געגועים לבן-גוריון

געגועים למנהיג שידע לקבל החלטות גורליות, גם אם היו קשות ולא פופולריות בזמנן

בדצמבר 1973, בעודי במדים, נמניתי על החבורה המצומצמת של אלופי צה''ל שנשאה את ארונו של דוד בן-גוריון במסע ההלוויה. מאז חלפו כמעט 40 שנים, וככל שעובר הזמן רק גוברים הגעגועים לזקן, למנהיגותו יוצאת הדופן, לראייתו למרחוק, וליכולתו לא רק לומר אלא גם לפעול בדרכו אותה הגדיר כי ''אינני שואל מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לו''.

נדרשתי בימים אלה לראיון על היכרותי והתרשמותי מן האיש והמנהיג, ורשמתי לעצמי 7 נקודות המבטאות את דרכו ואת תרומתו הייחודית. ואגב, לא כללתי את ההחלטה ההיסטורית על הקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בכוח ההחלטה שקיבלה מועצת העם ב-‏14 במאי 1948. המדינה קמה בכוח החלטת החלוקה מן הכ''ט בנובמבר, בכוח סיום שלטון המנדט הבריטי אשר אילץ אותנו לשאת באחריות השלטונית ובכוח ניצחוננו הצבאי במלחמה. פלישת צבאות ערב הייתה מתממשת אפילו לא הוכרז על הקמת המדינה.

מה הן שבע ההחלטות הגדולות והגורליות שקיבל?

• ב-‏15 במאי הורד הדגל הבריטי והונף דגלה של ישראל. זה היה הביטוי המעשי היחיד לסיום המנדט. כל תחומי הפעילות של המדינה המשיכו להתנהל כסדרם, ובאופן הטבעי ביותר. לא נתנו את הדעת על כך שמנהיגות היישוב היהודי, שהמוסדות הלאומיים שלנו הכינו את התשתית לכינונה של מדינה עצמאית. בן-גוריון, האיש שעמד בראש הפירמידה משנות ה-‏30', בוודאי תרם לכך רבות.
• עד 1946 לא היה בן-גוריון מעורב בתיק הביטחון של היישוב היהודי. כשנה וחצי לפני שפרצה המלחמה הבין בן-גוריון כי המלחמה בשער, וכי יהיה עלינו להילחם מול צבאות סדירים ולא רק מול כנופיות. משנטל את תיק הביטחון התייחסו אליו כאל מטורף המדבר על הצורך להצטייד בתותחים, במטוסים ובטנקים, הוא תבע מארגון ההגנה להיערך למלחמה ולהפוך לצבא. אלמלא החלטות אלה ספק אם היינו עומדים במערכה הצבאית.
• למן היום הראשון ראה בממלכתיות ערך עליון. חששו הגדול היה מפלגנות שלא תאפשר לקיים מדינה ולא תאפשר עמידה בנטל. בתחום הצבאי – ראינו את פירוק הארגונים הפורשים ואת פרוק מטה הפלמ''ח. הירי על ה'אלטלנה' מבטא נחישות זו. בתחום החברתי – ביקש לקיים מערכת חינוך אחידה.
• בן-גוריון ידע גם מתי לעצור. הוא מנע השתלטות צבאית על הגדה המערבית ועל רצועת עזה, למרות שהייתה יכולת צבאית לעשות כן. הוא הבין כי לא יעלה בידינו לבלוע שטחים ואוכלוסיות נוספים.
• המלחמה זה אך נסתיימה ובן-גוריון החליט על פתיחת שערי הארץ לעלייה. הוא לא היסס להטיל על יישוב קטן של 600 אלף איש, יישוב שחלקו הגדול עולים שטרם התבססו, לקלוט תוך שנים ספורות מסה של למעלה משני מיליון עולים, כמעט כולם – ניצולי שואה וחסרי כל. הייתה זו החלטה נועזת ומטורפת שאין לה אח ורע בהיסטוריה העולמית. אולם בן גוריון הבין כי זוהי הזדמנות חד-פעמית שאסור להחמיצה. אכן, נעשו הרבה שגיאות בדרך, אולם כך ורק כך קמה מדינה חזקה ומבוססת.
• גם בן-גוריון לא סלח לגרמניה את השואה שהמיטה על העם היהודי, אולם טובת המדינה וצרכיה לעתיד הולידו את הסכם ה''שילומים'' על אף מחאה ציבורית אדירה שאיימה על הכנסת ועל הממשלה. קשה לראות היום כיצד היינו נראים אלמלא אותם הידברות והסכם עם גרמניה החדשה.
• ולבסוף, על אף גילו הגבוה השכיל בן-גוריון להבין את מגמות המדע והטכנולוגיה המודרנית. בן גוריון תפש את משמעות האנרגיה הגרעינית והשלכותיה בכל התחומים. הקמת הכור הגרעיני בדימונה נועדה לבסס את ביטחונה ועתידה של המדינה.

מנהיגינו מרבים לדבר היום על מנהיגותו של בן-גוריון. לדאבון לב, איננו רואים ביניהם את ממשיכי דרכו.

---

תיקון טעות:
בטור שפרסמתי לפני שבוע ייחסתי לדיפלומט הטורקי סלאחטין אלקומן את סיפור הרכבת במרסיל. אלקומן היה הקונסול הטורקי ברודוס וזכה בתואר חסיד אומות העולם על הצלת יהודים ברודוס.
הקונסול הטורקי במרסייל היה נאסדט קנת.

---