השבוע קרה דבר נדיר במחוזותינו, שני בני פלוגתא חריפים (דורית בייניש נשיאת בית המשפט העליון ושר המשפטים הפרופסור דני פרידמן) נתנו ראיונות לעיתונים שונים, בו בזמן, מבלי לדעת על כך מראש.
הדבר נתן לנו אפשרות להבין ''נטו'' את עמדתם ביחס לפלוגתה שביניהם - מערכת המשפט במדינת ישראל.
פרופסור פרידמן הוא חסיד של שיטת הפרדת הרשויות הקלאסית. לטעמו הרשות המחוקקת היא הבכירה שבין הרשויות מאחר והיא היחידה הנבחרת, היתר מתמנות, בין היתר על-ידי הרשות המחוקקת.
לדעתו של פרופסור פרידמן, חל בעשורים האחרונים כרסום בכוחן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת על-ידי הרשות השופטת. הדבר בא לידי ביטוי, בעיקר, בפרשנות שהרשות נטלה לעצמה (כך לטעמו) לבטל חוקים של הכנסת וכן בקביעה כי ''הכול שפיט''.
באופן זה, הפכה הרשות השופטת לרשות הבכירה מבין השלוש, כי למעשה, באמצעות עתירות, למשל, היא יכולה להשפיע על כל החלטה המתקבלת שם.
פרופסור פרידמן מתכוון, בזמן הקצוב שיש לו במשרד המשפטים, להחזיר את האיזון הקלאסי בין הרשויות.
השופטת העליונה, דורית בייניש, ירשה ירושה גדולה וכבדה, ניהול מערכת המשפט לאחר מגלומן משפטי וגם אישי בדמותו של הפרופסור ברק, נשיא בית המשפט העליון הקודם.
אולי קיוותה השופטת להרחיב את סמכויות הרשות השופטת, אך בטח ובטח שלא חלמה כי בתקופתה יצומצמו סמכויותיה.
והנה כאשר דורית פגשה את דני, או, דני פגש את דורית, החלה מלחמת העולם.
הרשות השופטת מתנהלת בדומה למשטרים הפיאודליים בימי הביניים.
ישנו המלך(הנשיא או הנשיאה), ישנם אנשי החצר (שופטי בית המשפט העליון), ישנה האצולה (השופטים, הפרקליטים, התובעים המשטרתיים וכו'), ישנה הכמורה (אנשי האקדמיה המשפטית), ישנו מעמד הביניים, או הסוחרים (עורכי הדין הפרטיים) ומתחת לכולם העם (אנחנו).
המשמעת אבסולוטית, הקידום הוא משלב לשלב, בהסכמת המלך והשלבים מעל.
שר המשפטים, מנקודת המבט של המערכת המשפטית,הוא כמו שר הכספים בחצר המלך בימי הביניים. תפקידו לספק את כל צרכיו המשקיים של המלך, אנשי חצרו והאצולה. מנין יושג הכסף ואיך? זו בעייתו של השר. נכשל? יוחלף באחר.
רוב הפוליטיקאים שמונו, בעשורים האחרונים, למשרד המשפטים, ראו בו שלב מעבר לתפקיד אחר. הם לא באו לריב עם הממסד המשפטי, אם הצליחו להחדיר פה ושם מספר מקורבים ואם רשמו לזכותם מספר נקודות לעתיד, דיינו. היו פה ושם שרים שחשבו אחרת.
נאמן סולק מהר מאוד, את ריבלין בלמו עוד בדרך למשרד, לבני יצרה קיפאון ורמון שהביע מספר הרהורים וערעורים על שיטת ה''סניוריטה'' מצא את עצמו במהרה בחוות סוסים בקדימה. ואז הגיע דני.
כולם ידעו מה פרופסור דני פרידמן חושב על הממסד המשפטי, על בית המשפט העליון ועל הנשיאה. ואולי בגלל זה הביאו אותו.
פרופסור פרידמן חושב שהממסד המשפטי צריך להתקדם מימי הביניים לתקופה נאורה יותר, הוא צריך לאמץ לעצמו הליכי עבודה דמוקרטיים. מה שטוב לרשות המחוקקת והמבצעת צריך להיות טוב גם לרשות השופטת.
ולכן אין תקופות כהונה בלתי מוגבלות, אין קידום לפי וותק, אין כפיפות אוטומטית ואבסולוטית לדרגים מעל, אין מינויים בנוסח ''ועדה מסדרת''.
בתקופה של כששה חודשים, מונו עשרות שופטים, הוקם בית משפט מחוזי חדש (מתי הוקם הקודם?), נוספו תקנים ל-15 שופטים וראה זה פלא: האיש שחולל את כל הנסים והנפלאות הללו מכונה על ידי הנשיאה כאיש ''שאינו נותן להזיז דבר במערכת המשפט''.
שופטים עליונים בדימוס שכחו את נימוסי השולחן שלהם ולא חסכו בכינויי גנאי ואלימות (''אכרות את ידו''). מדוע? כי צומצמו סמכויות הנשיאה.
אך האם זה טוב או רע למערכת המשפט (למערכת לא לממסד)? על כך אין להם תשובה מנומקת.
וזה כמובן מחזיר אותנו לימי הביניים. כל פגיעה בסמכות המלך או האצולה נחשבה למרידה ודינה תלייה בכיכר העיר. מה יהיה הלאה?
אי-אפשר לעצור את מהלך הזמן ולהקפיאו בימי הביניים, הדינאמיקה האנושית מתקדמת הלאה ולנשיאה שתי ברירות או להיגרר על ידי הזרם או לזרום איתו.
אמר הפרופסור פרידמן בראיונו: אם לא נערוך עכשיו את השינויים יחדיו, הכנסת תערוך אותם בראש אחד.
מנגד, אל לנו לשכוח כי הנשיאה היא הסמכות המשפטית העליונה במדינה, כבודה הוא כבוד מערכת המשפט, בכל מצב יש לשמור על כבודה.
איך אמר בזמנו החכם קזבלן: ''בשביל כבוד יש לעבוד''.
הנשיאה לא יכולה לזכות בכבוד רק עקב המינוי, בשביל לזכות בכבוד היא צריכה לעבוד, ולעבוד קשה, כי מולה ניצב אדם בעל שיעור קומה שאינו מתכונן להתכופף.
ואנו פשוטי העם עומדים משתאים לנוכח ההצגה הטובה בעיר, ובחינם!
כאשר דני פגש את דורית
