נפתח בשאלה מינהלתית:
איך קורה הדבר, שמטילים על שופט המכהן חדשים ספורים – פחות משנה – כשופט מחוזי לכתוב פסק דין בעניין כל כך טעון כמו זה של פרשת הפיגוע במסעדת מקסים?
כמה פסקי דין מהותיים, שעניינם פשע חמור, הספיק השופט סוקול לכתוב – עד שהתיישב לכתוב את פסק הדין הרגיש הזה?
היתכן שפסק דין כה רגיש ובעל חשיבות ציבורית כל כך עצומה ייכתב בידי שופט שאך זה עתה התמנה לבית המשפט המחוזי?
וכיצד זה השופט סוקול עצמו לא נרתע מהמשימה הכל כך כבדה שהוטלה עליו?
האם הדבר מעיד על קלות ראש ואטימות מצד בית המשפט לכאבם ולסבלם הנורא של כה רבים שעולמם חרב עליהם?
נסתפק בשאלות.
ועתה לעניין עצמו:
עובדות המקרה בקיצור רב:
נהג (הנאשם) הוביל בחורה (המחבלת המתאבדת) בנסיעה מאזור אום אל פחם לכיוון חיפה.
סמוך לכניסה הדרומית לחיפה נכנסו השניים למסעדת ''מקסים'' – שם התפוצצה המתאבדת וגרמה לתופת האיומה.
שאלת הציר בכל הפרשה הנוראה הזו היא האם - לפני רגע הפיגוע - הנאשם ידע (או עצם את עיניו) שהאשה שעימו הינה מחבלת הזוממת לבצע פיגוע.
בהעדר ראייה ישירה בדבר ידיעתו של הנאשם (פרט להכחשת הנאשם עצמו), אמור בית המשפט לתת מענה לשאלה הזו תוך ניתוח הנסיבות האופפות את הארוע, ולהסיק מאותן נסיבות אם הנאשם ידע או שלא ידע שהמדובר במחבלת.
במבט ראשון מתקבל הרושם שהשופט סוקול כתב כאן פסק דין בנוי לתלפיות.
השופט מתאר בפירוט מרשים ביותר את מעשיו והתנהלותו של הנאשם לפני, בזמן ולאחר הפיגוע.
השופט יורד לפרטים קטנטנים, מנתח אותם בפרוטרוט, בוחן שוב ושוב את הסבריו של הנאשם לנקודות כאלה ואחרות, סוקר בהרחבה את הדין וההלכות המשפטיות הנוגעות לעניין – עד שבסופו של דבר מתקבלת תמונה עמוסת פרטים ופרטי פרטים שנראית, על פניה, משכנעת למדיי.
והשורה התחתונה: השופט סוקול קובע שלפני הפיגוע הנאשם לא ידע (וגם לא עצם את עיניו) שהאשה שעימו היתה מחבלת העומדת לבצע פיגוע.
אמרנו לעיל שהרושם המשכנע נוצר ''במבט ראשון'' ולא בכדי:
כי מתברר שבמרכזו של פסק הדין נמצא ''חור שחור''.
ירידתו השיטתית של השופט לפרטי פרטים לכל אורך פסק הדין רק מדגישה ומבליטה את ''החור השחור'' הזה.
השופט סוקול, שכה היטיב לחטט במעשיו ובהסבריו של הנאשם ולנתח את התנהלותו לכל אורך היום הנורא ההוא – נאלם דום ברגע הגורלי ביותר.
במה דברים אמורים:
השופט קובע כעובדה שהנאשם הגיע עם המחבלת לרחבת החנייה שבחזית המסעדה ושניהם יחדיו הלכו מהרכב אל עבר דלת הכניסה למסעדה, נכנסו פנימה והתיישבו לאכול ליד אחד השולחנות עד שסיימו לאכול.
וכאן קובע השופט את העובדה המדהימה הבאה: בזמן שהמחבלת התפוצצה בתוככי המסעדה - הנאשם לא היה בתוך המסעדה, אלא מחוצה לה.
מתקבל, איפוא, המצב הבלתי סימטרי הבא: הנאשם והמחבלת נכנסים יחדיו לתוך המסעדה, אבל רק הנאשם – ללא המחבלת – יוצא מהמסעדה.
והעובדה הגורלית הזו, שהשופט עצמו קבעה כעובדה, ''עוברת לו ממול'' ואינה מכה בתודעתו.
הרי לא יכול להיות ספק שהעובדה שהנאשם יצא מהמסעדה בגפו - ללא המחבלת - הינה עובדה גורלית מאין כמוה המשליכה ישירות על מצב תודעתו של הנאשם לפני רגע הפיגוע.
כלומר, העובדה שהנאשם התרחק מהמחבלת רגע לפני הפיצוץ מעלה חשד כבד שהוא בכל זאת ידע דבר מה שגרם לו להתרחק ממנה.
אבל השופט, שניתח בדקדקנות את הסבריו של הנאשם למעשים ומחדלים שונים – איננו מבחין שלכל אורך פסק הדין אין התייחסות להסבר כלשהו מצד הנאשם – אפילו לא ברמז – לכך שברגע הגורלי הוא התרחק מהמחבלת.
השופט, שבנה פסיפס מאבנים קטנות וקטנטנות לכל אורך פסק הדין, איננו מנתח מצב עניינים כה קריטי, ואיננו שואל את עצמו כיצד זה שהנאשם – רק הוא וללא המחבלת – יצא מהמסעדה.
השופט, שהתחקה ללא לאות אחר הגיון מעשיו השונים של הנאשם, לא מתייחס – אפילו לא במילה – להגיון או למשמעות האפשרית של יציאת הנאשם מהמסעדה בגפו – ללא המחבלת.
מה לנו יותר מכך שהשופט עצמו קובע בחלק התיאורטי של פסק דינו כי:
כאשר מוצא בית המשפט כי יש בראיות הנסיבתיות שהוכחו בפניו כדי להביא למסקנה מפלילה עובר הנטל לנאשם לספק הסבר סביר שיש בו כדי להטיל ספק בדבר המסקנה המרשיעה... העדרו של הסבר כלשהו עלול להותיר את בית המשפט רק עם המסקנה המפלילה.
אבל השופט הנכבד לא מצא לנכון ליישם את הדברים הללו על העובדה הקריטית ביותר. אין בפסק הדין התייחסות להעדר הסבר כלשהו מצד הנאשם לסיבת התרחקותו מהמחבלת, ואין בפסק הדין - אפילו לא מילה - על כך שהעדר הסבר מצידו של הנאשם בנקודה המסויימת והקריטית הזו ''עלול להותיר את בית המשפט רק עם המסקנה המפלילה''.
כך נוצר, איפוא, מצב בלתי נסבל, שהעובדה הגורלית הזו שהנאשם יצא לבדו מהמסעדה – ללא המחבלת – מוטלת כאבן גדולה בליבו של פסק הדין, אבל השופט איננו משבץ אותה בפסיפס הראיות שלו.
היכול בכלל להיות ספק שהעובדה הזו הינה אחת הראיות החשובות – אם לא החשובה ביותר – של התיק?
פסק הדין של השופט, שניתן ללא כל התייחסות ראייתית לעובדה קריטית שכזו – איננו יכול להחזיק מים והוא תלוי על בלימה.
אבל קשה לסיים את הדברים בלי להתייחס לדבר מה נוסף בפסק הדין – דוקר את העין ממש:
בפתח פסק הדין מתאר השופט את המסעדה השוקקת רגע לפני הפיצוץ. השופט כאילו חולף ביעף על היושבים שם ואז מספר לנו כי:
בין הסועדים במסעדה היו גם הנאשם ועמו הגב' הנאדי ג'ראדת, עורכת דין במקצועה, תושבת ג'נין (להלן: ''המחבלת'').
מה טעם ראה כבוד השופט סוקול להקדים לשמה של המחבלת המתאבדת את התואר גברת?
כיצד זה לא קפא הדיו בעטו של כבוד השופט?
פסק דין אומלל.
הפיגוע במקסים - השופט עצם עיניו
