מה זה?

העם הפלשתיני – הכזב הגדול מכולם, חלק א'

אריה פרלמן (יום שני, 09/02/2009 שעה 22:49)

העם הפלשתיני¹ – הכזב הגדול מכולם

חלק א'

עבור לחלק ב' עבור לחלק ג'

אריה פרלמן

מבוא

הסכסוך היהודי-ערבי הוא אחד הקשים והעמוקים בעולם, והניסיונות לפתור אותו יכולים למלא אנציקלופדיה שלמה. אולם במיוחד נפוצה ההשקפה, שלב הסכסוך הוא ''הבעיה הפלשתינית'', כלומר קיומו של עם פלשתיני חסר מולדת וחסר עצמאות. לכן יש להקים מדינה פלשתינית עצמאית ביהודה, שומרון, רצועת עזה, כולל חלוקת ירושלים והפיכת מחציתה לבירתה.

השקפה זו נובעת מהנחת יסוד, שלפיה קיימים בארץ-ישראל שני עמים שווי-זכויות, שכל אחד תובע את כולה. אם זהו המצב – כל מה שצריך לעשות הוא לחלק לשניים.

הבעיה היא, שהשיטה לא עובדת, ובכל פעם שנוסתה חלוקה היא טבעה בנהדות של דם.

מדוע?

התשובה לכך היא שהמכונים פלשתינים אינם עם, ומטרתם איננה מדינה עצמאית. מבחינה עובדתית אין להם שום מאפיין ייחודי: לא דת פלשתינית ולא שפה פלשתינית, לא מוצא אתני ולא מולדת ולא היסטוריה הייחודיים להם בלבד.

גם מבחינה סובייקטיבית, הוכיחו הפלשתינים פעם אחר פעם שאין פניהם למדינה עצמאית, וכל מעייניהם נתונים למימוש המטרה הערבית הכללית לעקור את הנוכחות היהודית מארץ-ישראל.

אם יוכח להלן שהפלשתינים אינם עם ומטרתם איננה מדינה עצמאית – יהיה הכרח לענות על הצד השני של המטבע: מי הם באמת ומהי מטרתם האמיתית?

מיהם הפלשתינים?

על הגדרת המונח ''עם'' אין הסכמה עד היום. אולם ניסיון מוצלח למדי נעשה על-ידי אונסק''ו, ארגון התרבות של האו''ם:

קבוצת בני אדם שיש להם את כל התכונות הבאות או חלקן:
מסורת היסטורית משותפת;
זהות גזעית או אתנית;
אחידות תרבותית;
אחדות לשונית;
קרבה דתית או אידיאולוגית;
זיקה לטריטוריה;
חיים כלכליים משותפים.
הקבוצה חייבת לכלול מס' אנשים, לא גדול בהכרח... אך יותר מסתם התאגדות של יחידים בתוך מדינה;
לקבוצה חייב להיות רצון להיות מזוהים כעם או ההכרה של היותם עם...
לקבוצה חייבים להיות מוסדות או אמצעים אחרים שיבטאו את מאפייניה המשותפים ואת הרצון בזהות.²

כעת תיבחן השאלה סעיף אחר סעיף:

• מסורת היסטורית משותפת

מי שמנסה לזהות מסורת היסטורית משותפת לכל הפלשתינים, עלול להיקלע לסבך מביך של גירסאות סותרות ולעתים אף תמוהות.

המושג הראשון שקופץ לעין הוא שמם של הפלשתינים. על-פי הגירסא המקובלת, השם פלשתין (או פלשתינה כפי שנקרא בתקופת המנדט) מקורו בפלשתים שהגיעו מהאי כפתור, הוא כרתים של היום. הפלשתים היו עם ערל (כלומר, בלתי נימולים) ממוצא יווני, ובעברית משמעות שמם קשורה לשורש פ.ל.ש. – כלומר פולש, פלישה, ובתרגום השבעים הם נקראים אף ''זרים''.³

ואולם, ישנה גירסא נוספת למקור השם פלשתינה. לפי גירסא זו, השם פלשתינה ציין לאו דווקא את ארץ פלשתים במישור החוף הדרומי, אלא ארץ ישראל כולה. ביוונית, המילים ''פלשתינה'' ו''מתאבק'' דומות מאוד אחת לשניה. וכאשר פגשו היוונים בבני ישראל לראשונה, הם למדו שמשמעות השם ''ישראל'' קשורה במאבק (''שרה=נאבק עם אלוהים ואנשים'') – הרי שמיד השתמשו בפועל שמציין התאבקות כדי לתרגם ליוונית את משמעות השם.⁴

אם כך, נותרו שתי אפשרויות: או שהפלשתינים נקלעו לסבך עמוק כאשר בחרו לאמץ לעצמם את שמו של עם ישראל – או שהם נקראים על שם פולשים ערלים.

ואכן, בתכנית טלויזיה פלשתינית המוקדשת להיסטוריה, ממהר חבר המועצה הלאומית הפלשתינית ''להבהיר'' את האמת בעיניו:

מוסטפא חמאייס, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, מתקשר על-מנת להבהיר נקודה: ''ברצוני לומר שהפלסטינים הם ממוצא כנעני ולא מהאי כרתים...''⁵http://www.pmw.org.il/specrep-16.html

אחת ההמצאות הפופולריות ביותר היא לשייך את הפלשתינים לכנענים ככלל, או ליבוסים בפרט. לדוגמא, בשנת 1995 אירגנה הרשות הפלשתינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה מופע אור-קולי ''כנעני'' לבניית מסורת היסטורית:

צעירים ערבים לובשי גלימות שעליהן דמויות כנעניות עתיקות נופפו בלפידים[...] ועל בימת האבן שבמרכז הכיכר הוצג חיזיון דרמטי שבו הבעל, אל השמים והפוריות בפנתיאון הכנעני העתיק, נאבק בגבורה במות, אל השאול. לבסוף, בעזרת אחותו האלה ענת, יצא הבעל מנצח, והדבר סיפק לקריין המקומי הזדמנות להעתיר שבחים על העמים הפלשתיניים-כנעניים[...]⁶

במקרים אחרים, כמו בשיח טלוויזיוני של ''היסטוריונים'' פלשתינים, גם היהודים מסופחים אל האומה הערבית:

כאשר אומתנו או אבותינו הכנעניים באו לפלסטין, הם בנו את המקדש. מקדש בירושלים[...] תולדות ארצנו נמשכות מזה למעלה מעשרת אלפים שנה[...] איננו צריכים להתמקד יותר מדי במה שמכונה השבטים העבריים, אשר היו למעשה בדואים –ערביים[...] שבטים אלו חדלו מלהתקיים ולא נותרו מהם כל עקבות[...] הם טענו ששלמה – ינוח על משכבו בשלום – בנה את המקדש. האם הארץ מעידה על כך? שלמה היה נביא ואנו רואים בו מוסלמי וחלק ממורשתנו.

[...]הנוכחות היהודית בפלסטין הסתיימה בערך ב-‏70 לספירה, כאשר טיטוס החריב לחלוטין את בית המקדש השני של הורדוס.⁷

אם עד עכשיו יוצא הקורא מבולבל – מצפות לו עוד הפתעות. הנה, למשל, ישו הנוצרי, שנולד, חי ומת כיהודי בארץ-ישראל/יהודה ('יודיאה' בפי הרומאים) הופך בהבל פה לפלשתיני:

אסור לנו לשכוח שהמשיח, עליו השלום, הוא פלסטיני, בנה של מריה הפלסטינית, המקודשת על-ידי מאות מיליוני מאמינים בעולמנו.⁸ מאמר של איתמר מרכוס וברברה קרוק, 06/07/2006, באתר

לעומת זאת, ב-‏2007 הודה מנהיג העם הפלשתיני שהנוצרים חיו בארץ הרבה לפני שהפלשתינים הגיעו אליה:

הקושרים [=אנשי החמאס בעזה] תקפו את מפקדת הביטחון הלאומי[...] את המשמר הנשיאותי, וביצעו זוועות שזרות לחלוטין למורשתנו ומסורתנו[...] הם לא חסו אפילו על כנסיות. אחת הכנסיות העתיקות ביותר בפלסטין, שעמדה זמן רב לפני שהגענו אנו, נשדדה והוצתה[...]⁹

הכנסיה הנזכרת כאן היא סט. פורפיריוס מהמאה הרביעית, כלומר מאות שנים לאחר מותו של ישו ומאות שנים לפני הכיבוש הערבי של ארץ-ישראל.

אם כן, מצד אחד הפלשתינים נושאים בגאווה את שמם של הפלשתים – שהיו ערלים ולא-שמים, אבל מצד שני הם כנענים (למרות שהכנענים נכחדו לפני אלפי שנים) ושבטי ישראל היו בדואים-ערבים, אך מצד רביעי התקיימה נוכחות יהודית בארץ-ישראל עד שנת 70 לספירה – כולל עד דור אחד לאחר מותו של ישו, אלא אם כן מקבלים את הקביעה שישו היהודי היה בעת ובעונה אחת גם פלשתיני, ערבי וכנעני, אולם מצד חמישי הפלשתינים הגיעו לארץ רק ''זמן רב'' לאחר המאה הרביעית (ומהיכן הגיעו?! סתם ולא פירש). אפשר להמשיך ולנבור במבחר ססגוני זה של מיתוסים – אך מוצא היסטורי משותף לא יימצא כאן.

• זהות גזעית או אתנית

בקרב היסטוריונים רציניים יותר, מקובל לשייך את הפלשתינים מבחינה אתנית-גזעית לשאר אחיהם הערבים השמים. ולפי התעמולה הפלשתינית המקובלת:

בני העם הפלסטיני חיים במולדתם פלסטין מאז ומקדם... משחר האיסלאם ועד לימינו מהווה העם הפלסטיני את לב האומה הערבית והאיסלאמית ומגן על כיוון התפילה הראשון [=ירושלים] והמסגד השלישי בחשיבותו [=מסגד אל-אקצא בירושלים].¹⁰

אולם העובדות ההיסטוריות מונעות כל אפשרות לקיומה של זהות גזעית או אתנית אחת בארץ ישראל. הטבלה הבאה מביאה מבחר חלקי בלבד מהתהפוכות הצבאיות והמדיניות שעברו על הארץ החל מהכיבוש הערבי:

633-637 [לספירה] – הכיבוש הערבי.
750 – מובס הכליף האחרון לבית אומיה; שלטון כליפי בגדאד העבאסיים (פרסים, טורקים, צ'רקסים, כורדים).
878 – אחמד בן-טולון, מצביא טורקי ומושל מצרים, כובש את ארץ-ישראל.
904 – בית עבאס מבגדאד כובשים מחדש את ארץ-ישראל.
906 – פשיטות הקרמאטים.
934 – השליטים המצריים לבית איח'שיד כובשים את ארץ-ישראל.
969-971-967 – כליפי קהיר הפאטימיים כובשים את ארץ-ישראל; מלחמה עם הקרמאטים; פלישה ביזאנטית.
1070-1080 – הטורקים הסלג'וקים כובשים את ארץ-ישראל.
1099 – מסע הצלב הראשון; הצלבנים כובשים את ירושלים וחלקים מארץ-ישראל: טבח בתושבים המוסלמים והיהודים.
1187 – צלאח א-דין הכורדי כובש את ירושלים ואת עיקרה של ארץ-ישראל.
1244 – הח'אריזמים, בהמרצתו של ג'ינג'יס חאן, פולשים לארץ-ישראל; ביזה וטבח באוכלוסיית ירושלים.
1260 – שולטני מצרים הממלוכים מכים את המונגולים בעין ג'לוד (עין חרוד) שבארץ-ישראל; ראשית מלכותם.
1260 – פלישת המונגולים, ירושלים נבזזת.
1291 – קץ הממלכה הצלבנית.
1299-1303 – פלישה מונגולית.
1516-1517 – הטורקים העותומאנים כובשים את ארץ-ישראל.
1799 – נפוליאון מצרפת כובש את ארץ-ישראל – אך מובס בעכו.¹¹

שרשרת איומה זו של כיבושים ומלחמות לוותה בין לבין בפשיטות-גזל של שבטים בדואים, מוות ממחלות וקרבות מקומיים ותחלופה בלתי-פוסקת של האוכלוסיה:

הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל היתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-‏19]. ביניהם היו ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון תורכמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם וכן באזור חברון. עם זאת[...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן.¹²

מצב זה הביא את האנציקלופדיה בריטניקה לכתוב ב-‏1911 בערך Palestine (פלשתינה):

תושבי פלשתינה כוללים מספר רב של מרכיבים, הנבדלים מאוד אחד מהשני בזיקות האתנולוגיות, בלשון ובדת. אפשר שיהיה מעניין לציין, כהמחשה להטרוגניות של התושבים, שבתחילת המאה ה-‏20 נבנתה רשימה של לא פחות מחמישים לשונות שהיו בשימוש מקומי בירושלים[...]¹³

בהערת אגב נאמר שם שישנה הגזמה במספר השפות, ואכן לא מדובר בבדיקה מדעית. אולם בשנת 1931 נערך מפקד אוכלוסין רשמי על-ידי שלטונות המנדט הבריטי, ובין השאר נחקרו במחוז ירושלים מקומות הלידה ושפות הדיבור היומיומיות של התושבים היהודים, הנוצרים והמוסלמים. חלק ניכר מהתושבים היהודים היו עולים, וחלק מהנוצרים ממוצא אירופי לא-ערבי, ולכן אין להתפלא על חוסר האחידות באוכלוסיות אלה. לעומת זאת, הנתונים לגבי האוכלוסיה המוסלמית לא מותירים שריד ממגדל הקלפים של התעמולה הערבית אודות ''רציפות יישובית:

מסתבר, שתושבי מחוז ירושלים המוסלמיים נולדו – מלבד בארץ-ישראל – גם ב:

סוריה, עבר הירדן המזרחי, קפריסין, מצרים, חצי-האי ערב, עיראק, תימן, שאר שטחים ערביים, פרס, טורקיה, שטחי אסיה התיכונה, יבשת הודו, המזרח הרחוק, אלג'יריה, מרוקו, טריפולי, טוניסיה, שאר שטחים באפריקה, אלבניה, צרפת, יוון, ספרד, בריטניה, ברית המועצות, ארצות-הברית, מרכז אמריקה ודרומה, אוסטרליה.

ושפות הדיבור בשימוש יומיומי אצל המוסלמים במחוז ירושלים היו, מלבד ערבית ועברית – גם:

אפגאנית, אלבנית, בוסנית, סינית, צ'רקסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, יוונית, צוענית, עברית, הינדוסתאנית, ניבים הודיים, יאוואנית [הניב של האי יאווה], כורדית, פרסית, פורטוגזית, רוסית, ספרדית, סודאנית, תכרורית, טורקית.¹⁴

על כך יש להוסיף שחלק מהמוסלמים שנולדו בארץ-ישראל – הם עצמם בנים ונכדים למהגרים. אם כן, קשה למצוא בעולם כולו דוגמא מובהקת יותר לערבוביית מהגרים שכזו, ודוגמא רחוקה יותר מזו ל''זהות גזעית או אתנית''.

• אחידות תרבותית ולשונית

שתי הקטגוריות יידונו במשותף, בגלל הקרבה בין לשון לתרבות. מהי תרבותם של הפלשתינים? מהי לשונם? השאלה איננה שאלת אחידות – אלא של ייחוד.

אין ספק שלתושבי גבעתיים היהודים ישנה אחידות תרבותית ולשונית. אולם לא מדובר בייחוד המבדיל אותם משאר יהודי רמת-גן או תל-אביב. כך גם אין ספק שלפלשתינים ישנה אחידות תרבותית ולשונית. אבל אין להם שום ייחוד שמבדיל אותם מהערבים האחרים. תרבותם היא ערבית-מזרחית-מוסלמית, ולשונם היא ערבית.

מנהיגים פלשתיניים בולטים מהעבר ומההווה מודים בכך במפורש:

[...]מיזוגן של ארצות הסהר הפורה יחדיו לכדי מדינה אחת הוא האידיאל שלנו[...].

[...]ובאשר להבדלים ברמת הציביליזציה, הם אינם מפרידים בין אחים; המתקדמים יותר חייבים לאחוז את הנחשלים ביד. השוני אינו גדול; לא גדול כמו זה שחוצץ בין כמה מדינות בארצות הברית. כך גם עם ריבוי הדתות והכתות. רובן של אלה מקורן בדת אחת[...]
מוסא עלמי¹⁵

במה מתבטא הייחוד הפלשתיני?

במה שונה הייחוד היהודי-הישראלי מיהודי שחי בארצות-הברית? השוני בין הפלשתינים לבין יתר הערבים הוא שוני מדיני, לאומי ומעט תרבותי, אם כי התרבות הערבית היא הגוברת[...]

כנראה לא במקרה אתה ממעיט בחשיבות השוני התרבותי-פלשתיני. היש בכלל תרבות פלשתינית נטו?

קשה להבדיל בין תרבות פלשתינית ותרבות ירדנית[...]

האם הקמת ריבונות פלשתינית תעודד ותדרבן צמיחת תרבות פלשתינית ייחודית?

הריבונות לא תתחום את התרבות הפלשתינית בגבולות. כי התרבות הפלשתינית, הסורית והלבנונית הן בעצם תרבויות ערביות[...]

ד''ר ח''כ אחמד טיבי¹⁶

אני אינני מאמין שיש תרבות פלשתינית, ייחודית, אין דבר כזה[...]
ד''ר עזמי בשארה¹⁷

מבחינה לשונית – הפלשתינים הם דוברי ערבית – כמו שאר אחיהם הערבים. המבטא או הלהג הארץ-ישראלי שבפיהם, אין בו כדי להראות על ייחוד תרבותי, בדיוק כשם שעשרות המבטאים האנגליים האותנטיים בלונדון – אינם משנים את העובדה שמדובר באנגלים בני אנגלים.

• קרבה דתית או אידיאולוגית

הפלשתינים – כמעט כולם – הם בני הדת המוסלמית, ושייכים לזרם המרכזי, הסוני, של האיסלאם. מבחינה דתית אין שום הבדל בינם לבין אחיהם הערבים.

מבחינה אידיאולוגית, מתרוצצות בקרב הפלשתינים מגמות שונות וסותרות, כגון שמאלנות בנוסח סוציאליסטי, לאומנות חילונית, תמיכה במשטר המלוכני בירדן, אדיקות איסלאמית, וכו'. על כולם מאפילה עויינותם העמוקה למערב, שאיננה ייחודית להם, אלא חלק אורגני מהעויינות הכלל ערבית למערב, ובמיוחד לישראל ולארצות-הברית.

• זיקה לטריטוריה

הזיקה לשטח אדמה בעל גבולות מוגדרים היא בעיקרה תוצר מודרני של התרבות הפוליטית המערבית. למרות ש'מפת פלשתין' מופיעה פעמים אין ספור בפרסומים רשמיים של אש''ף ונספחיו, ערביי ארץ-ישראל עדיין לא פיתחו את ההכרה המודרנית בגבולות מוגדרים, כפי שמסביר זאת היטב ח''כ לשעבר עבד אל-מאלכ דראושה:

[...]דבר שמאפיין עד היום את הערבים בארץ-ישראל: הדבקות למקום. המקום היחודי: הכפר[...] ג'ו עספור מארה''ב ענה לי, כששאלתיו מאיפה הוא, ''מחיפה''. פלסטין אשר
מעבר למקום הבית הספציפי נתפסת אצל הפלסטינים כחלק ממרחב האומה הערבית, כפי
שכל ארץ ערבית היא חלק מהמרחב הזה.''¹⁸

• חיים כלכליים משותפים

לפלשתינים כקבוצה נפרדת, אין חיים כלכליים המשותפים רק להם. הפליטים הפלשתינים בלבנון וסוריה תלויים ועומדים במצב של פליטות לכאורה, כאשר בלבנון ישנם 73 מקצועות הסגורים על-פי חוק בפני פלשתינים, כלל הזכות לרכוש ולהוריש נדל''ן;¹⁹ ערביי מדינת ישראל משולבים בכלכלת ישראל, ואילו ערביי יהודה שומרון ועזה קשורים קשר הדוק לכלכלת ירדן:

בירדן מתגוררים כשליש ויותר מבני העם הפלסטיני. לרובם ככולם יש אזרחות ירדנית, והם משולבים בחיי הממלכה, בתחומי החברה, המסחר והכלכלה, וגם ברוב המערכות הפוליטיות. מאז 1948 קמה ממזרח לירדן שכבה פלסטינית רחבה שקשרה את גורלה עם המשטר ההאשמי והיא נאמנה לו. כמעט לכל תושבי השטחים (ובעיקר לתושבי הגדה ומזרח-ירושלים) יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה בירדן. את הקשרים בין הפלסטינים בשטחים ובין אחיהם בירדן אי-אפשר לנתק. עשרות ומאות אלפים מתושבי חברון, שכם, טול-כרם וגם עזה, מקיימים קשר קבוע עם מזרח הירדן. מדובר בקשרים משפחתיים אמיצים ובקשרים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. המסחר עם מזרח הירדן מפרנס את תושבי השטחים. רוב יצוא התוצרת החקלאית מהשטחים – תפוזים מעזה ושמן זית מהגדה – מופנה לרבת-עמון. גם יצוא מוצרים אחרים, ובראשם אבני בניין ממחצבות הגדה, מקיים את הפלסטינים בשטחים.²⁰

• יותר מסתם התאגדות של יחידים בתוך מדינה + רצון להיות מזוהים כעם

הפלשתינים הם אכן יותר מסתם התאגדות של יחידים בתוך מדינה, אולם יש לכך משמעות כמותית בלבד, כיוון שהם לא עונים על אחת הקטגוריות החשובות ביותר בהגדרתו של עם, והיא: הרצון להיות מזוהים כעם.

כדי להבין מהו רצונם הקולקטיבי של ערביי ארץ-ישראל (ה''פלשתינים''), עלינו לבחון את התנהגותם לאורך המאה ה-‏20 ועד ימינו.

עד המאה ה-‏20 – לפחות עד 1931 – ערביי ארץ-ישראל לא היו אלא ערב-רב של מהגרים מוסלמים מכל קצווי-תבל, אשר לא זו בלבד שאינם עונים על ההגדרה המצומצמת ''עם פלשתיני'', אלא אף אינם נכללים בקטגוריה הרחבה ''ערבים''.

בהתנהגותם של ערביי ארץ-ישראל מאז הופעת הציונות – שולטת מגמה אחת ויחידה: מניעת עצמאות יהודית בארץ, ושמירת ''ערביות פלשתין'' לשיטתם.

עד מלחמת העולם הראשונה, לא התקיימה שום שאיפה מצידם להקמת מדינה עצמאית, והמכשיר העיקרי נגד הציונות היה שמירה על שלמות האימפריה העותומנית²¹ לאחר המלחמה, ראו נציגיהם המוסמכים את פלסטין כדרום-סוריה, ותבעו להסתפח לסוריה, שעל-פי המסורת הערבית כוללת את סוריה המודרנית, לבנון וארץ-ישראל המערבית והמזרחית גם יחד:

אנו רואים את פלסטין כחלק מסוריה הערבית, שהרי מעולם לא הופרדה ממנה. אנו קשורים עמה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים וטבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים[...] לאור האמור לעיל, רצוננו הוא שמחוזנו ''סוריה הדרומית'' או פלסטין, לא יופרד מהממשלה הסורית הערבית העצמאית[...]²²

בתחילת שנות ה-‏1920, כאשר טורקיה נחלה מס' ניצחונות – שטף גל של פטריוטיזם טורקי את ערביי הארץ.²³

המגמה הפאן-סורית חזרה בהמשך תקופת המנדט הבריטי: המפלגה המודרנית הערבית היחידה²⁴ בארץ-ישראל דגלה באותה עמדה בדיוק:

בהודעה מפורטת שפרסמה אל-איסתיקלאל באוגוסט 1932 נקבע בפירוש כי הארצות הערביות הן יחידה שלימה שאינה ניתנת לחלוקה. ארץ-ישראל היא ארץ ערבית המהווה חלק טבעי של סוריה.²⁵

בשנים 1939-1936 ניהלו ערביי ארץ-ישראל מלחמת פרעות וטרור נגד הבריטים והיהודים כאחד, במה שמכונה ''המרד הערבי''. כתגובה ראשונית למרד, הציעה ועדת פיל הבריטית לחלק את הארץ למדינה יהודית קטנטנה בעמק יזרעאל, במישור החוף ובגליל, ולמסור את רוב הארץ לערביי ארץ-ישראל שישולבו במסגרת ממלכת עבר הירדן. היהודים קיבלו את ההחלטה – אם כי בהסתייגות רבה – אולם הערבים – הצמאים כביכול לעצמאות – דחו את ההמלצות בשצף-קצף ובאלימות רצחנית – אך ורק בשל העובדה שהיהודים קיבלו שלטון כלשהו בארץ.²⁶

כאשר ראו הערבים בארץ הזדמנות לחבור אל הכוח העולה באירופה – גרמניה הנאצית – ביטא זאת מנהיגם חאג' אמין אל-חוסייני, בשאיפתו להקמת ''[...]אחדותה, עצמאותה וריבונותה של אומה ערבית בעלת אופי פאשיסטי, שתכלול את עיראק, סוריה, פלשתינה ועבר-הירדן''.²⁷

שנתיים לאחר תבוסת הנאציזם ותום מלחמת העולם השניה, הועברה שאלת ארץ-ישראל לידי האו''ם. העצרת הכללית של האומות המאוחדות המליצה על חלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות, האחת יהודית והשניה ערבית. היהודים לא היו שלמים עם ההמלצה, ובמיוחד עם קריעת ירושלים מגוף המדינה היהודית – אולם לקחו את מה שניתן בשתי ידיים. לעומתם – ערביי ארץ-ישראל – הפלשתינים – שכביכול שואפים לעצמאות – דחו את ההחלטה בחמת-זעם, ובמקום לבנות את מדינתם שניתנה להם על מגש של כסף – פתחו במלחמת השמדה נגד מדינת ישראל הצעירה, בגיבוי מאסיבי של 5 צבאות סדירים של מדינות ערב.

לאחר שנכשלו הפלשתינים במזימתם, כונסה ב-‏1 בדצמבר 1948אסיפה של נכבדיהם ביריחו, והם, ללא היסוס – ביקשו להסתפח לממלכתו של עבדאללה -עבר הירדן, ואף הכתירו אותו בתואר ''מלך פלשתין''.²⁸

במשך 19 שנה, בין 1948 ל-‏1967 – לא נעשה שום ניסיון רציני מצד בני העם הפלשתיני להתקומם נגד השלטון המצרי (בעזה) או הירדני (ביהודה ושומרון), על-מנת לממש את שאיפתם למדינה עצמאית. הם הסתפקו בכך שהשלטון הוא ערבי ותו לא. אפילו כשהוקם, ב-‏1964, אש''ף – האירגון לשחרור פלשתין – כוונתו היתה להחריב את ישראל, ולא להקים מדינה עצמאית.

כעשר שנים לאחר מלחמת ששת הימים, נפלה בידי הפלשתינים הזדמנות פז נוספת להקים מדינה: ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סדאת ונשיא ארה''ב ג'ימי קארטר חתמו בקמפ-דייויד על ''הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני'', ועל הקמת אוטונומיה פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה, עם משטרה מקומית חזקה ומנהל עצמי. לא ממש מדינה, אולם הישג נכבד כצעד ראשון לתקופת ביניים של חמש שנים.

והנה שוב, במקום להיאחז באוטונומיה כבסיס להקמת מדינה עצמאית, דחו ראשי העם הפלשתיני בשצף-קצף את התכנית:

חזית העמידה האיתנה תחוזק, על-מנת להעצים את אש''ף, להמשיך את המאבק באויב, לנטרל את כל הניסיונות לחסל ולפתור את השאלה (הפלשתינית), לדחות את כל צורות ההסדר (בדרכי שלום), ולהתנער מכל הניסיונות להעניק הכשר להסכמי קמפ-דייויד[...] תוקם חזית לאומית רחבה[...] כדי לעמוד מול האימפריאליזם, הציונות, וקמפ-דייויד.²⁹

בסוף שנת 1987, כעבור עשור נוסף, פרצה התקוממות נרחבת ביהודה, שומרון ועזה המכונה 'האינתיפאדה הראשונה', שהתבטאה בעיקר בהתפרעויות המוניות, יידויי אבנים ובקבוקי תבערה, סכינאות ושימוש בנשק חם ככל שהשיגה ידי המחבלים. בתחילה היה מדובר בהתפרצות ספונטנית לאחר תאונה שבה נהרגו ארבעה פועלים ערבים בעזה. אולם לא עברו שבועות ספורים עד שהנהגת אש''ף השתלטה על הכוונת האינתיפאדה.

התקוממות זו, לאחר עשרות שנים של קיומו הלאומי של העם הפלשתיני – נראתה לרבים וטובים כהתקוממות לאומית כהלכתה. אך למטבע זה ישנם שני צדדים. אין ספק, מצד אחד, שערביי יהודה, שומרון ועזה לא היו מעוניינים בשלטון ישראלי, או בקיומה של ישראל בכלל. אך מצד שני, אין זו ראיה שהם כן היו מעוניינים במדינה עצמאית. די היה להם בכך שהשלטון יהיה לא-יהודי. שני מבחנים מכריעים שבאו זמן קצר לאחר מכן מאירים את התמונה:

ב-‏15 בנובמבר 1988 הכריזה הנהגת אש''ף על הקמת ''מדינה פלשתינית'', אך מי שמעיין בהצהרת ה''עצמאות'' הזו, מגלה פיסקה מעניינת:

מדינת פלשתין היא מדינה ערבית, חלק אינטגרלי ובלתי ניתן להפרדה מהאומה הערבית, מאוחדת עם אומה זו במורשתה ובציויליזציה שלה, עימה גם בשאיפותיה לשחרור, קידמה, דמוקרטיה, ואחדות.³⁰

מיד עולה מאליה השאלה, מדוע לטרוח ולהקים בנפרד משטרה, תחנות מכס, מטבעות ומשרדי ממשלה, אם כל תמצית השאיפה היא להתאחד עם האומה ה''בלתי ניתנת להפרדה''?

באפריל 1990, איים נשיא עיראק סדאם חוסיין להשמיד את ישראל, או כלשונו ''לשרוף את מחצית ישראל'' בנשק כימי. הערבים אזרחי ישראל תמכו ברוב גדול באיומיו³¹, וזאת לאחר למעלה מ-‏40 שנות חיים משותפים עם היהודים, ולמרות שגם הם-עצמם היו אמורים להיהרג בהתקפה כימית זו. על אחת כמה וכמה הפלשתינים, אשר הגיבו בהתפרצויות תמיכה ספונטניות בכיבוש כוויית על-ידי סדאם. לפתע לא היה איכפת להם להיות ''כבושים ומדוכאים'' תחת האימפריאליסט סדאם חוסיין:

אני אומר ברוכה, ברוכה, ברוכה את המלחמה[...] עיראק ופלשתין מייצגות רצון משותף. זה לצד זה נצעד, ואחר הקרב הגדול, בעזרת האל, נתפלל יחדיו בירושלים[...] ללוחמים העיראקיים ולמשליכי האבנים הפלשתינאים נועדה פגישה עם הניצחון.³²

כאן נוצר לכאורה מצב אירוני ומוזר ביותר: העם הערבי שנמצא בעיצומה של מלחמה לחירות ועצמאות מפני כיבוש, תומך בהתלהבות בכיבוש ודיכוי של עם ערבי אחר, לא רק במילים אלא גם בכוחות לוחמים של ממש (''צבא שיחרור פלשתין'' השתתף בכיבוש כוויית):³³

האם נוכח עמדה נפשעת זו מצד ערפאת וכנופייתו, יכול גורם כלשהו ללמד סנגוריה, ולו גם במילה אחת, על העניין הפלסטיני, אשר בעליו ניפצו אותו על-ידי תמיכתם בפלישה ובכיבוש? האם יש לגורם כלשהו העוז להביע אפילו סתם אהדה כלפי הזכויות הפלסטיניות וכלפי העם הפלסטיני, לאחר שעם זה הפתיענו בעמידתו לימין חיילי הכיבוש ובכך שהוא הובילם אל אוצרותיהם של הכווייתים ונטלו חלק עימם בפשעי ההרג, הגניבה, ההצתה, הגזל והאונס?³⁴

הסכם אוסלו שנחתם בספטמבר 1993, היווה מבחן נוסף לכוונותיו של העם הפלשתיני ולהנהגתו. בהסכם זה חתמו אש''ף וממשלת ישראל על ''הכרה בזכויות הפוליטיות ההדדיות''. תמצית ההסכם היתה העברת השליטה על רוב שטחי יהודה, שומרון ועזה לידי אש''ף, וכינון רשות אוטונומית עם מועצה מחוקקת, מעין מדינה-בדרך. שוב, כמו בקמפ-דייויד 1978 – גם כאן היה מדובר בהצעה התחלתית לשלב ביניים של חמש שנים.

הפלשתינים – שהיו יכולים להיות עצמאיים וריבוניים זמן רב לפני שנת 2000 - בחרו באסטרטגיית השלבים למאבק בישראל, כפי שהוחלט בכינוס המועצה הלאומית הפלשתינית ב-‏1974:

אש''ף ייאבק בכל האמצעים, ובראשם המאבק המזויין, כדי לשחרר את האדמה הפלשתינית ולהקים שלטון העם הלאומי העצמאי הלוחם על כל חלק בטריטוריה הפלשתינית שישוחרר[...] לאחר הקמתו ייאבק השלטון הלאומי הפלשתיני לאיחוד ארצות ההתמודדות למען השלמת שיחרור כל הטריטוריה הפלשתינית וכצעד בדרך לאיחוד ערבי כולל.³⁵

אסטרטגיה זו – כלומר סילוק האויב הציוני ואיחוד ערבי כולל – ולא הקמת מדינה עצמאית - היא זו שהנחתה את ראשי העם הפלשתיני כאשר החליטו לחתום על הסכם אוסלו. אמת בסיסית זו הוצהרה בחודש חתימת ההסכם (ספטמבר 1993) לפחות אחת לשלושה ימים,³⁶ ופעמים רבות מאז במהלך השנים. יתרונות ההסכם לצורך מאבק בישראל היו ברורים מאליהם:

[...]לא היתה יכולה להיות התנגדות בפלשתין לולא אוסלו[...] בכל רחבי השטחים הכבושים, לא יכולנו להזיז אקדח בודד ממקום למקום[...] לולא כלי הנשק שקיבלנו באמצעות אוסלו, ולולא אזורי ''A'' של הרשות הפלשתינית, לולא האימון, המחנות, ההגנה שניתנה על-ידי אוסלו, ולולא שחרור אלפי אסירים פלשתינים באמצעות אוסלו, לא היתה יכולה ההתנגדות הפלשתינית לחולל את האינתיפאדה[...]³⁷

גם הציבור הפלשתיני הבין – בחושיו החדים – את האסטרטגיה. בסקר מקיף מטעם מכון מחקר פלשתיני, מייד לאחר חתימת אוסלו ב' (1995), התברר שרוב הציבור הפלשתיני תומך בתהליך השלום (72.7%), אולם באותו הסקר – רוב דומה פסק שאין לישראל זכות קיום (65.2%).³⁸
מכאן מסתבר, שתהליך השלום הוא הדרך הטובה ביותר לסיים את קיומה של ישראל, מפני שאי אפשר באותה הנשימה גם לשלול את קיומה של ישראל וגם לתמוך בשלום עם אותה ישראל...

ההזדמנות האחרונה – עד כה – להקמת מדינה פלשתינית הגיעה בשנת 2000: ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ונשיא ארצות-הברית ביל קלינטון, התכנסו בקמפ-דייויד יחד עם יאסר ערפאת ובכירי ההנהגה הפלשתינית. על הפרק עמדה הצעה למדינה פלשתינית של ממש, ללא תחפושת וכינויים שונים. גם לדעת הפלשתינים עצמם היתה זו הצעה טובה, או לפחות סבירה: על-פי דו''ח פלשתיני רשמי על מהלך השיחות, ישראל היתה מוכנה לסגת מ-‏92% מיהודה, שומרון ועזה; לפנות את כל ההתנחלויות בעזה ו-‏63 התנחלויות ביהודה ושומרון, לתת לפלשתינים שליטה על מעברי הגבול (במיוחד עם מצרים); להתחלק בריבונות על ירושלים ואפילו לאפשר שיבה מסויימת של פליטים למדינת ישראל.³⁹

במקום לעוט על ההצעה כמוצאי שלל רב, פתחו הפלשתינים כעבור כחודשיים במלחמה מתוכננת היטב⁴⁰ של טרור, תעמולה והסתה קשה ביותר, בכל האמצעים שעמדו לרשותם.

איזה עם ''כבוש'', ''אומלל'' ו''מדוכא'' – יסרב להזדמנות פז לקבל מדינה עצמאית, חופש ושחרור? איזה מן עם הוא זה, שמגישים לו על מגש של כסף 90% מדרישותיו – והוא בועט בו בחמת-זעם של ילד מפונק?

לכך ישנן שתי סיבות. הראשונה – טקטית-מיידית: הפלשתינים הכירו את חולשתה של ממשלת ישראל, וידעו שמלחמתם רק תביא ליתר ויתורים. במהרה התברר שהם צדקו, ובינואר 2001 הגיעה ממשלת ברק לתחתית החבית ממש, כפי שמתאר פרופ' שלמה בן-עמי, שכיהן בשעתו כממלא מקום שר החוץ והיה שותף מלא למהלכים המדיניים.⁴¹

הסיבה השניה – והיא האמיתית והעמוקה ביותר, שהפלשתינים אינם שואפים לעצמאות מדינית, אלא לסלק את היהודים:

אם הזמן הוא [אמת מידה] לקיום, הרי שקיומה הזמני של ישראל מונה רק חמישים ושתיים שנה ואילו אנו, הערבים הפלשתינים, חיים כאן אלפי שנים, ואנו, האוכלוסיה הילידית, נגרש לבסוף את הפולשים, ולא משנה כמה זמן יידרש לכך.⁴²

כיום, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה ופירוק כל ההתנחלויות, לא חי שם אפילו יהודי אחד.

והנה, זמן קצר לאחר מכן התקיימו בחירות לפרלמנט הרשות הפלשתינית. התנועה הלאומית-חילונית – אש''ף – נחלה תבוסה נחרצת, והתנועה שזכתה ברוב מוחץ⁴³ – החמאס – מייצגת אידיאולוגיה דתית-פונדמנטליסטית על-לאומית וכלל-איסלאמית.
כחצי שנה לאחר מכן, ביצעה החמאס השתלטות צבאית גמורה על רצועת עזה, כאשר כוחות הביטחון של אש''ף – אשר קיבלו אימון ומימון ממדינות ושירותי מודיעין במערב – קורסים כמגדל קלפים תוך ימים ספורים.

כך קרסה גם ההשקפה שלפיה מעוניינים הפלשתינים להקים מדינה עצמאית, בהתאם לדגם החילוני-מערבי-דמוקרטי – כאשר בהזדמנות הראשונה הם בחרו בדגם מוקטן של אימפריה מוסלמית-דתית על-לאומית.

• לקבוצה חייבים להיות מוסדות או אמצעים שיבטאו את מאפייניה המשותפים ואת הרצון בזהות

לפי התעמולה הערבית מזה עשרות שנים, האירגון הלגיטימי והיחיד שמייצג את העם הפלשתיני הוא אש''ף – הלא הוא האירגון לשיחרור פלשתין. אירגון זה מתיימר לייצג את כל הפלשתינים החיים בעולם, ובמיוחד במדינת ישראל כולל יהודה, שומרון ועזה, וכן בממלכת ירדן, במחנות הפליטים בסוריה ולבנון וכמובן את הפלשתינים שהיגרו לשאר העולם. על-פי הרשות הפלשתינית (שהיא חלק מאש''ף) - בעולם חיים כיום למעלה מ-‏9 מיליון פלשתינים, כאשר רובם המכריע בארץ-ישראל המערבית (כ-‏4.6 מיליון), ובממלכת ירדן (2.7 מיליון).⁴⁴

אש''ף הם ראשי תיבות של ''האירגון לשיחרור פלשתין''. הוא מהווה אירגון-גג שמאגד בתוכו מס' סיעות. העיקרית שבהן היא פת''ח - שעליה שלט יאסר ערפאת מאז הקמתה ב-‏1965 ועד מותו ב-‏2004, ומאז 1968 הוא השתלט על ראשות אש''ף בכללותו.

אש''ף הוקם בשנת 1964, על-ידי מנהיג מצרים גמאל עבד אל נאצר. נאצר היה המייצג המובהק ביותר של הרעיון הפאן-ערבי, כלומר האחדות הערבית, ואף ניסה במשך כמה שנים לכפות איחוד בין מצרים לסוריה. על-פי האידיאולוגיה הפאן-ערבית, ובהתאם למציאות הגיאוגרפית על המפה – מדינת ישראל תקועה כטריז המנתק בין צפון אפריקה הערבית (ממצרים ועד מרוקו) לבין אסיה הערבית (מירדן ועד תימן וסוריה). העולם הערבי רואה, לפיכך, את הקמת מדינת ישראל ואת התנועה הציונית כמזימה אימפריאליסטית-מערבית שנועדה לפצל ולהחליש את העולם הערבי, כדי שהמערב יוכל לנצל אותו ולשלוט עליו בעקיפין.

אש''ף הוא האירגון המתיימר לייצג את התנועה הלאומית הפלשתינית, והאידיאולוגיה שלו מבוטאת בתמצית במסמך הקרוי ''האמנה [הלאומית] הפלשתינית''. והנה, דווקא באמנה זו, ניתן למצוא את הביטוי התמציתי והמזוקק ביותר לאידיאולוגיה הפאן-ערבית:

הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי[...] ישראל היא מכשיר התנועה הציונית ובסיס אנושי וגיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת לו, בלב המולדת הערבית נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקדמה.⁴⁵

על בסיס השקפה זו, אש''ף רואה עצמו לא כאירגון לשיחרור לאומי של העם הפלשתיני הקטן, אלא כחוד-החנית של האומה הערבית כולה:

מערכת פלסטין היא מערכה גורלית לאומה הערבית כולה, ואמנם כינויה בשם פלסטין הוליד דעה מוטעית, כי היא עוסקת באדמת פלסטין בלבד, מחלקי אדמות המולדת הערבית כולה, או בעם הפלסטיני לבדו, מעמי האומה הערבית כולה[...]⁴⁶''ערב וישראל'' 3-4, עמ' 106.

באידיאולוגיה הלאומית הערבית, כל ביטוי של נאמנות מקומית חשוד מיידית כמעודד פלגנות, כלומר הנצחת המזימה האימפריאליסטית. באופן פרדוקסלי, אם כן, מצד אחד - הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית פירושה העמקת הפיצול בעולם הערבי, שבין כה וכה מרוסק ליותר מ-‏20 מדינות נפרדות. אולם מצד שני - כדי לסלק את היהודים מהארץ – חובה להעמיד פנים כאילו מדינה פלשתינית עצמאית היא באמת רצונם של הפלשתינים... הנהגת אש''ף התקשתה מאוד להתמיד בהעמדת הפנים, והדרך היחידה ליישב את הסתירה היא להבטיח לאחים הערבים הדואגים שמסיכת ה'פלגנות' הזמנית תיעלם לאחר סילוק היישות הציונית:

העם הערבי הפלסטיני מאמין באיחוד הערבי, וכי כדי למלא את תפקידו בהגשמתו, עליו – בשלב זה של מאבקו הלאומי – לשמור על אישיותו הפלסטינית[...]⁴⁷

זהו הניסוח המפורט של רעיון שהועלה 20 שנה לפני כן:

[...]כיצד יכולים אנשים להיאבק למען אומתם, אם אינם יודעים את משמעות המילה [אומה]? ...לאנשים יש צורך גדול ב''מיתוס'' על מנת למלא את הכרתם ואת דמיונם[...]⁴⁸

נקודת המבט לא השתנתה גם בשנות האלפיים:

מאז הקמתו, סירב הפת''ח לכל תכתיב מאת כל צד, ערבי או אחר, שכוונתו היתה להגשים את יעדיו האזוריים על חשבון היעדים הפאן-ערביים. [...]הפת''ח גם מאמין, שקיומה של יישות פלשתינית לגיטימית מהווה את הנשק החשוב ביותר שיש לערבים נגד ישראל, המוצב הקדמי של הכוחות האימפריאליסטיים.⁴⁹

או כפי שמסביר סגנו של ערפאת:

יש המטיחים בנו לעיתים את ההתמקדות בעניין הזהות הפלסטינית. אך אנו עושים זאת רק משום הזהות המאבקית של העם הפלסטיני, שהרי הסכסוך הערבי-ציוני מקיף גם את השאלה אם יש עם פלסטיני אם לאו.⁵⁰

תוקף מיוחד לקו התעמולה הזה ניתן בהחלטות הרשמיות של המועצה הלאומית הפלשתינית:

יש צורך בקו הסברתי שיעמוד על הבלטת האמיתות הבאות:
התמונה האמיתית של המערכה הפלסטינית היא בין עם קטן שהוא העם הערבי הפלסטיני וישראל הנסמכת על הציונות העולמית ונעזרת באימפריאליזם העולמי[...]⁵¹

בשנת 1969 אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר⁵² – או כך התפרשו דבריה – ש''אין עם פלשתיני''. מאז ועד היום הפכה גב' מאיר ללעג ולשנינה בקרב השמאל הקיצוני וכיום בקרב השמאל כולו, ודבריה מייצגים התעלמות שחצנית מ'זכויותיו של עם אחר' וגו'. ואולם – למרבה האירוניה – היחיד שאזר עוז וקם להגנתה הוא לא אחר מאשר מפקד הזרוע הצבאית של אש''ף:

עם פלשתיני אינו בנמצא. כינונה של מדינה פלשתינית הוא רק אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל ולמען אחדות ערבית. הואיל וגולדה מאיר מכחישה את קיומו של עם פלשתיני, אני טוען שעם כזה קיים ויש להבדיל בינו לבין הירדנים. אך לאמיתו של דבר אין היום שום הבדל בין ירדנים, פלשתינים, סורים ולבנונים. כולנו משתייכים לעם הערבי. רק מטעמים פוליטיים וטקטיים מדברים אנו על קיומה של זהות פלשתינית, כי האינטרס הלאומי הערבי מחייב להעמיד נגד הציונות קיום פלשתיני נפרד. מטעמים טקטיים אין ירדן, שהיא מדינה בעלת גבולות מוגדרים, יכולה להציג תביעות על חיפה ויפו. אך אני, בתור פלשתיני, יכול בהחלט לתבוע את חיפה, יפו, באר-שבע וירושלים. ואולם ברגע שבו נחזיר לעצמנו את זכויותינו על פלשתין כולה, לא נתמהמה אף רגע אחד לאחד את פלשתין עם ירדן.⁵³

אכן עם פלשתיני אינו בנמצא. הוא לא היה קיים גם בתקופת המנדט, כאשר השם ''פלשתינאי'' באנגלית (Palestinian) היה בשימוש בלעדי אצל היהודים בלבד, כגון ''פלשתיין פוסט'' – אביו-מולידו של הג'רוזלם פוסט; בנק אנגלו-פלשתינה – אביו של בנק לאומי, וכן הלאה. עד כדי כך שאחד מנציגי הפלשתינים בארצות-הברית, ההיסטוריון הערבי פיליפ חיתי – מחה בתוקף על עצם השימוש בשם ''פלשתינים'':

בתי הספר של יום ראשון גרמו לנו נזק רב, כיוון שעל-ידי הכתמת קירות חדרי הלימוד במפת פלשתינה, הם משייכים אותה בתודעת האמריקני הממוצע – ואם יורשה לי לומר גם בתודעת האנגלי הממוצע – עם יהודים. אדוני, אין דבר כזה פלשתינה בהיסטוריה, בהחלט לא.⁵⁴

התמונה לא השתנתה גם לאחר 40 שנה. אחד מחברי אש''ף הבכירים, ראש הפלג השני בחשיבותו באירגון, 'החזית העממית לשיחרור פלסטין', מדגיש הדגשה יתירה את היסוד הערבי השולט בבעיה הפלשתינית:

כן, אני יודע שישנם כאלה אשר אומרים ששאלת פלשתין כבר איננה סוגיה ערבית - אלא בעיה פלשתינית בלבד. אולם רובם המכריע של הערבים חש כי זו מטרה כלל-ערבית. אנחנו עם אחד עם היסטוריה אחת, תרבות אחת, שפה אחת[...] הציונות פיצלה חלק גדול מהעולם הערבי. היא מעודדת את האלמנטים של הפיצול וההתפלגות באדמתה, באנשיה ובתרבותה של האומה הערבית. אולם עדיין יש לנו מטרה משותפת. אויב משותף.⁵⁵

כיצד מעודדת ישראל את הפיצול וההתפלגות באומה הערבית? מדברים אלה של ג'ורג' חבש, קשה להבין בדיוק למה הכוונה, אולם ראיון שנערך עם ח''כ לשעבר ד''ר עזמי בשארה, המחזיק בהשקפות דומות מאוד – שופך אור על התעלומה. ראוי להתעכב במיוחד על דברי ד''ר בשארה, מפני שהסתירות הפנימיות באידיאולוגיה הפלשתינית – באות לידי הביטוי החד ביותר כשהן שוכנות בנפשו של אדם אחד. בראיון מעמיק עם ארי שביט, פותח בשארה בתעמולה הטיפוסית:

[...]ישראל צריכה להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני. להשלים עם קיומה של מדינה פלשתינית על חלק מאדמת פלשתין ההיסטורית[...]

עד כאן הדברים מוכרים וידועים. אולם לפתע מתברר כי:

[...]אני לא חושב שהלאומיות המקומית הפלשתינית היא פתרון אפשרי. ודאי לא כפתרון יחיד. כפי שהלאומיות המקומית הירדנית או הסורית או העירקית איננה פתרון.

המושג פלשתיני כמושג מבודד ומנותק מהמושג ערבי הוא המצאה של יהודים?

הוא המצאה של סייקס-פיקו.⁵⁶ אבל ישנו ניסיון ישראלי קבוע שאותו תמצא גם בשמאל וגם בימין להתעלם מקיומה של אומה ערבית אחת. עבור ישראל אומה ערבית אחת היא האופציה הכי מסוכנת[...] פלשתינאים, זה דבר שאפשר לחיות איתו. וירדנים, סורים, מצרים[...]

הקורא את הדברים הללו עומד נדהם: ישנו כאן מעין ''היגיון סיבובי במהופך'': במקום לטעון, כרגיל, שישראל השחצנית מתעלמת מזכויותיו של העם הפלשתיני המסכן, הנה טוען אחד מהמנהיגים הפלשתיניים הבולטים, שהאימפריאליזם המציא את העם הזה וישראל מנצלת המצאה זו ואת קיומם של עמים ערביים שונים ומשונים כדי לפצל את האומה הערבית. והוא ממשיך ומסביר – למי שעדיין לא הבין – שאין דבר כזה עם פלשתיני:

[...]אני אינני מאמין שיש תרבות פלשתינית ייחודית, נפרדת. אין דבר כזה. ההבדלים בתוך התרבות הפלשתינית לא פחות גדולים מאשר ההבדלים בין פלשתיניות לסוריות, למשל. גם המשותף לגליל ולירושלים איננו עולה על המשותף לגליל ולדמשק. כך שמה שישנו הוא תרבות ערבית, שפה ערבית, ספרות ערבית, שאיפות לאומיות ערביות[...] אתם צריכים להבין שאנחנו בעולם הערבי סובלים מבעיות של עדתיות וחמולתיות ושרק הלאומיות הערבית האחת יכולה לפתור את הבעיות האלה ולהפוך אותנו למודרניים. אנחנו לא יכולים לפתח זהות סורית, לבנונית, ירדנית, פלשתינית. אנחנו זקוקים לזהות הערבית, והמשיכה לכך היא חזקה מאוד.⁵⁷

האבסורד ממשיך לשבור שיאים בכל פעם שמתעמקים מעט יותר בתופעה הקרויה אש''ף:

דגל אש''ף הוא לא אחר מאשר דגל ה''מרד הערבי'' המאוחד משנת 1916 – בשינוי סדר הצבעים. דגל זה מבטא יותר מכל את השאיפה לאחדות ערבית, ולא לבדלנות פלשתינית.
סעיף 5 באמנה הפלשתינית מגדיר ''מיהו פלשתיני'': ''הפלשתינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלשתין עד שנת 1947 וגו'''. כבר לפי הפתיח של ההגדרה – מסתבר שמייסד אש''ף ומפקדו הראשון – אחמד שוקיירי – כלל אינו פלשתיני, כיוון שנולד בכפר תיבנין בלבנון, ובמהלך חייו הבוגרים הוא שירת את ערב-הסעודית, את סוריה ואת הליגה הערבית.⁵⁸
יאסר ערפאת, מי שמזוהה יותר מכל עם המאבק הפלשתיני לעצמאות – גם הוא איננו פלשתיני כלל! הוא נולד בקהיר, ובילה את רוב שנות ילדותו ובחרותו במצרים.⁵⁹

פרדוקסים אלה אינם מקריים. מנהיגי אש''ף ומוסדותיו רואים עצמם כחלק אורגני מהאומה הערבית, והרעיון להציב גבולות בין הפלשתינים לשאר אחיהם הערבים מנוגד תכלית הניגוד למטרתם האמיתית ולהשקפתם בדבר טבע הלאומיות הערבית. לכן, על רקע זה, ייראה אולי פחות מוזר שהיה זה אש''ף – מכל הגורמים שבעולם – שהביע את ההתנגדות התקיפה והמוחלטת ביותר ל...הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית:

מה שקושר את ירדן בפלשתין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה[...] הקמת יישות מדינית במזרח-הירדן ואחרת בפלשתין אינה נסמכת על שום חוקיות[...] אלא נכללת בפעולת הפיצול אשר הקולוניאליזם[...] ביתר על-ידיה את אחדות אומתנו הערבית ואת אחדות מולדתנו הערבית.⁶⁰

ערפאת עצמו שומט את הקרקע תחת רגלי המאבק לעצמאות מדינית, הואיל ו:

שאלת הגבולות איננה מעניינת אותנו. פלשתין היא רק טיפה קטנה באוקיינוס הערבי הגדול. אומתנו היא האומה הערבית הגדולה שמשתרעת מהאוקיינוס האטלנטי עד לים האדום ומעבר לכך[...].⁶¹

עמדה דומה הציג גם סגנו, אבו-איאד:

לעם אנו נאמר: הנה זו מדינתנו. זו המדינה לדורות הבאים, אשר בראשיתה קטנה היא ואם ירצה אללה תהיה גדולה ותתרחב למזרח, למערב, לצפון ולדרום. אנו שוחרי איחוד עם הערבים כולם.⁶²

לכאורה, המציאות בימינו סותרת את מה שנאמר זה עתה, שכן הפלשתינים חתמו על הסכם עם ישראל שמוביל למדינה פלשתינית עצמאית ביהודה, שומרון ועזה בלבד. אולם דבריו של הממונה מטעם ערפאת על החינוך הפוליטי של הקצונה הפלשתינית, מיישב את הסתירה:

[...]אנו דבקים ביעד הכולל, אשר בשלב הנוכחי מגולם במדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים ובזכות השיבה. יעד זה אינו בבחינת סוף המסע מבחינה היסטורית. השלב אשר ייחשב סוף המסע הינו אינטגרציה גיאוגרפית, היסטורית, תרבותית ואנושית של מולדתנו פלסטין בעומק הלאומי הערבי והאיסלאמי.⁶³

עד כאן חלקו הראשון של המאמר. חלק ב' חלק ג'

הצגת המאמר בלבד

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.