בעוד מספר שעות לא רב תסתיים תקופת ההמתנה מורטת העצבים למועד פקיעת הקפאת הבנייה. לאורך השבועות האחרונים מחכה העולם כולו בציפייה דרוכה למשמע קול מנהיגותי מירושלים, סמכותי, החלטי ומחויב לתהליך שהחל זה מכבר, ממתינים לשווא. בנימין נתניהו אשף התקשורת, דמות ציבורית ססגונית וחדת לשון בעברה, הפכה למי שקפאה שד ובחודשים האחרונים אף נעה בצלליה של הפוליטיקה המקומית והאזורית.
בעידן בו נדרשת החלטה פטאלית וברורה, ''זמן של מנהיגים'' יצוטטו העיתונים, לא טובל ידיו ראש הממשלה בקלחת הלוהטת, אלא שולח את פקידי העל, עושי דברו כ
אהוד ברק ועורך הדין
יצחק מולכו בכדי לנהל את התהליך שיכתיב את עתיד המזרח התיכון ההפכפך. לא די בהצהרות פומביות ולחיצות ידיים מנומסות, זהו זמן להוכיח יכולת שכנוע, לסחוף ולהשפיע, קרקע פורייה בכדי להיזכר מעל דפי ההיסטוריה, אך קול דממה דקה נשמע.
ראש הממשלה ממאן לקרוא את המציאות נכוחה, כאשר עמיתיו למשא ומתן כבר חשים על בשרם את חרב כשלון השיחות מתקרבת. ראש הרשות
אבו מאזן מרגיש מיום ליום את טבעת החמאס מתהדקת, גם בגדה המערבית, הארגון הפנאטי מגייס פעילים בשטח השיפוט הלגיטימי של אבו מאזן ומכין את הקרקע ליום קריאה.
בשונה מהמציאות הפוליטית בישראל, זו אשר מסתפקת במנהיג שהולך ומצטלם כמו מנהיג אך נכשל בלשונו והתנהלותו, ברשות הפלסטינית נמדד אבו מאזן במעשיו. לא מעט גבות יורמו למשמע הקביעה כי בממסד הפוליטי, בתקשורת, וברחוב הפלסטיני קיימת ביקורת עצמית נוקבת וחריפה בהרבה מאשר בישראל, ואבו מאזן במרכזה. טענות רבות בנוגע לפשרנותו בנושא הפליטים נשמעת ממגורשי 1948, בהנהגת החמאס ברצועה ובדמשק חובטים בתוקף החוקי של היותו המנהיג הפלסטיני בעוד הם השולטים בפרלמנט, ומעל הכול הפלסטיני הממוצע שמרגיש כי לנעליו של הראיס נכנס אדם בעל המידות הלא נכונות. דווקא עכשיו כשמנהיגותו של אבו מאזן מוטלת בספק רב וממשי, על נתניהו לייצר מערכת יחסים קרובה ומחייבת בינו לבין הנשיא הפלסטיני, כזו שתזכיר את יחסי
יצחק רבין ו
עבדאללה מלך ירדן, שתשים קץ לסכסוך ותביא לרווחה אזורית.
גם המתווך האמריקני ממתין, עמוס תקוות וחלומות שלא יתגשמו במשול נתניהו בכיפה בירושלים. לדבריו הוא עדיין מאמין שמנהיגים מחויבים עתידים לפתור גם את הסכסוך המדמם הזה. טירון או לא, על נחישותו של
אובאמה להקדיש את מיטב משאבי הממשל בוושינגטון לצורכי התהליך, אין חולקים. הוא שולח את מזכירת המדינה,
הילארי לקלינטון להתרוצץ במסעות דילוגים בין ירושלים ורמאללה.
ג'ורג' מיטשל שליחו המעוטר של הנשיא לאזורנו מכיר בעל פה את קו ירושלים והגדה המערבית, אנשי קונגרס, סנאטורים וכן העומד בראשם סגן הנשיא
ג'ו ביידן כבר ביקרו בישראל, אך האחרון זכה להכרת תודה בדמות מקלחת צוננין של התנשאות ישראלית טיפוסית.
את סיוע העתק בדמות 3 מיליארדי דולרים, מעביר הנשיא אובאמה לישראל, ומזמין באופן טבעי את המפלגה הרפובליקנית לחבוט בו ללא רחם, שכן ארצות הברית מצויה במשבר הכלכלי הגדול וכנראה המתמשך ביותר מאז השפל הגדול. בשונה מנתניהו, משלם הנשיא אובאמה מחיר כבד על כך שלשיטת מבקריו הוא משחית את זמנו בטיפול בעיות הרחוקות גיאוגרפית, אך גם מליבו וכיסו של האזרח האמריקני הממוצע. הבחירות המתקרבות בקונגרס, העלולות להכריע את יכולתו של אובאמה לגייס את בית הנבחרים להחלטות שיקבל, הופכות את תוצאת המשא ומתן הנוכחי למשמעותיות בהשפעה על דעת הקהל בארצות הברית. אובאמה זקוק להישג שיבהיר לכולם שהוא איננו בלון של אויר חם של הבטחות שלא יקוימו, ולכן מפציר בצדדים להבין את גודל השעה ההיסטורית ולפעול בהתאם, אך מירושלים אין קול ואין עונה.
ובינתיים דבק בחוסר מעש מתמשך המנהיג הישראלי לכתת רגליו. במידה ותכשלנה השיחות תועבר האשמה לאחר כבוד על כתפי הפרטנר והמתווך, והטיעון השחוק לפיו ההקפאה הייתה חסרת תקדים ורק הקשיחה את עמדות הצד השני תפומפם חזור ושנה במדיה הישראלית. במידה והשיחות יגיעו למבוי סתום ויכשלו, יכרסמו דוברי נתניהו במעמדו של הנשיא אובאמה כמתווך יעיל והוגן, שכן במידה והיה פועל בצורה סימטרית, גם הפלסטינים היו מבינים את חלקם בכישלון. המדינות הערביות המתווכות בתהליך תקבלנה סטירת לחי מצלצלת ומתנגדיהן הפונדמנטליסטיים לרוב יקבלו נקודת זכות נוספת.
נהמות הדחפורים יחלו להישמע, באפרת, בעלי, בקרית אריה. קולות האלימות והתסכול רוגשים לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית הכבושה, זמנו של אבו מאזן הולך וקצר, כמוהו של אובאמה, טרם זמנם, ככה סתם. מעל כולם מחייך לו נתניהו, אולי תושמע מעט ביקורת, וגם מעט קריאות חלושות משמאל, אך בתוגת הכישלון עוד עלול להתרחב מעגל השכול.
נתניהו והטעויוט
