ידוע כי בשער סדום היה יושב שופט לא בשביל לשפוט משפט צדק, כי אם בשביל לאכוף את ''צדק'' ההמון ולהבטיח את קיומו. זה היה המנגנון אשר שלט במערכת המשפט של סדום, ושנות של אור יבדילו בינינו לבין מערכת המשפט הסדומית, אך להפתעתי ולדאבוני רק מרחק של יריקה מבדיל בינינו; אנו ניצבים על תהום סדום.
• • •
המאמר יעסוק מן הסתם
סדום ועמורה, ג'ון מרטיןבמשה קצב אבל אני רוצה לפתוח בנתניהו. ביבי נתניהו הוא לא כוס התה שלי. ראיתי בו מאז ומתמיד את האופורטוניסט שמנסה להתפשר עם המציאות לא כי הוא אדם גמיש אלא כי הוא אדם חסר עקרונות. פעם הוא ימין לפעמים ימין קיצוני, היום בפועל הוא מרכז ומחר יכול בקלות להיות שמאל - תלוי עד כמה הדבר יתרום להשרדותו.
כגילוי נאות אוסיף כי השקפתי הפוליטית ימנית היא בהחלט, ואני חושב שאופורטוניסט כנתניהו רק מכתים את המפה הפוליטית הימנית, ואף ממיט קלון על הנמנים עליה. היום בעידן המנהיגות ''הימנית'' של נתניהו היוצרות התבלבלו, וקשה באמת להחליט היכן ממוקם פלוני ואלמוני על המפה הפוליטית, כי איון העקרונות ע''י נתניהו טישטש את הגבולות בין הימין והשמאל, ולא במקרה כל פוליטיקאי מצוי שעיניו בראשו מנסה היום להשתייך למרכז ''הגמיש'' ששום עקרון לא מחייב אותו, וזו בעינה הארץ המובטחת ומשאת נפשו של כל פוליטיקאי המבקש לשחות בים נטול כרישים; העקרונות הם הכרישים שיכולים לעכב להפריע ואף לסנדל.
קשה לעמוד, ולא במקרה, על הגבול המפריד בין כחלון ולפיד, ש''ס, יהדות התורה, המחנה הציוני, והליכוד שמלכד את כולם; גם בנט וליברמן סיגלו את עצמם לסביבה. לא במקרה המפה הפוליטית הקיאה מתוכה את אחרוני הנציגים של עיקרון ''ארץ ישראל השלמה'' כפייגלין, מרזל, או ישי שניסה לרכוב על העקרון ונחל כישלון צורם.
ביבי נתניהו הוא האבא הרוחני של אסכולת המרכז. הוא עמד בראש האסכולה הזו לא כי האמין בה אלא כי שירתה את יצר ההשרדות שלו, והמחיר לא עמד בראש מעייניו הוא היה מוכן לשלם כל מחיר עבור השרדותו הפוליטית, נכון לומר עבור כיסאו הפוליטי - כיסא ראש הממשלה. כך הוא מחק טיפין טיפין את העקרונות מספרי הפוליטיקה הישראלית וכל עדר הפוליטיקאים הלך אחריו בעיניים עצומות. כך נחנך ''המרכז'' הישראלי בהשראתו ובחתימת ידו, ולכן הוא לא כוס התה שלי.
אבל, ולמען האבל הזה מתחתי את היריעה הביביאנית עד כה, אני לא יכול לקחת את זעמי על נתניהו, ללכת עימו למשטרה ולהתלונן על כי מחק את העקרונות מהספר הלאומי שלי, אין לי קייס ביד, אבל אני יכול לכתוב מאמרים ולהוציא את זעמי דרכם, או לחילופין באמצעות שיחות עם ידידים, בצ'אטים, בפורומים, טוקבקים. לא פעם אני מתעמר בו דרך שרה אישתו ואני יודע שזה מכאיב לו עד זוב דם. אני מחפש אותו בקטנות וגם בגדולות, מתנכל לו, מטווח אותו ואת אישתו, פותח ספרים ישנים ומפשפש, בוחן מחטט ומוצא! את ביבי טורס, את הקלטת הלוהטת, את פרשת בר-און חברון, את פרשיית הבקבוקים של שרלה, את גלידת הפיסטוק, את המים בבריכה והחשמלאי בכיפור, את החשוד הצרפתי בעוקץ המאה, ואת הפרשה החסויה של הלבנת כספים – היא האחרונה והחביבה עלי מכולן.
כן אני מתעמר בו כי גנב לי את העקרונות מהיד, כמו שכל אחד יכול לנקום ולנטור בעמיתו על דברים הרבה פחות משמעותיים. אבל, וגם ה''אבל'' הזה חשוב ונחוץ, אינני יכול לארוז את הזעם שלי בשקית גומי גמישה ולמתוח אותה עד לאין סוף, זאת כי באחד משלבי המתיחה אני פוגש בחומה בצורה העשויה מחומר קשוח שלא ניתן לחדור דרכו ולהמשיך במלאכת ההתעמרות, שמבחינתי היא עבודה קדושה ולדידי אחרים בזויה.
אני מדבר כמובן על החומה המשפטית שסחף הזעם נעצר אצלה, מוצדק הוא או מוגזם, רפה הוא או אכזר. מאחורי החומה המשפטית הזו יושבים אנשים שמטלתם היא ליישב את דעתנו, ולעצור את הסחף הרגשי שלנו שהמנות שלו עלולות להיות מוגזמות ובלתי נשלטות.
כך הדבר בתחום האישי. אני יכול להיסחף ולהגזים בהאשמותי והתעמרותי בנתניהו שמבחינתי זו עבודת קודש, ולנתניהו שמורה הזכות לתבוע אותי על לשון הרע ועל זילות בכבודו, או אז האנשים שמאחורי החומה הבצורה ישפטו ביני לבינו ויחליטו אם זעמי כלפיו היה מוצדק, מוגזם, או בלתי נשלט בעליל ויש לעצור אותי- תרתי משמע.
אולם המטלה העיקרית של האנשים היושבים מאחורי החומה, היא לעצור את סחף העֶדר הזועם והמסוכן, שיכול לעשות שפטים בפרט ולדרוס אותו תחת רגליו. די בתיש אחד זועם וכריזמתי שייסחף את כל העדר אחריו וידרוס את כל העומד בדרכו. די בעילּה קטנה המקובלת על העדר המתלהם שתצדיק דריסת כל איש תחת רגליו גדול ועצום ככל שיהא.
עילּה כזו יכולה ללבוש שמלה פמיניסטית שבעטיה ההמון הנלהב יוצא במסע ציד ציבורי, כאשר כל הנרמס תחת רגליו מוטחת בו אשמת השוביניזם ונשלך אל מעבר לגדר. אולם אל דאגה, החבר'ה שמאחורי החומה הבצורה יחזירו לו את כבודו אם נרמס לשוא תחת רגלי העדר המתלהם. עילּה כזו יכולה ללבוש את דמות הנאורות, הלאומנות, הציונות, הקנאות, השלום, הצדק.
הרשות השופטת היא רשות עצמאית ולא בכדי. אני רואה בשופטינו בעלי השמלה השחורה כקבוצה נבדלת, שהוכשרה לנתק את עצמה מההמון הנלהב וממסעי הציד שלו, על אף ואותה קבוצה חשופה היא ככולנו לשיח הציבורי בכלל ולהשפעה התקשורתית בפרט. אין ספק בליבי כי לא די בהכשרה המשפטית בשביל להימנות על עדת השופטים, זאת כי לא כל משפטן ניחן בכישרון לאטום את אוזניו ואת עיניו, הגם כי שומע הוא ורואה וחש ככולנו.
בתוך עמו חי השופט, כל שופט. הוא שומע חדשות ככולנו, רואה טלויזיה וקורא עיתונים, הוא חשוף ככולנו לנתיבי תקשורת ההמונים שאף משפחתו ומעגל ידידיו מנויים עליהם, וכאדם אמור להיות מושפע מהשיח הציבורי כי הוא חי בתוכו, אולם בשבתו על כיסא השופט ובניגוד מוחלט לטבעו כאדם, הוא מנתק את עצמו באופן מלאכותי גרידא מהשפעת השיח הציבורי שהוא חשוף לו ושותף לו באופן זה או אחר, ובזאת מתגלם כישרונו שלא כל אחד התברך בו.
אני חושב שאחת הטכניקות המשמשות את השופט בהבאת כישרונו זה אל הפועל, הוא לשנן ולשוב ולשנן כי ''ההמון'' לא תמיד חכם וצודק, כי גם הוא יכול להיות מוסת ולטעות - כך שבלהט הרוחות עלול לדרוס את הפרט, להרשיע את הזכאי או לזכות את האשם.
אני רואה, לסיכום, בעדת השופטים הנבדלת, כחומה בצורה שעומדת בינינו לבין התוהו ובוהו שעלול לשלוט בחברה שלנו אילו החומה הזו לא היתה קיימת; בלעדיה איש את אחיו חיים בלעו.
ידוע כי בשער סדום היה יושב שופט לא בשביל לשפוט משפט צדק, כי אם בשביל לאכוף את ''צדק'' ההמון ולהבטיח את קיומו. זה היה המנגנון אשר שלט במערכת המשפט של סדום, ושנות של אור יבדילו בינינו לבין מערכת המשפט הסדומית, אך להפתעתי ולדאבוני רק מרחק של יריקה מבדיל בינינו; אנו ניצבים על תהום סדום.
למסקנה האחרונה והכואבת הגעתי לא כאשר הבחנתי בסממן מובהק של עוולה. אני מודע לזאת כי גם שופט עלול לטעות ולשפוט שלא בצדק. אני מודע אף לזאת כי גם שופט עלול למעוד ולהטות משפט צדק – והיו דברים מעולם, אך עדיין אין זה הסממן להציבנו על התהום של סדום.
על הסממן של סדום עמדתי ובו הבחנתי, כאשר שמתי לב כי אותו הסממן הסדומי פועל בו בזמן ובאופן שיטתי במספר ערכאות נבדלות ובאותו התיק; תיק נשיא המדינה משה קצב.
עם פרוץ התיק הזה הייתי אחד מיני רבים שהאמינו דווקא באשמת קצב. ראיתי בו את התגלמות השוביניזם; את התגלמות הפוליטיקאי שידע לנצל את מעמדו ומרותו, ורציתי כהרבה אחרים לראותו מאחורי סורג ובריח. בחלוף הזמן נחשפתי לעוד גרסאות המצדדות בזיכוי קצב ולעוול המשפטי שנגרם לו, והאמת לא התעמקתי בגרסאות הללו והעדפתי לתייגן כקונספירציות שאין להן אחיזה במציאות מבית היוצר של משפחת קצב. וכך עד שהיגעתי לעידן של פרלסמן; איש ושמו אודי פרלסמן.
פרלסמן הוא פובליציסט ישראלי שמפרסם מאמרים במספר אתרים ברשת, ומזה שנים נרתם, פשוטו כמשמעו, לפרשת קצב. אני חושב שהוא האדם היחיד שזה שנים צועק בעקביות את צמד המילים: ''קשר השתיקה'', וכך הוא פתח את הפוסט הראשון שלו בפייסבוק: ''עשיתי לעצמי פייסבוק במטרה אחת בלבד: לשבור את קשר השתיקה שנרקם סביב האמת על משפט קצב''. ''אני משוכנע'', כתב בהמשך, ''שאם תיוודע האמת לציבור, תתחולל רעידת אדמה שכתוצאה ממנה יודחו מתפקידיהם כל השופטים שהרשיעו את קצב באונס''.
לאחרונה ביקשתי, על שום מה, לתת צ'אנס לצעקה העקבית של פרלסמן, וכך הבחנתי בסממן של סדום ועמדתי עליו. לפני שבוע
פרסמתי מאמר בו הצגתי את הרקע עליו עומד הסממן של סדום, אסכם ברשותכם את עיקר המאמר כלהלן.
קצב הורשע באונס ונגזרו עליו 7 שנות מאסר. לציין, כי בניגוד לרושם שנוצר וכאילו המדובר באונס מספר נשים, קצב הורשע באונס אישה אחת. המדובר באונס א' ממשרד התיירות שבוצע לפי גזר הדין ע''י קצב, אז שר התיירות.
א' ממשרד התיירות העידה, בין היתר, כי אחרי האירוע של יוצאי פרס שהתקיים בפארק הלאומי ברמת-גן, היא נסעה עם קצב במכוניתו מהפארק אל בית הטקסטיל בת''א, ובתום הנסיעה הגורלית הזו עלתה בהוראתו למשרדו ונאנסה שם על-ידו.
ציטוט מתוך המאמר מלפני שבוע:
ישנו מונח משפטי שנקרא ''ראיות מוכמנות'' או דברים מוכמנים שרק הפושע או הקורבן יכולים להצביע עליהם ולזהותם. הדברים המוכמנים לא יכולים להשתנות בזיכרון שלנו כי הם נצרבים בו, כפי שצורבים אינפורמציה בדיסק קשוח של מחשב. אם אני קורבן של משהו קיצוני שקרה לי בזמן נתון, נגיד שדדו אותי או היכו אותי או ניסו לרצוח אותי... יתכן שאת השוד עצמו לא אזכור וייבצר ממני לזכור שום נתון מזהה מזירת השוד, אבל איש לא ישכח איך הגיע אל הנקודה בה נשדד או הוכּה או ניסו להתנקש בחייו, וזה בעינו הדבר המוכמן: הוא יזכור אם הוא הגיע ברגל, או שהגיע במונית או במסוק.
א' ממשרד התיירות יכולה לשכוח מתי ובאיזה יום נאנסה, או באיזו שעה הגיעה אל זירת האונס. מותר לה לשכוח אף את זירת האונס ואת מה שנעשה בה, הנתונים האלה יכולים להיות מטושטשים אצל כל אדם ולבטח אצל אדם שנאנס. אבל היא לא תשכח איך היא הגיעה אל מקום האונס אם זה ברגל או בטרמפ או בטקסי או באוטו של האנס עצמו. אין לה את הלוקסוס להתבלבל בנתון הזה או לשכוח ולהנות מחוסר זיכרון. היה ויתערער הנתון הזה, כלומר היה ויוכח כי א' ממשרד התיירות, ובניגוד לטענתה, לא היתה ולא יכלה להיות נוכחת באוטו של קצב בנסיעה מהפארק ברמת-גן עד מקום אינוסה בבית-הטקסטיל, אזי האירוע שתיארה לא קרה ולא היו דברים מעולם.הבה נניח איפא כי א' יצאה עם קצב במכונית השרד שלו מהפארק הלאומי ברמת-גן בשעה 5:00 אחה''צ אל עבר בית הטקסטיל בטיילת; מסמך רשמי של השב''כ מאשר את שעת היציאה הזו. זאת ועוד: בפני השופטים הוצג פלט של שיחות טלפון, המראה כי קצב נמצא פיזית במכונית שלו בשעה 5:43 זאת כי בשעה הנקובה קצב התקשר מהטלפון המותקן במכוניתו. בנוסף אותו פלט-שיחות מראה כי קצב התקשר באותו ערב ומאותו המכשיר המותקן במכוניתו אל א' פעמיים: בשעה 5.58 וגם ב- 6:09 והשאלה: אם א' היתה לדבריה במכונית עם קצב (בדרך אל מקום אינוסה), למה שיתקשר אליה פעמיים והיא יושבת במכונית לידו.
השופטים ענו על השאלה הזאת כלהלן:
לא הוצגה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי הנאשם (שר התיירות דאז משה קצב) אסף את א' לרכבו כבר בשעה 17:00. בשעה זו רק נסתיימה אבטחתו של הנאשם על ידי השב''כ, אך סביר להניח, לאור העובדה שמדובר באירוע המוני, שמן הסתם גרם לצפיפות רבה גם בקרב ההמון וגם בקרב כלי הרכב ששהו במקום, כי יחלוף פרק זמן ממשי עד אשר תיכנס א' לרכבו של הנאשם.
הנאשם אמור היה להוציא את הרכב מהמקום בו חנה, לאתר את א' ולאסוף אותה מן המקום בו שהתה בקרב הקהל הרחב. השיחה המופיעה בשעה 17:58 וזו שלאחריה שנעשתה בשעה 18:09, דהיינו לאחר עשר דקות, יכולות בהחלט להסביר את התקשרות הנאשם ל-א' על מנת לאתרה ולוודא כניסתה לרכבו.במילים אחרות, השופטים קבעו חד משמעית כי קצב יצא בחברת א' מהחניון של הפארק ולכל המוקדם בשעה 18:09 (לא בשעה 17:00 לפי מסמך רשמי של השב''כ), אחרת, דהיינו אם יקבלו את דיווח השב''כ על אודות יציאת קצב ב-17:00, משמעות הדבר כי שתי השיחות שיצאו ממכונית קצב אל א' מצביעות על כי א' לא היתה נוכחת במכונית, ולא נסעה עם קצב מהפארק אל בית הטקסטיל, ולא עלתה אל משרדו בתום הנסיעה, ולא נאנסה שם על-ידו, וכי בדתה את הסיפור מליבה ולא היו דברים מעולם.
הנקודה איפא היא לא לוח הזמנים אם נאנסה בשעה זו או אחרת. הנקודה גם לא אם א' ממשרד התיירות נאנסה בפועל או לא נאנסה; השופטים האמינו לגרסתה ויש להם את מלוא הזכות להעדיף את גרסתה על-פני גרסת קצב ולהרשיעו מכוח אמונתם בגרסה הזו; לי ברורות כל הנקודות הללו. הנקודה היחידה שיכולה להעיב על גרסת א' ולהפוך את קערת אמונת השופטים על-פיה, היא אם תתגלע איזו שהיא ראייה שתערער את אמינות א', לא דרך סתירה בלוחות הזמנים, כי אם סתירה באמינותה היא .
והסתירה נתגלעה במלוא הדרה. המחלקה לאבטחת אישים בשב''כ הציגה בפני בית המשפט מסמך החתום ע''י המאבטחים שאיבטחו בפועל את קצב יחד עם ראש הממשלה ונשיא המדינה שהיו עימו באירוע, ואותו המסמך קבע חד משמעית כי קצב עזב את מגרש החניה של הפארק בשעה המדוייקת 17:00.
ראש היחידה לאבטחת אישים בשב''כ (א.ב.ד.)
הוזמן לבית המשפט והעיד תחת שבועה כי המסמך אותנטי, וכי לוח הזמנים המופיע בו מדויק ולא יתכנו בו אי-דיוקים. הוא נחקר חקירה ראשית ונגדית ולא השאיר מקום לספק, כי שעת יציאת קצב היתה 17:00, וכי יצא ממגרש חניה המיוחד לאח''מים שהכיל באותו אירוע רק 3 אח''מים: רה''מ, נשיא המדינה ושר התיירות קצב. כלומר יציאת מכונית קצב אל מחוץ למגרש החניה לא יכלה להתעכב מפאת הצפיפות.
ואולם שתי ערכאות נפרדות, מחוזי ועליון, התעלמו באופן מוזר ממסמך השב''כ ומעדות ראש היחידה לאבטחת אישים בשב''כ, וקבעו חד משמעית כי קצב יצא ממגרש החניה לכל המוקדם בשעה 18:09. כאן מקום האימרה ''לא נתנו לעובדות לבלבלם''.
התהייה שלי, הפליאה שלי היא איך התעלמו השופטים מעדותו של ראש היחידה לאבטחת אישים בשב''כ (א.ב.ד.) והחליטו כי ''סביר להניח'' שקצב נשאר בחניה עוד שעה ותשע דקות, מעבר לשעה 5:00 הרשמית בה שיחררו אנשי השב''כ את קצב מאחריותם לאבטחתו, זאת כי מבחינתם הוא עזב עם מכוניתו פיזית את מקום האירוע ונסע לדרכו, בעוד, לפי השופטים, קצב לא עזב את מקום האירוע אלא נשאר ממתין לאסוף את א', עוד שעה ותשע דקות מעבר לשעה 5:00, מבלי שאנשי השב''כ יחושו בשהייתו ויתעדו את עצם הימצאותו במקום.
כלומר לכל מחבל מצוי היה ''זמן מת'' של שעה ותשע דקות לאחר השעה 5:00, לגשת לשר התיירות משה קצב בתוך מרחב האירוע, ולירות בו למוות מתחת לאפם של אנשי השב''כ שהיו במקום, זאת כי מבחינת אנשי השב''כ שר התיירות כבר עזב את מקום האירוע - אך רק לכאורה; כי לפי שופטינו עדיין הוא נמצא שם במשך שעה ותשע דקות מבלי שיחושו בקיומו. אני חושב שהזילות הזו של השופטים במקצועיות אנשי השב''כ והבוז וחוסר הכבוד שהביעו באמינותם - היא גסה ומוגזמת.
ומעבר לגסות לבוז וחוסר הכבוד, הבחנתי בסממן הסדומי שפעל בו בזמן ובאופן שיטתי בשתי ערכאות נבדלות ובאותו התיק; תיק נשיא המדינה משה קצב. לא הייתה כאן עוולה גם לא טעות ולא מעידה; הייתה כאן מתודה לאכוף באמצעותה את ''צדק'' ההמון ולהבטיח את קיום הצדק שלו בפועל; זו בעינה מתודת סדום.
אני, לגילוי נאות, הייתי אחד מההמון הנלהב הזה שרצה את ראשו של קצב. גם הפמיניסטים היו בתוך ההמון וגם הנאורים היו ובעצם מי לא היה. וגם לפוליטיקאי קצב לא חסר אויבים שחלומם הרטוב היה לראותו מאחורי סורג ובריח. אבל לא פיללתי כי צדק ההמון ייאכף באמצעות מתודת סדום. בשער סדום היה יושב שופט לא בשביל לשפוט משפט צדק, כי אם בשביל לאכוף את ''צדק'' ההמון ולהבטיח את קיומו. אנו ניצבים על תהום סדום.
פרשת קצב: החומה המשפטית הבצורה נפרצה
