההיסטוריה מניעה לא האמת הארכיאולגית, אלא המיתוסים והאמונות של בני האדם.
אין זה משנה כלל אם היה קיים דוד מלך ישראל, מלך רב עלילה ועתיר כיבושים. דוד מלך ישראל חי וקיים, בגלל האמונה של היהודים בו.
אין זה משנה אם ישוע היה יהודי שנהרג מעשה שגרה על ידי השלטון הרומי, או אם היה בן אלוהים שנצלב ככפרה לחטאי האנושות וקם לתחיה. האמונה הנוצרית הפכה את ישו לדמות החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית.
אין זה משנה אם היה מוחמד אחרון הנביאים אליו דיבר האלוהים. העובדה שמיליארד איש מאמינים בכך עושה את מוחמד לדמות היסטורית חשובה.
היטיב לתאר את זה ממני בהרבה הוגה הדעות הדגול ''אחד העם'' במאמרו הידוע ''משה'':
וכשאני רואה את המלומדים מתאבּקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים, בשביל להעלות מקברם את 'גבּורי ההיסטוריא' בצורתם האמתּית, ומאמינים הם עם זה, שמאבּדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית', – אומר אני לעצמי: כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חדושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת אַרכיאוֹלוֹגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית; וכל שאין רשומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים, שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו היא בודאי 'אמת' במובן המוחשי, אבל – אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאִלו אינה, במובן ההיסטורי. 'וורטר' של גיטה, למשל, לא היה אלא ציור דמיוני, אבל מאחר שהשפעתו על הדור ההוא היתה גדולה כל־כך, עד שרבּו בגללו המאבּדים עצמם לדעת, – הרי הוא מצוּי אמתּי במובן ההיסטורי הרבה יותר מאיזה אשכנזי מוחשי, שחי באותו הדור לא בדמיון, אלא במציאות ממש, ומת ונשכח מלב והיה כלא היה....
ולפיכך, כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל'עולם העליון', – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אוה''ע מונים אותנו בהם : אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה.
ובהקשר של הסכסוך הערבי הישראלי, אנו ניצבים בפני נראטיבים שונים שאינם נפגשים. יש יותר משניים שכן ראיית ההיסטוריה של המתנחלים הרואים את הציונות כ''פעמי ממשיח'' ואת ההתנחלויות כ''צו אלוהי'', שונה מראייתי לפחות באותה מידה ששונה ממנה ההשקפה של הפלשתינים הסבורים שאין עם יהודי וכי ירושלים היא ערבית בזכות אלוהית.
זרמים אדירים של אמונות עזות מניעים את הסכסוך הזה, זרמים שהיסטוריה, דת ולאום הם הכוחות הגדולים המניעים אותם.
אין כל טעם בויכוח על ה''אמת ההיסטורית'' שכן, כפי שהראה אחד העם, יש יותר מאמת היסטורית אחת. צריך לנסות ולהסתכל קדימה ולבחון אם ישנם פתרונות שיאפשרו לעתידנו ולעתיד ילדינו ולעתידם של הפלשתינים, לא להיות מושפעים מידה המשחיתה של ההיסטוריה.
חג שמח לכולם.
הרהורים לחג השבועות
