|
|
|
אסכולת פרנקפורט לדין
ד''ר מיכאל ברונשטיין
הסיסמה ''פושעי אוסלו לדין'' מתנוססת באוויר ונדבקת על המכוניות כסימן שבתוכה נוסע ''הימין הקיצוני''. מעטים טרחו לחשוב מה עומד מאחוריה, וביתר דיוק, מה הוא באמת ''הפשע של אוסלו'' ואיך קרה שהפושעים פשעו?
האמת היא שהדבר איננו פשוט, אם מנסים לצאת מהמסגרת ''כואב לי הלב''. גם לי כואב הלב, אך אינני סבור שזה פותר אותי מהחובה לחשוב.
תהליך ''אוסלו'' הוא מקרה יחידני בהיסטוריה במובן זה שהוא היחיד בו תפיסת ''אסכולת פרנקפורט'' ירדה ממדפי התיאוריה לשטח המציאות. בדומה לכך המהפכה הבולשביקית שהיא הניסיון היחידני של מימוש המרקסיזם ככתבו וכלשונו. המהפכה המרקסיסטית הזרימה נהרות דם - זה ידוע. שלמה באום ז''ל ניבא ש''שלום אוסלו'' יטבע בים של דם - אכן הוא צדק ועל כך ''כואב הלב''. אבל חובה עלינו להיות ''ציניים'', לחשוב, להבין ולהפיק לקחים כי אם לא כן, נחלל את כבוד הנופלים שלנו. אי לכך נשים הצידה את הזעקה והכעס. ננסה ללמוד משהו.
למה שמתי בשורה אחת את מרכסיזם ואת אסכולת פרנקפורט? כי היא נחשבת לניו-מרכסיסטית, נכון יותר לכנותה ''פוסט-מרכסיסטית''.
המרכסיזם הקלאסי הוא התפיסה הדטרמיניסטית של ההיסטוריה, בה הכל מוכתב מראש על ידי ''שיטת יחסי היצור''. לדוגמה, אם הומצאה מכונת הבערה הפנימית - העולם חייב להשתנות, ובסופו של הדבר הפרולטריון ישלוט בו. אין להכחיש שיש בה בקביעה זו אמת כלשהי, אך היא נראית פשטנית למחריד, ועדיין לא מובן אין נובעים ממנה אותם נהרות של דם אשר תמיד מלווים כל ניצחון של המרכסיסטים. את זה נבין אולי בהמשך.
פשט התיאוריה המרכסיסטית אמר, שאחרי מלחמת העולם הראשונה (כל שכן השניה) העולם הקפיטליסטי היה צריך להיעלם. מכיוון שזה לא קרה הייתה למרכסיסטים בעיה. אני מתכוון לצד התיאורטי של מרכסיזם, אם כי רוב המרכסיסטים אינם מתעניינים בתיאוריה אלא בשלטון.
''אסכולת פרנקפורט'' קמה באוניברסיטה בעיר גרמנית פרנקפורט-על נהר-מיין בשנות ה- 20 המאוחרות והיא הציעה פתרון לבעיה. לפי פתרון זה אכן היה חייב לפרוץ משבר חברתי-פוליטי ולהוליך את פרולטריון לשלטון, אך התהליך ההכרחי הזה נמנע משום שהבורגנות העולמית הפעילה תעמולה מרוכזת ו''טמטמה'' את הפרולטריון.
יש להבין את הממד המהפכני של התזה: לפי המרכסיזם הקלאסי דבר כזה הנו בלתי אפשרי כי הוא סותר את הדטרמיניזם. אם כן הדטרמיניזם בוטל. מרגע זה המאבק ''עובר'' ממישור האובייקטיבי של המציאות למישור הווירטואלי של השפה. שליטה באמצעים וורבליים (שפה, אג'נדה, כלי התקשורת) קובעת את השליטה הפוליטית ולא דברים ''ממשיים''. מבחינה זו קבוצת פרנקפורט היא אנטי-מרכסיסטית במובהק; בכל זאת היא משויכת כ''ניאו-מרכסיסטית''. מי צודק?
התשובה היא - השיוך. ''פרנקפורטיסטים'' השליכו מאחריהם את ''הקליפה'' הדטרמיניסטית כדי לשמר את עיקר ''הסוד המרכסיסטי'' שאין הוא אלא שיטה לתפיסת השלטון. ב''זרוע הפוליטית'' של אסכולת פרנקפורט פותחה ההבנה ברורה. מדובר בחבורה של אינטלקטואלים החפצים להגיע לשלטון. בתור קבוצה קטנה ומבודדת אין להם סיכוי להצליח בדרך הדמוקרטית. הדרך שלהם עוברת בהתססת החברה, חתרנות והשלטת השפה המיוחדת, המותאמת למטרה זו. שפה קובעת שדרישותיהם של המדוכאים ''צודקות'' וחייבות ''להיענות'' - בטוב או ברע. האינטלקטואלים ממנים את עצמם לנציגיהם של המדוכאים ולמנהיגיהם, הם - הגל עליו רוכבים האינטלקטואלים - לעמדות השליטה הנכספות.
בעבודות המאוחרות נקבעו הקבוצות ה''נוחות'' למטרה זו: הנוער, ההומוסקסואלים, הנשים (בגרסה של הפמיניזם האולטימטיבי). מבחינה זו המרכסיזם הקלאסי הוא המקרה הפרטי, מין ''ניסיון ראשון'', כאשר ''הגל'' הוא הפרולטריון. אמנם התברר, בדיעבד שפרולטריון שואף לטובה קטנה במסגרת הקיימת ומסתפק בכך. אם כן הוא מאכזב את אלה שמתכוונים ''לרכב'' עליו לפסגת השלטון. אין דבר, יש למצוא קבוצות אחרות.
לבושתי גם קארל מרכס וגם ראשי אסכולת פרנקפורט היו יהודים. נחמה קטנה אני מוצא בכך שנפשית הם התנתקו מהעם. בעצם מכל עם (בלעם - ללא עם). אין זה מקרה - ההשתייכות הלאומית יוצרת אחראיות קבוצתית והיסטורית המפריעה במאבק לשלטון ולעריכת ניסויים חברתיים בקנה מידה גדול. אוטו פון ביסמרק אמר פעם: ''את הסוציאליזם'' אפשר לארגן רק במדינה שלא חבל עליה'' , לא מקרה הוא ש''חסידי אוסלו'' אומרים בפה מלא: ''למען סיכוי לשלום אני מוכנים לסכן את המדינה''.
לפי כל הסימנים האסלם הוא ''הגל'' הנוכחי והוא לבטח לא יאכזב כי הוא אכן שואף לשליטה. אלא שהוא לבטח יבלע את האינטלקטואלים הטיפשים שרוצים לרכב עליו - סינים קוראים לזה: ''לרכב על הטיגריס'', גרמנים אומרים: ''לתפוס את זאב באוזניו''. אלה ואלה מתכוונים לתהליך אותו קל להתחיל ואי אפשר לעצור, תהליך מסוג זה מבצעים רק בסביבה שלא חבל עליה.
מעניין שלא מצאתי ביטוי בעברית המקביל לאמירות אלו - הביטוי ''גולם קם על יוצרו'' הכי קרוב, אך הוא שונה.
הנני טוען שאין להבין את ''אוסלו'' בלי לקחת בחשבון את ''אסכולת פרנקפורט''. דבר נוסף: אסכולת פרנקפורט במתכונת ''הרכה'' שולטת בעולם המערבי (כגון איחוד אירופי). אי לכך צפויה התנגדות טוטלית ל''גילוי היסוד הפרנקפורטיאני'' של ''אוסלו''. יש לדעת את זה מראש. להלן תיאור קצר: קבוצת אינטלקטואלים הגיעה למסקנה כי אפשר לסיים את הסכסוך היהודי פלסטיני-ערבי במחי יד, כי הוא לא יותר מטעות אופטית או הסתבכות היסטורית מקרית. בטרגדיה של שקספיר שתי משפחות של אצולה איטלקית הסתבכו במעגל אין-סופי של נקמה, אך זוג מאוהבים (רומיאו ויוליה) פרצו את המעגל - לדאבוננו ולצורך הסיום המרגש הם אף התאבדו במהלך ההצגה.
אילו הטרגדיה שלנו הייתה מתגלגלת לה ביפן - ייתכן שהאינטלקטואלים האלה היו מתאבדים בפומבי על-מנת ליצור זעזוע ולסיים בכך את המלחמה המטופשת. אך הפארסה שלנו מתגלגלת לה במזרח בין מזרח התיכון המושחת לבין אירופה הרומנטית. באירופה נולד מושג ''סוכן 007'' הוא שיש לו הרשאה להרוג. האינטלקטואלים שלנו נטלו לעצמם את ההרשאה לערוך ניסוי היסטורי - ויהיה מה. כלומר שייהרגו כמה אנשים שיידרש - זה הצד האירופי, הפרנקפורטיאני, אם תרצו. האם התהליך פסול מעיקרו?
מוכרח אני להשיב בשלילה. אין לאסור על האנשים לחלום, ואין לאסור עליהם לגשש את ההתחלות. אלא שאת ההחלטות הגורליות החברה צריכה לקבל בעצמה - זה העיקרון של הדמוקרטיה, ולא ארחיב את הדיבור מדוע הוא צודק במקרה שלנו.
אכן ל''תהליך אוסלו'' סופקה התפאורה הדמוקרטית- אך מתוך המניפולציות הפרנקפורטיאניות. עד כדי כך ש''אדריכלי אוסלו'' נטלו לעצמם את הרשות ''להתכחש'' במידה ודבר משא ומתן יודלף איכשהו,( ד''ר' יאיר הירשפלד, ''אוסלו: נוסחה לשלום''). כמו כן תוכננו ותואמו עם ערפאת תוכניות לתמרן את המנהיגים הנבחרים של הציבור הישראלי לכיוון הרצוי (אני מניח שלא היה קשה לתמרן את פרס, עם רבין המשימה הייתה טיפה יותר קשה).
כאן הגענו ל''נקודה החתרנית'' של אסכולת פרנקפורט, ואני סבור שיש להכיר באפשרות הזאת ולאסור אותה על פי החוק, כפי שנאסרו פעולות אחרות הפוגעות באשיות הדמוקרטיה באופן ישיר או מצטבר. במילים אחרות ''תורת פרנקפורט'' ראויה להיות אסורה להפצה לפחות כמו שאסורה הגזענות, המרדה או הכנות לפעילות טרוריסטית.
אבל יש גם הפן המזרח-תיכוני של השחיתות. גם אם נרשה לאינטלקטואלים 007 לרכב על גבינו, אין שום סיבה שיקבלו פרסים יוקרתיים על כך. גם אם הכנסת תכיר בנחיצות ההיסטורית של ''קרבנות השלום'' הרגש והמצפון מתקוממים נגד הקבלת הפרסים. לשון אחרת: פרס צריך לוותר על פרס נובל (ופרסים אחרים) או על אזרחות ישראל. דברים דומים נכונים גם לגבי גיבורים אחרים של הפרשה. ברוסיה הבתר-קומוניסטית הוכר הצורך ב''שקיפות'', הכוונה היא שחייב להישמר רף של אמונה בין העם ובין מנהיגיו והוא אפשרי רק אם אלה ''שקופים''. העיקרון הוא נכון, גם אם בפועל הוא לא יושם ברוסיה החדשה. האם הוא יושם אצלנו? מה יודע הציבור על מימון אוסלו ממקורות הזרים? מה הוא יודע על מימון ''קרנות השלום'' למיניהם? מה הוא יודע על ''מרכז פרס לשלום''? - הוא לא יודע כלום. כי רשם האגודות ומבקר המדינה, העיתונים והשאר ''עושים להם הנחות''. אינני טוען שכל זה בגלל ''אהבת השלום'', יותר נכון לומר שזה ביטוי לאופי האוליגרכי של החברה הישראלית. זו האוליגרכיה המזרח-תיכונית המושחתת והשוחטת - את האחרים. גם זה מ''לקחי אוסלו''.
אינני סבור ש''דין'' מגיע ל''גיבורי אוסלו'', כי אצלנו ,הדין'' שייך למעגל האוליגרכי. התהליך חייב להיות ''שקוף'' באופן אולטימטיבי, אסור שאיזה כלל ''סוביודיצה'' יחול עליו. ''פשיעות אוסלו'' חשפו ליקויים יסודיים בתפקוד מכונת הניהול של המדינה - הם חייבים להיחשף ולהיות מתוקנים.
כי אם לא כן יהיה כבוד הנופלים מחולל.
|
|
|
אסכולת פרנקפורט לדין
