מישהו ספר ומצא שעל כבישי ישראל נעות 2 מיליון מכוניות. מכוניות אלו מונעות בדלק. בסך הכול בשנה הן צורכות 6 מיליארד ליטר של דלקים שונים אשר עלותם הכספית היא כ- 4.5 מיליארד דולר.
חוץ מדלק, המכוניות מאלצות אותנו לסלול כבישים, לבנות תחנות דלק, חניונים, מוסכים, רמזורים ועוד. עלינו גם להעסיק שוטרי תנועה, מורי נהיגה, בוחנים לנהגים ובוחנים לרכב ובטח עוד הרבה דברים ששכחתי. וזה רק בארץ. כי בחו''ל יש חיפושי נפט, קידוחי נפט, הובלת הנפט, בתי זיקוק, ושוב הובלה.
הערכה היא כי כ-700 מיליון מכוניות מסתובבות על כבישי ודרכי העולם.
הרבה הרבה אינטרסים יש בעסק הזה.
אך יש בזה דבר נוסף – הרבה מאוד זיהום של אויר, קרקע ומים.
והנה קם אדם, בשם
שי אגסי, אשר במחי יד רוצה לשנות את השוק הזה.
שי אגסי, יליד 1968, רמת-גני, ילד גאון.
סיים תואר ראשון במדעי המחשב בטרם גיוסו לשרות הצבאי. בצבא שירת בחיל הגאונים, המוכר יותר כחיל המודיעין. לאחר שיחררו, יחד עם אביו, ייסד מספר חברות הזנק שנמכרו בסכומים מכובדים של (מאות) מיליוני דולר. לבסוף מצא את עצמו בדירקטוריון של ענק המחשבים הגרמני SAP.
לפני כשנה פרש מהחברה הגרמנית והחליט להקדיש את זמנו וכספו לשיפור מצבו של כדור הארץ. וכך באה לעולם בשורת המכונית החשמלית.
מכוניות המונעות על ידי מנוע אלקטרוני-חשמלי קיימות עשרות שנים. בגלל אילוצים טכנולוגיים שונים השימוש בהן מוגבל לשטחים קטנים כמו חצרות מפעלים, שדות תעופה, בתי חולים, בסיסים צבאיים וכדומה.
הסיבה? במכוניות אלו התחליף לדלק הוא סוללה חשמלית, אותה יש לטעון או להחליף מדי זמן שימוש קצר יחסית ולכן מוגבלותם.
אז מה מציע ידידנו, שי אגסי?
שי אגסי מציע לשפר את הסוללות הנוכחיות באופן שיצליחו לספק כוח למנוע החשמלי לנסיעה של 200 ק''מ לפחות ול''מתוח'' רשת נקודות הטענה או החלפה של הסוללות בכל רחבי הארץ שישרתו את כלי הרכב במגבלה של 200 ק''מ של נסיעה.
לשם כך הוקמה חברת ''בטר פלייס פרוג'קטס''( Better Place Projects) שפתחה במסע יחסי ציבור מתוקשר היטב בארץ ובחו''ל. שי אגסי והחברה זכו לתמיכה אוהדת ביותר של נשיא המדינה, מר
שמעון פרס, של ממשלת ישראל וכן בעלי הון שנתנו התחייבויות כספיות למימוש התוכנית.
''בטר פלייס'' הקימה שותפות עם חברת המכוניות הצרפתית ''
רנו'' לבניית המכונית החשמלית, עם חברת ''
ניסאן'' היפאנית לבניית הסוללה המתאימה ולאחרונה עם ענק האנרגיה הדני ''
דונג'' לבניית רשת נקודות הטענה והחלפה של סוללות.
חברת ''רנו'' בנתה דגם ניסיוני של מכונית חשמלית על בסיס הרכב ''רנו מגאן'' באופן שהחליפה את מנוע הבנזין במנוע חשמלי, התקינה בתא המטען סוללה גדולה במשקל 230 ק''ג, חיזקה את שלד המכונית ויצאה לדרך. המכונית, במסלול סגור, נסעה היטב ומהירותה הגיעה עד 160 ק''מ בהאצה מהירה.
פה, בעצם, נחשף ''עקב האכילס'' של התכנית. גודלה ומשקלה של הסוללה המתאימה.
בעיה נוספת בעניין הסוללה היא בעיית זיהום האוויר. הסוללות הנוכחיות בנויות על בסיס עופרת שסילוקה לאחר השימוש הוא בעייתי מאוד.
הרעיון הוא היותר ''בריא'' הוא לפתח סוללות ליתיום-ברזל (Lithium-Iron) אשר משמשות כיום להפעלת טלפונים סלולאריים ומחשבים ניידים. הסוללות האלו ''נקיות'' יחסית.
בסיכומו של דבר: לשי אגסי יש תכנית רעיונית יפה, אך אין לו תכנית טכנולוגית ולכן אין כל אפשרות לערוך בדיקה של היתכנות טכנולוגית, דבר שבעצם בולם את המשך מימוש התכנית.
מהן בעצם מטרותיו (הלא-אישיות) של שי אגסי בתכנית ה''מכונית החשמלית?
1. הקטנת זיהום האוויר כתוצאה מהקטנת השימוש במכוניות מונעות דלק. האומנם ניתן להשיג זאת?
ניקח כדוגמא את מדינת ישראל, כאמור נעות בכבישי ארצנו כ-2 מיליון מכוניות. מאחר והתכנית, בשלב זה, מכוונת למכוניות קטנות ומשפחתיות, הרי מדובר, נניח על מקסימום מיליון מכוניות. את אותן מיליון מכוניות יהיה צורך לטעון בחשמל במקום בדלק. לא ברור כרגע כמה חשמל, אבל ברור שהרבה. לשם כך יצטרכו להקים בין תחנת כוח אחת לשתיים. אז יהיה פחות זיהום, בעיקר בערים, אך מאחר וארצנו קטנטנה, תחנות הכוח החשמליות, היכן שיוקמו, ייצרו ''זיהום'' חדש.
בפשטות: להחליף חמור בפרד (או ההיפך).
2. לצורך ההטענה, צריך להקים (לפי אגסי) כ-500,000 נקודות.
לא ברור אם הנקודות הן סתם שקע-תקע או משהו מורכב יותר. כמו כן מחסנים אדירים לסוללות חדשות.
מי שיסע מתל-אביב לאילת, או לטיול משפחתי בשבת,יאלץ להחליף לפחות מצבר אחד (למי יהיה זמן לחכות למילוי?) ומה אם פתאום נגמרו המצברים? או,יש תור ארוך?
משהו שלא מסתדר עם המנטאליות הישראלית של המתנה בתור.
3. שינוי חלוקת העושר העולמי.
כיום, עקב הצריכה הבלתי מרוסנת בנפט, פחם וגז טבעי, המדינות בעלות מרבצי אמצעי האנרגיה הנ''ל זוכות בחלק גדול ביותר בעושר העולמי, על חשבון אותן מדינות שחסרו אמצעים אלו (למשל ישראל). מעבר של מאות מיליוני מכוניות משימוש בדלק לשימוש חשמלי אמורה להקטין במידה רבה את הביקוש לאמצעי אנרגיה אלו וכמובן להחליש את כוחן של המדינות בעלות אמצעי האנרגיה.
מאחר וגם החשמל המניע את המכונית החשמלית זקוק לשם ייצורו לנפט או פחם או גז (לפחות בנתיים...), הרי שבהיבט הזה התועלת קטנה.
4. פתיחת ''מסלול'' טכנולוגי חדש אשר ימשוך מדענים וחוקרים לשם פיתוח אמצעי תחבורה מסוג חדש ושונה לגמרי.
זה, לדעתי, ההישג העיקרי של המסע הנוכחי למעבר למכונית חשמלית, המודעות כי אופן השינוע הקיים של אנשים וסחורות לא יכול להימשך יותר ויש לתת את הדעת, ברצינות, על דרכים לשנותו ולאו דווקא בכיוון שאגסי מורה לנו. יש כיוונים נוספים, כיד הדמיון הטובה, ושווה לפתח גירוי שימשוך חוקרים לענף זה.
בשלב זה, לא ברור לי האם אנו חוזים במו עינינו בפתיחת עידן טכנולוגי-תחבורתי חדש שישנה במידה רבה את חיינו ואת מצב עולמנו, או בבועה נוספת שתתנפץ תוך כשנה ותהיה קוריוז לדורות הבאים.
בטר פלייס (Better Place) - האומנם?
