העסק רשום על שמו של
בנימין נתניהו. המציאות שונה.
נתניהו לא היה מעולם יותר מאשר מוכר חלקלק של תרופות-פטנט. זהו הטיפוס המופיע במערבונים אמריקאיים ומוכר תרופה שהיא טובה לכול, גם למניעת שפעת וגם לריפוי שחפת, גם להתקפי-לב ולמחלות-נפש. המכשיר של המוכר הוא הלשון: בשטף-דיבורו הוא בונה מגדלים באוויר, מנפח בועות של אשליות ומשתק ספקות.
מאז שנבחר נתניהו לפני כמעט שנה, יצירתו העיקרית היא הממשלה שהקים: ממשלה מנופחת של 30 שרים ושלל סגני-שרים, רובם מובטלים מכל תפקיד ממשי, חלקם מופקדים על משרדים חשובים שהם הכי-הכי לא מתאימים להם. מאז הקמתה הוא עוסק בתפקיד האחד החשוב לו באמת: ההישרדות.
בגן-החיות הזה הקרוי ממשלה, היצור החשוב באמת הוא הליברק – מפלצת דו-ראשית, שכל שאר בעלי-החיים יראים מפניה. החיה הזאת היא חצי
ליברמן, חצי
ברק.
כאשר הופיע אביגדור איווט ליברמן לראשונה על הבמה, רבים זלזלו בו. לאדם כזה, חשבו, אין סיכוי בפוליטיקה הישראלית.
זה עשר שנים מתנהלת נגדו חקירה על חשדות של שחיתות, קבלת כספים ממקורות זרים עלומים ועוד. יתר על כן, בעיני ציבור גדול הוא דמות לא-ישראלית מובהקת. הדביקו לו תווית נצחית של עולה חדש, למרות שהוא כבר נמצא בארץ 31 שנה. בעיניהם, מראהו החיצוני, שפת גופו, חתך-דיבורו – כולם ''בלתי-ישראליים'' בעליל, ''לא משלנו''. איך יבחרו ישראלים באיש כזה?
חוץ מזה, ליברמן הוא מתנחל, תושב ההתנחלות נוקדים באזור בית-לחם, והמתנחלים אינם פופולאריים במדינה. הוא גזען מוצהר, שונא ערבים, מזלזל בשלום, אדם שמטרתו המוצהרת היא מדינה נקייה מערבים. אמנם יש בישראל (כמו בארצות אחרות) הרבה גזענות חבויה, בחלקה גם לא-מודעת, אבל זו גזענות מוכחשת. הישראלים – כך האמינו רבים – לא יבחרו באדם שהוא גזען גלוי.
בבחירות האחרונות הופרכה אמונה זו. מפלגתו של ליברמן זכתה ב-15 מושבים, שניים יותר ממפלגתו של ברק, והפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. לא-מעט צעירים ישראליים מובהקים, צברים בני צברים, הצביעו בעדו. הם ראו בו את הכתובת הטובה ביותר להצבעת-מחאה.
הממסד לא נבהל. אז בסדר, הייתה הצבעת מחאה. בכל מערכת-בחירות בישראל קמה רשימה שצומחת פתאום וקמלה למחרת, כמו הקיקיון של
יונה הנביא. ד''ש, הדרך השלישית, שינוי ועוד – איפה הם היום?
אבל ליברמן איננו
יגאל ידין ולא
טומי לפיד. הוא אדם כוחני, ברוטאלי, חסר-מעצורים, אדם המוכן לפנות – כאמרתו של
יוסף גבלס – אל היצרים הפרימיטיביים ביותר של ההמון.
עלולה לקום בישראל קואליציה של כל הנרגנים והנזעמים, כמו שנאמר על
דויד כאשר ברח מפני
שאול:
וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר;... ציבור-הבית של ליברמן הוא מגזר העולים מברית-המועצות שלא התאקלמו בארץ וחיים בגטו רוחני וחברתי. עלולים להתוסף עליו קהילות אחרות: מתנחלים, מזרחיים המאמינים שהליכוד בגד בהם, צעירים הרואים בו אדם המבטא בגלוי את אשר הם מאמינים בו בסתר: שצריכים לגרש את הערבים מהמדינה, ומהארץ בכלל.
ההופעה הבלתי-ישראלית של ליברמן עלולה להפוך ממגרעת ליתרון. דווקא אדם כל-כך לא-ישראלי עלול להתגלות כמנהיג אידיאלי למחנה המאוחד בשנאתו ל''אליטות'', לבית-המשפט העליון, למשטרה, לתקשורת ולשאר עמודי-התווך של הדמוקרטיה הישראלית.
גם חקירת המשטרה עלולות לרומם אותו בעיני קהל זה. בעיניו הוא נרדף על-ידי האליטות המתחסדות. ענן החשדות לא הפריע לנתניהו למסור לשליטתו את משרדי המשפטים והמשטרה, שני המשרדים המופקדים על אכיפת החוק, הנשלטים עכשיו על-ידי עבדיו הנרצעים.
אסור לזלזל בסכנה. מנהיגים אחרים מסוגו בהיסטוריה נחשבו למוקיונים והיו נושא ללעג האליטות לפני שהגיעו לשלטון ועשו שמות.
אבל הראש השני של הליברק מסוכן מהראשון. סכנת ליברמן שייכת לעתיד – סכנת אהוד ברק היא ממשית ומיידית.
השבוע עשה מעשה שצריך להדליק נורה אדומה. לדרישת ליברמן, העניק ברק מעמד אוניברסיטאי למכללת המתנחלים באריאל.
בניגוד לליברמן ה''זר'' בא ברק מלב ישראל הוותיקה, בן קיבוץ, איש סיירת מטכ''ל, דובר עברית רהוטה במבטא הנכון. כרמטכ''ל לשעבר וכשר-הביטחון בהווה הוא מייצג את העוצמה המאסיבית של המגזר החזק ביותר במדינה: הצבא.
ליברמן עדיין לא הספיק לעשות שום מעשה ממשי חשוב נגד השלום, חוץ מדיבורים. ברק עשה גם עשה. קראתי לו פעם ''פושע שלום'', להבדיל מ''פושע מלחמה'' – אם כי גם תואר זה הודבק לו מאז ''עופרת יצוקה''.
הפגיעה האנושה שהנחית ברק על סיכויי השלום באה אחרי ועידת קמפ-דייוויד. כדאי לחזור בקיצור על ההשתלשלות: כשנבחר ב-1999 ברוב מוחץ, על גלי ההתלהבות של מחנה-השלום ובעזרת סיסמאות-שלום מובהקות (''חינוך במקום התנחלויות!''), הוא פיתה את הנשיאים
ביל קלינטון ו
יאסר ערפאת לקיים איתו ועידת-פסגה. בתערובת אופיינית של שחצנות ובורות האמין שאם יציע לפלסטינים מדינה פלסטינית, הם יוותרו על כל שאר תביעותיהם. הצעותיו, שאמנם הרחיקו-לכת יותר מהצעות קודמיו, היו רחוקות מהמינימום הדרוש לפלסטינים. הוועידה נכשלה.
כשחזר מקמפ-דייוויד לא השמיע את ההכרזה המקובלת (''הושגה התקדמות חשובה, המשא-ומתן יימשך...''), וגם לא את ההודאה הבלתי-מקובלת (''מצטער, טעיתי. לא היה לי מושג!'') הוא יצר מנטרה שהפכה מאז למרכז הקונסנזוס הלאומי: ''הפכתי כל אבן בדרך לשלום / הצעתי לפלסטינים כל מה שהם יכלו לבקש / הם דחו את כל ההצעות / אין לנו פרטנר לשלום.''
הכרזה זו מפי מנהיג מפלגת-העבודה, הקורא לעצמו לא-אחת ''ראש מחנה השלום'', הנחיתה מכה קטלנית על כוחות-השלום בישראל, שתלו בו תקווה כל-כך גדולה. הרוב העצום של הישראלים מאמינים עכשיו באמונה שלמה ש''אין לנו פרטנר לשלום'', וכך סלל את הדרך לעלייתם לשלטון של
אריאל שרון ו
בנימין נתניהו.
בכל תקופת כהונתו הקים והרחיב ברק התנחלויות. לפי הוראתו, העניק אלוף-הפיקוד רישיון לתחנת-שידור של המתנחלים (שהתחילה באחרונה לשדר, למרות מאבק המשפטי עיקש של ''גוש שלום'' נגדה.) גם בבחינה זו, הוא עולה בהרבה על הליברמנים. החלטתו בעניין האוניברסיטה באריאל תואמת את כל דרכו.
''רגע! רגע!'' ישאל כאן אדם רציונאלי, ''מה זה נוגע בכלל לברק? הוא הרי שר-הביטחון, לא שר-החינוך!''
אריאל היא שטח כבוש. בשטחים הכבושים, הצבא הוא הריבון. ברק אחראי על הצבא. את ההוראה לשדרג את מכללת אריאל נתן ברק לאלוף פיקוד המרכז של צה''ל. כפי שציין
יוסי שריד, שר-חינוך לשעבר, ''המרכז האוניברסיטאי אריאל'' יהיה המוסד האוניברסיטאי היחידי בעולם המוקם על-ידי הצבא.
מוסד אקדמי ישראלי עובר דרך ארוכה עד שהמוסדות האחראיים מעניקים לו הכרה כאוניברסיטה. יש בישראל מכללות רבות, הרבה יותר מקצועיות ממכללת אריאל, השואפות למעמד זה. בשטחים הכבושים די בהוראת גנרל.
העובדה הזאת מטילה אור על מצב חסר-תקדים, שכולו המצאה ישראלית: הכיבוש הנצחי.
משטר של כיבוש הוא, מטבעו, מצב זמני. הוא קם כאשר צד אחד במלחמה כובש במהלך הקרבות שטח של הצד האחר. הוא אמור לשלוט בו, בכפוף לחוק בינלאומי מפורט, עד לסיום המלחמה, כאשר גורל השטח מוכרע בהסכם-שלום.
מלחמה היא עניין של כמה שנים, לכל היותר, ועל כן מצב הכיבוש הוא זמני. ממשלות ישראל הפכו אותו למצב-קבע.
מדוע?
משה דיין, שר-הביטחון בראשית הכיבוש, גילה שהכיבוש הוא בעצם מצב אידיאלי. הוא נותן לכובש שלטון מוחלט ללא שום התחייבות להעניק לתושבים זכויות-אזרח כלשהן. אילו סיפחה ישראל את השטחים, היה עליה להחליט מה לעשות באוכלוסיה. זה היה יוצר מצב מביך. תושבי ירושלים המזרחית, שסופחה רשמית לישראל, לא קיבלו אזרחות, אלא רק מעמד של תושבים. ממשלות-ישראל חששו שהעולם לא יסבול מדינה ששליש מתושביה אינם אזרחים.
מצב הכיבוש פותר את כל הבעיות. לתושבי השטחים הכבושים אין בפועל שום זכויות: לא לאומיות, לא אזרחיות, לא אנושיות. ממשלות ישראל מקימות התנחלויות בכל מקום העולה על רוחה, בניגוד לחוק הבינלאומי, ועכשיו היא מקימה שם אוניברסיטה.
(לא מכבר השמיע
סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל-קודס בירושלים המזרחית המסופחת, רעיון מקורי: שהפלסטינים ידרשו מישראל לספח את השטחים הכבושים, מבלי לדרוש מעמד של אזרחים. נוסייבה מקווה, כנראה, שברבות הימים לא תוכל ישראל לעמוד בלחץ הבינלאומי ותיאלץ להעניק אזרחות לתושבים, ואז כבר יהיו הפלסטינים רוב במדינה וייעשו בה ברצונם. אני מעריך את נוסייבה מאוד-מאוד, אבל זה הימור מסוכן מדי.)
ממשלת ספרד כבר הודיעה שהיא מחרימה את מכללת אריאל וביטלה את השתתפותה בתחרות אדריכלית עולמית בהנהגת ספרד.
אני מקווה שממשלות נוספות וקהילות אקדמיות אחרות בעולם ייקחו דוגמה ויטילו חרם מוחלט על מוסד זה.
הליברק אמנם מצפצף על העולם. למפלצת דו-ראשית זו לא איכפת שום חרם. אך מוסד אקדמי לא יכול להיות אדיש לחרם עמיתיו בעולם. ואם הקהילה האקדמית הישראלית לא תקום נגד הקמת אוניברסיטה מטעם המתנחלים ובחסות צבאית – היא מסתכנת בהטלת חרם גם עליה.
מפלצת ושמה ליברק
