שבעת ימי הבריאה – יום 4, חלק ב'

היום הראשון, היום השני, היום השלישי והיום הרביעי, חלק א'.

עם זאת שאלה אחת עומדת ביני לבין תכלית העניין: יש לי תוכנית לשליטה מוחלטת במלוא חוליות המידע בשרשרת האם האחת והרצופה, אבל איך אתחזק את השליטה הזו? כלומר איך אתקדם אל עבר היעד שלי וארכוש עוד שרשראות מידע חלקיות לצרפן לשרשרת שבידי? כיצד אחיל בפועל את שליטתי המלאה בשרשרת האם האין סופית?

והרי שוב, ובנתיים שמתי יד רק על מידע חלקי, אני מחזיק בידי רק בשרשרת המידע החלקית של הגלגל אשר זיהיתי, כיצד מידע ספציפי זה יומר למידע אחר? כיצד נפדה הבכור והמידע החלקי של הגלגל והופך למאור עבור יתר המידע שבסל? כיצד מתפזר האור של הבכור הזה ונעשה ממנו מאור – מקור של אור עבור יתר המידע שבערימה?

זכרו נא כי מחבר התורה משתמש לשיטתו ''בארץ'' כדוגמה המייצגת שרשרת מידע חלקית- בה נפגשה התודעה האנושית לראשונה, וביקשה לפזר את המידע הזה ולהפוך אותו למאורות עבור יתר המידע שביקום... כיצד מתקיים בפועל התהליך הזה?

ובכן, חזון התודעה האנושית יוצא בפועל אל הדרך- בו ברגע כאשר התודעה פוגשת בשרשרת מידע כלשהי ורואה בה כבכור – כמקור של אור עבור חזונה שבאופק. כלומר היא רואה לנגדה כלי שבעזרתו תגיע אל חזונה, ושרשרת המידע שזוהתה הופכת בעצם לכלי- ליצוק בו את חזון התודעה שבאופק. והשאלה היא לאלו כלים יהפכו הבכורות כאשר תפגוש בהם התודעה האנושית, ותבקש ליצוק באמצעותם את חזון שליטתה במלוא המידע שביקום? לאלו כלים יהפכו שרשראות המידע הבכורות שתגזור אותם התודעה מתוך המידע המוקרן מהארץ?

וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים,וּלְיָמִים וְשָׁנִים: ''הבכורות'' האלה שייגזרו מתוך הארץ יהפכו לכלים – לאותות ולמועדים ולימים ושנים; אלה הם הכלים הטכנים שישמשו את התודעה האנושית לסלילת חזונה הבומבסטי – השליטה המוחלטת במידע של כל היקום.

1. אותות: המילה ''אות'' מזכירה לי מיד ''אות חיים''... רגע לאחר רעידת אדמה הגופות שרועות לפניך... ואתה עומד על יד אחת הגופות שחושד/ מקווה שעודנה בחיים וצועק לה במלוא הגרון: תן לי ''אות חיים'' שאציל אותך, שאמשיך איתך... תזיז את היד, מצמץ בעיניים... וגם בעל החזון זקוק לאותות, שיראה שהחזון שלו הולך, מתקיים...

חזון ההתודעה האנושית הוא לשלוט במלוא ערימת המידע בכל היקום – החל מנקודת הזינוק שלה על הארץ, ולאורך כל הדרך זקוקה היא לאותות שיגיעו אליה מסביבת נקודת הזינוק ויראו לה שחזונה חי ובועט וממשיך להתקדם.

הרבה אותות משוגרים מכדור הארץ – מתוך האטמוספרה ומחוצה לה: אותות חשמליים, ברקים, שרב, חום, קור, רוחות, גשמים, לחות... גם האנשים מסביב משגרים כל הזמן אותות- בהתנהגותם, בשפת גופם... האותות האלו משמשים ביד האדם כאמצעי עזר להתמצאות שלו בסביבה, והוא זקוק לכלים אלה כי הוא רוצה לשלוט בסביבה.

2. ומועדים: עוד כלי טכני שישמש את התודעה האנושית ליישום חזונה ותכליתו – השליטה במלוא חבילת המידע במרחב. ללא ''מועד'' אינני יכול לעקוב אחר חזוני וללוותו בנקודות ציון...

קיץ, חורף, אביב, סתיו, ערב, בוקר, יום, לילה... גם החגים הנזכרים בתורה נקראים ''מועדים'' כי מציינים הם נקודות ציון במפת השנה. ''מועד'' הוא נקודת ציון במפת הזמן האנושית: עבר הווה ועתיד; וזוהי אותה המפה עליה משרטטת התודעה את חזונה. המועד, אשר על כן, משמש לתודעה ככלי תחבורה במרחב המפה.

3. וימים: ברגע זה אנחנו נמצאים במרחב היום הרביעי... היינו בזום מס' 4 לתמונה המלאה והמקורית. תמונה מס' 4 וכידוע, זהה לתמונה מס' 3 שקדמה לה אך מופיעים בה פרטים שנמצאים כמובן בתמונה השלישית אך לא ניתן להבחין בהם כי קטנים הם, לכן אנו מקרבים את העדשה בתמונה הרביעית ומגדילים אותה בשביל להבחין באותם הפריטים.

הרבה מונחים חדשים שפגשנו בהם בתמונה הנוכחית כמו ''בכור'', ''מאור'' – נמצאים ללא ספק גם בתמונה הראשונה והשניה והשלישית, אך לא הצלחנו שם להבחין בהם כי המימד שמגיחים מתוכו אינו נראה בתמונות הקודמות בגין גודלו – לא מהותו, ובכל זאת, מי שניחן בעין חדה יכול להבחין אף בבכור ובמאור ובפטר חמור - גם על גב התמונות הקודמות, אך הבעיה היא עם בעלי הראיה הקצרה... לכן היה על מחבר התורה להגדיל עבורינו את התמונה המקורית באופן שנבבחין בכל הפרטים שבתוכה עד הקטנים ביותר. הוא חישב וראה שיש להגדילה שש פעמים בנוסף לעוד הגדלה שביעית שתצטרף לכל אחת משש ההגדלות (פרטים ביום השביעי), ובסך הכל 6 + 1 = 7, שבע תמונות- שבע הגדלות.

השאלה היא, מדוע חילק המחבר את ההגדלות לשבע ולא עשה הגדלה אחת גדולה שכלולים בה כל הפרטים?!

על השאלה הזו ענה הפעם האדם, שמעודו ועד היום השתמש באותו המנחה של המחבר וקבע 12 שנות לימוד + אוניברסיטה. והשאלה שוב- מדוע חילק את כיתות הלימוד ל- 12 ולא עשה כיתה אחת שתכלול את כל חומר הלימוד?!

התשובה נמצאת בפה כל אחד מאיתנו... כי אם נעמיד רק כיתה אחת – כל התלמידים בכל הגילאים יצטרכו לשאת בילקוטם את אותו חומר הלימוד ולהתמודד עימו: בן השש שרק התחיל לכתוב יצטרך להתמודד עם משוואות האלגברה, ובן השבע עשרה ימשיך להתמודד עם משוואות הכפל ולהיבחן עליהן...

אם נחזור אל ששת הימים שלנו ואל ששת ''התמונות'', אזי טבעי הוא לקבוע שחזונו של חד ראיה הוא הרבה יותר רחב מבעל ראיה קצרה... תודעה שמסוגלת להבחין ישירות בתמונה המלאה המקורית ללא שום הגדלה – מסוגלת לשרטט בהתאם חזון הרבה יותר גדול מתודעה אחרת שיכולה להבחין בתמונה המלאה רק מתוך ההגדלה הרביעית... זה כמו להעניק לשני אנשים את האפשרות ''לגזור'' להם חלקת אדמה מתוך כדור הארץ: אחד מתוך מפת אטלס, והשני מתוך תמונות של מחוזות ושכונות ורחובות...

אם כן, ששת ימי השבוע (יום השבת משותף – פרטים ביום השביעי) הם שש תמונות / הגדלות העומדות לרשות התודעה האנושית. מכאן, ''ימים'' הם ''כלים'' בידי התודעה האנושית; כל תודעה והכלי (היום) המתאים לה שדרכו תמזוג את חזונה... במקרה או לא דורגה הראיה האופטית לשש.

4. ושנים: שנה, זו הגירסה המלאה של יחידת הזמן בה המחזוריות נותנת את ביטויה המלא; מקיץ עד חורף, מחום עד הקור, מהיבש עד הלח...

''יחידת זמן'' היא אחד משלושת הגדלים דרכם מחשבים את המהירות ואת המרחק, ושלושתם כאחד מהווים כלי בידי התודעה בבואה לבנות את חזונה. כמה זמן עבר/ או יעבור, לאיזה מרחק היגעתי/ אגיע, ובאיזו מהירות עברתי/ אעבור את המרחק...

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים,וּלְיָמִים וְשָׁנִים. כלומר, והיו מאורות אלה לאותות ולמועדים...

שרשראות המידע שהתודעה האנושית זיהתה וראתה בהן כמאורות/ בכורות עבור החזון שלה – משמעות הראיה זו היא שמאורות אלה ישמשו עבור התודעה כאותות ומועדים וימים ושנים, כי אלה הם הכלים שזקוקה להם התודעה האנושית להתקדם עם חזונה ולפתח אותו: אותות, מועדים, ימים, שנים. כלים אלה נכונים הם עבור כל חזון- ולא רק החזון הנלווה אל הארץ... גם החזון הנלווה לגלגל צריך את אותם הכלים להתפתחותו: אותות, מועדים, ימים, ושנים.

וכאן נשאלת השאלה: הישגתי את הכלים להתקדמות החזון שלי באמצעות ''הבכור'' שזיהיתי בטבע, היינו באמצעות שרשרת המידע שזיהיתי את רצף חוליותיה וצירפתי אותה למציאות שלי; נקרא לשרשרת הזו או לבכור הזה בשם דנה; השאלה היא: ומה עם דנה שלי? מה קורה איתה עכשיו- ממש ברגע זה? ההרגשה היא שבין הראיה המיוחדת שלי לדנה שהפכה אותה למאור עבור החזון לבין התפתחות אותו החזון - דנה עצמה נפלה בין הכיסאות... מה עם דנה!

אם נחזור למטבע הלשון של התורה ולדוגמה המיוחדת של המחבר, או גם אז נשאל את השאלה: ומה עם ''הארץ''? אומנם– זיהיתי עכשיו את הארץ וראיתי בה כמאור לחזון הגדול שלי לשליטה בכל ערימת המידע ביקום... ואכן מתוך המאור הזה היגעתי כבר אל הכלים הנחוצים להמשך החזון וכלים אלה עומדים כבר לרשותי ונמצאים בשימוש פעיל: האותות המועדים הימים והשנים. אבל השאלה היא: ומה עם הארץ? מה עם שרשרת המידע שרק עכשיו זיהיתי וביקשתי לצרפה למציאות שלי- לאוסף שלי ולהנות ממנה? והרי זיהיתי את השרשרת הזו לא רק בשביל להשתמש בה עבור תוכניותי העתידיות אלא גם בשביל להנות ממנה היא... אני רוצה להנות מהארץ, מיופיה, מנופה, רוצה לאכול את פירותיה...

תהייתך תקנית – ענה לי מחבר התורה והציע לי לנוע בשבילי התמונה כפי שנעים בשבילי החילזון; ניתן להגיע בתנועה סיבובית אל כל חלק בחילזון ומכל נקודה אשר עליו. ובכן זיהיתי שרשרת מידע, קראתי לה ''ארץ'', ומתוך אותה השרשרת ייצרתי כלים להמשך מסעי במרחב, כלים שיאירו לי את המרחב ואת הארץ כאחד.

וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.

והיו – הבכורות, שרשראות המידע שזיהיתי, הארץ, הגלגל...

למאורת ברקיע השמים להאיר על-הארץ – לזרקורים, לכלים שימושיים במרחב... שיאירו (גם) את עצמם, את הארץ ואת הגלגל ואת שרשראות המידע שזוהו והיו לזרקורים...

כלומר, הארץ תהפוך למקור האור עבור חבילת המידע במלואה וגם עבורה היא בעצמה; והגלגל יהפוך למקור האור שיאיר את הרשימה המכובדת שעתידה להופיע תחתחיו, ובו בזמן הגלגל עצמו ''יהנה'' מאותם הכלים שנוצרו מתוכו וישתמש בהם, באותות במועדים בימים ובשנים.

ויהי-כן. ויהי אור. כך נוצר האור. כך מזהים את ערימת המידע ונעים בתוכה- בתנועה הסיבובית הזו.

עד כאן משמעות משפט המפתח ''ויהי אור'' בו הציג מחבר התורה את התמונה המקורית בראשונה, והרחיב אותה זה ארבע פעמים עבורינו.
ביום השני הרחיב את המשפט ''ויהי אור'' ל- יהי רקיע שיבדיל בין מים למים... ביום השלישי הרחיב את אותו המשפט ושילב בו את הטכניקה בה קולטת התודעה את האור, את המידע... יהי אור – משמע ''יהי אחד'', שחוליות המידע ייקוו באופן רצוף אל מקום אחד... כך הוצגה לנו מקבילה ועוד מקבילה ועדיין ממתינות לנו שתי מקבילות מורחבות מאחותיהן: החמישית והשישית, והשביעית כאמור היא ''מקבילה'' משותפת שתתבאר בזמנה.

אם כן, קליטת המידע ע''י התודעה האנושית מסתכמת בזיהוי אותו המידע, ולמעשה זו תכלית העשיה האנושית: זיהוי המידע; וכאשר התודעה ''אומרת'': ויהי אור – משמעות הדבר: ''ותהי העשייה'', ''ויהי הזיהוי''.

באופן הזה ניסח מחבר התורה את משמעות ''העשייה האנושית'' ותכליתה- על פני המקבילה השנייה:

ויעש אלהים את-הרקיע, כלומר ''יהי אור'' שמשמעותו ''יהי אחד'' שמשמעותו ''יהי רקיע'' – הוא תכלית העשיה האנושית; ותכלית זו מסתכמת בזיהוי המידע.

במקבילה השלישית נחשפנו לרמת ''הזיהוי'' ברובד הטכני שלו: לזהות – לקטוף משרשרת המידע חוליות רצופות; לזהות את הרצף של החוליות.

ובמקבילה השניה נחשפנו למשמעות ''הזיהוי'' ברמה כללית ביותר: לזהות – להבדיל בין מידע למידע; היינו להבדיל בעזרת הקטע הקטן שזיהיתי את רצף חוליותיו – בין משפחת המידע שעתידה להופיע תחתיו ולגדול מיום ליום (הגלגל ויתר המוצרים שיבואו בעקבותיו) לבין המשפחה המורחבת עד אין סוף של אותו המידע הנמצאת מטבעה מעליו.

התודעה האנושית מזהה – משמע מושיטה מעת לעת את היד למעלה אל שרשרת האם האין סופית האחת והרצופה, מזהה קטע מסויים מרצף חוליותיה, קוטפת אותו ומורידה אותו אליה למטה אל המציאות. כך מתפתחת בהדרגה המציאות האנושית.

כך ניסח מחבר התורה במקבילה השניה את תכלית העשיה האנושית; תכלית שמסתכמת בזיהוי המידע:

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן.

זו היתה כאמור המקבילה השניה / היום השני.

וכך ניסח מחבר התורה במקבילה הרביעית המורחבת את תכלית העשיה האנושית; תכלית שמסתכמת כאמור בזיהוי המידע:

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

ההבדל היחיד כאמור בין המקבילה הרביעית לשניה הוא בתווים הדקיקים שאינם נראים לקצרי הראיה במקבילה השניה ומוגדלים באופן מלאכותי עבורם במקבילה הרביעית.
''תו דקיק'' שכבר עמדנו עליו לעיל הוא ''המאור'': שרשרת המידע שהתודעה המקורית מזהה- היא שרשרת שמראש מגוייסת על ידה להיות לה כמאור ולזהות באמצעותה את רצף יתר החוליות... משה רבינו כינה בהמשך את השרשרת המגוייסת הזו ''כבכור'' ''פטר כל רחם''... כאם ויד לכל השרשראות כי הרי באמצעותה נגיע ליתר החלקים בשרשרת ונזהה אותם... היא המנחה ליתר החוליות שבשרשרת, היא הראש שעומד בראש השרשרת, היא הבכור...

אם כן, תכלית העשיה האנושית מסתכמת בזיהוי המידע, ועצם הזיהוי– (לדוגמה, זיהוי רצף החוליות של שרשרת מידע חלקית) מאפשר לנו להבדיל בין המידע הנמצא מתחת לרצף החוליות אשר זוהו לבין יתר המידע שעוד לא זוהה למעלה, ואלה הם הגבולות המדויקות של חבילת המידע המלאה. נתון זה משלים עבורינו את משימת הזיהוי: אנו תופסים בכפינו את חבילה המידע המלאה שיודעים את גבולותיה וכבר יודעים מה זיהינו ומה עוד נותר לנו לזהות מתוכה. זוהי משמעות השליטה המלאה בחבילת המידע – ''שליטה'' ששואפת התודעה האנושית להשיג אותה כל הזמן. לאור ''התו הדקיק'' (המאור) שכבר נגלה לנו, משמעות הדברים במקבילה הרביעית כלהלן:

ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: ''ויעש'' – ''זיהה''.

ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: ''זיהוי'' רצף החוליות ע''י התודעה האנושית – משמעותו גיוס החוליות הללו להיות כמאור, ובאמצעות ''מאור'' זה נזהה את יתר המידע, היינו נבדיל בין מידע למידע; בין משפחת המידע שעתידה להופיע תחתיו ולגדול מיום ליום (הגלגל ויתר המוצרים שיבואו בעקבותיו) לבין המשפחה המורחבת עד אין סוף של אותו המידע הנמצאת מטבעה מעליו (כל הטכנולוגיה הקשורה בגלגל שהאדם עוד לא זיהה).

אם כן, בעזרת ''המאור'' הזה שכבר זהיתי את רצף חוליותיו, אני צריך לזהות (להאיר) עוד שתי משפחות-מידע, לכן המחבר השתמש ב-''שני המארת'', מאור בשביל המשפחה שלמטה ממנו, והשני בשביל זו שלמעלה.

וזהו ייחוס שתי המשפחות הללו:

1. המשפחה הראשונה היא משפחת המידע שעתידה להופיע מתחת למאור הזה ולגדול מיום ליום עד אין סוף (הגלגל ויתר המוצרים שיבואו בעקבותיו).
2. המשפחה השניה היא המשפחה המורחבת עד אין סוף מאותו סוג מידע של ''המאור'', שחוליותיה נמצאות בטבע (בשרשרת האם) אך התודעה עוד לא זיהתה את הרצף שלהן, והיא עתידה לזהותן בכל רגע נתון, להושיט את ידה למעלה, לגזור אותן משרשרת האם ולהביאן למטה אל המציאות.

המדובר ולמעשה בחמולות... כי לשתי משפחות המידע המכובדות הללו אין סוף, הן זו שלמטה (היגענו מהגלגל עד החללית ועוד היד נטויה לאין סוף...), והן זו שלמעלה שלמעשה נגזרות מתוכה כל יתר החוליות שעתידות להתחבר עם המציאות. לכן, השתמש מחבר התורה במילת התואר ''גדולים'' לתאר את המאור שיעמוד לשימוש כל ''חמולה'' ויאיר את הדרך אליה... ''שני המארת הגדלים''. (בניגוד למקבילה השניה בה השתמש המחבר ב- ''רקיע'' – אחד ויחיד, היינו חוליות רצופות שזוהו ע''י התודעה ויצרו רקיע שהבדיל בין שני רובדי המידע. להזכירכם, במקבילה השניה עוד לא ''הבחנו'' במאור...)

ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: ''זיהוי'' רצף החוליות בקטע מסויים משרשרת האם ע''י התודעה האנושית – משמעותו גיוס הקטע הזה לשמש עבור התודעה למאור, שיתפצל מטבעו לשני מאורות גדולים, באמצעותם תסלול התודעה את דרכה אל עבר שתי המשפחות האדירות ותשלוט במידע שלהם:

1. את-המאור הגדל לממשלת היום, לגלגל וליתר המוצרים מתחתיו – זקוקה התודעה למאור ''גדול'' כי הרי זוהי תכלית ''העשייה'' שלה בפועל: למשול במציאות שלה ובמידע שבונה את המציאות הזו... היא זקוקה לאור השמש החזק להאיר את אזור העבודה שלה באופן ממשי, כי היא עתידה לזהות מתוך המאור הזה את רצף שרשראות המידע ולצרפן למציאות שלה בפועל. התודעה האנושית עובדת בפועל לאור היום, לכן היא זקוקה למאור (הגדול הראשון) בשביל למשול באמצעותו בחבילת המידע של היום המלא הזה.
2. ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, המשפחה השניה היא המשפחה המייצגת את המידע הנותר שחוליותיו נמצאות בטבע (בשרשרת האם) אך התודעה עוד לא זיהתה את הרצף שלהן, אולם היא עתידה לזהותן ולגזור אותן משרשרת האם ע''מ להביאן למטה אל המציאות. להדגיש, ''הזיקה'' אל חברי המשפחה הנרחבת הזו נוצרה ברגע זיהוי רצף החוליות של המאור. עמדנו על המונח ''זיקה'' במקבילה השלישית. אם כן ''חוליות'' המשפחה הגדולה הזו נמצאות עדיין בחשכת הלילה וממתינות לתודעה שתבוא ותזהה אותן, ואכן זוהי שאיפת התודעה בפועל – למשול בחבילה המכובדת הזו, להגיע אל חוליות המידע האלו ולחשוף אותן, והיא זקוקה בשביל המשימה הזו למאור (השני) בשביל למשול באמצעותו בחבילת המידע של הלילה הארוך שאין לו סוף.

והרי ''המשפחה השניה'' שמעל לרקיע – גדולה לאין ערוך מאחותה שמתחת לרקיע, ולמעשה ממנה מושכת התודעה את המידע ומפקידה אותו באוצרה שמתחת הרקיע (הרשימה שמתחת לגלגל), ומדוע אם כן לאזור האדיר הזה מסתפקת התודעה במאור ''קטן''?

התשובה נעוצה ''באינטרס'' שיש לתודעה באזור הזה... הגם והאינטרס שלה בלתי צנוע בעליל: השליטה המוחלטת במלוא חוליות המידע הנותרות בשרשרת האם, באופן שיתאפשר לה גישה חופשית לאזור ע''מ לחפון מתוכו כל ערימה שתרצה בכל עת, ואת האינטרס הזה ניתן לקיים ע''י ''גידור'' האזור, כמו שעושה אדם הרוכש חלקת אדמה פרטית ומקים סביבה גדר שתשמש כהכר לשליטתו הבלעדית בחלקה הזו. זהו הרקיע שהבחנו בו במקבילה השניה, ושנמתח עקב החופן הראשון לאורך כל השרשרת בשביל לגדר באמצעותו את הגבולות ולהחיל את השליטה.

התודעה איפוא לא באה ''לעבוד'' באזור הזה אלא רק לשמור על גבולותיו, ולמשימה כזו אינה זקוקה מעבר למאור קטן שיאיר את מסלולי הגישה והזיקה אליו לעת הצורך... ואור הירח הקטן מספיק למשימה מוגדרת כזו, בשביל למשול באמצעותו בחבילת המידע המשתרעת על הלילה הארוך הזה. לכן השתמש מחבר התורה כאן במילת התואר (קטן) ''המאור הקטן'' הגם והאזור שאמור להאיר בו- גדול הוא מהאזור בו פועל המאור הראשון.

עד עכשיו השתמשה התודעה המקורית בשני מאורות, דרכם האירה שני אזורים, ועל הגדרת האזורים הללו עמדנו במקבילה השניה: המים אשר מתחת לרקיע והמים אשר מעל לרקיע. הרקיע עצמו (שהפך במקבילה הרביעית למאור) נוצר עקב החופן הראשון שחפנה התודעה מערימת המידע; דוגמה לחופן כזה: הגלגל. דוגמה אחרת שהשתמש בה מחבר התורה: הארץ. ולמעשה ניתן להשתמש בכל דוגמה שעולה על הדעת, כל חופן כל חבילת-מידע כל זיהוי של רצף-חוליות – כל אחת מאלה מהווה דוגמה מאלפת לחופן שישרטט רקיע בשמים, או שישמש את התודעה כמאור, כבכור.

את המונח ''בכור'' שעמדנו עליו לעיל בפרשת ''קדש לי כל בכור'' – הגה משה רבינו, והוא הוא ''המאור'' שפגשנו בו במקבילה הרביעית. אם זכור לכם, משה רבינו הגה עוד מונחים מקבילים ל-''בכור'' כמו ''פטר כל רחם'', ''פטר שגר בהמה'', ''פטר חמור'', ''בכור אדם'', עמדנו לעיל על משמעות כולם ולמעשה ניתן לחלק את חבילת המקבילים האלה לשלוש:

1. ''בכור'', ''פטר כל רחם'', ''בכור אדם'' – ערכם של שלושת המונחים האלה זהה לערך ''המאור'' שהופיע במקבילה הרביעית (יום רביעי).
2. ''פטר חמור'': את הבכור הזה הגה משה רבינו במיוחד עבור עם ישראל; לתאר דרכו את שתי התכונות המנוגדות והנטועות בעם הזה: סיבולת האין קץ שלו – סיבולת החמור, והעקשנות שלו – עקשנות החמור שהולך עם הראש בקיר...
3. ''פטר שגר בהמה'': המונח הזה מקביל למעשה ל-''פטר כל רחם בבהמה''; ואף ''פטר כל רחם באדם'' זהה לו- כאשר האדם יורד אל רמת הבהמה שאין לה ''תודעה''...

מכאן נוצר המונח ''פטר שגר בהמה'' או אם תרצה ''בכור הבהמה'' – מונח המקביל לשרשראות המידע הרבות הפזורות ביקום שאין להם דורש; אנו מבחינים בהם ואולי אף משתמשים בהם באופן חלקי אך לא כ- ''בכור'' – לא כ- ''מאור'', לא כיאה להם, לא כיאה למכלול שרשרת המידע ביקום שאמורות לשמש את האדם ''כבכורות'' שתודעתו זקוקה למאור שלהם...

האדם אם כן, כל אדם – כולל זה שהתודעה שרויה בקירבו, אינו מזהה בהכרח את מכלול שרשראות המידע השרועות לפניו וממילא איננו מודע לקיומן; אבל ישנה תופעה יוצאת דופן שאנו עדים לה בטבע: גם שרשראות המידע שנעלמו מעינינו ושלא זוהו על ידינו- מצטרפות תדירות ובדרך עלומה למציאות שלנו, ומתחברות עם יתר השרשראות המזוהות שבידינו... הן מתפקדות וכאילו זוהו על ידינו כבכורות וכמאורות לכל דבר ועניין... במוזמנות הזרות והברוכות הללו אנו נתקלים חדשות לבקרים וזוקפים את זאת ליד המקרה, למזל... ולא היא! וזהו למעשה פשר הדבר:

''הבכורות'' המקוריים שהוזמנו על ידינו – כאשר נמצאים ומתפקדים בעמדת הבכור, היינו כאשר תודעת האדם מזהה אותם כבכורות ומשתמשת בהם כמאור, או אז גם יתר הבכורות הנמצאים בסביבה מצטרפים אליהם ומאירים עימם. אמור מעתה, בכור-בהמה יצטרף רק לבכור-אדם בפעולה, בתפקיד.

למסקנה הזו היגענו לעיל בעזרתו האדיבה של משה רבינו שהגה את המונח ''שגר בהמה'' שאין לו קיום למעשה לא עבור הבהמה ולא עבור האדם- שלא הבחין בו או לא זיהה אותו... אולם ובכל זאת גם ''בכור'' כזה שמשה רבינו קרא לו ''שגר בהמה'' עתיד להצטרף למערך בכורותינו ולבנות איתם את המציאות שלנו, ובלבד כאשר על ידו בסביבה נמצאים בכורות שמתפקדים כמאורות תקניים, ועומד מאחוריהם אדם בעל תודעה מקורית.

ואת הכוכבים. אלה הם ''המאורות'' (הבלתי מזוהים) שקרא להם משה רבינו ''שגר בהמה''.

ואת הכוכבים. ויעש אלהים – גם את המאורות האלה... גם את הכוכבים. כלומר גם המאורות הללו ייכנסו למתחם העשייה של התודעה.

ואת הכוכבים. ויעש אלהים גם את הכוכבים – הגם ובמאורות האלה אין אנו משתמשים ואין להם שימוש מיוחד עבורינו, גם אין לנו עבורם הגדרה מיוחדת כי אין להם סוף... (אך למאור הגדול והקטן יש באמתחתינו הגדרה מוגדרת וסופית)

ואת הכוכבים. ויעש אלוהים גם את הכוכבים – כפי אשר ''עשה'' קודם לכן את שני המאורות הגדולים. היינו כאשר זיהה האדם את שני המאורות הגדולים והשתמש בהם כתיקנם, או אז גם הכוכבים נכנסו למערך המאורות שלו. ואכן, אנו מזהים את הכוכבים לאור הירח הבהיר, הגם ואין אנו יודעים מהו תפקידם המוגדר במערך המאורות, אבל אין ספק שיש להם תפקיד – אחרת לא היו מוצבים ייחסית למיקומינו במקום ובזמן הזה. בו בזמן אנו יודעים במדויק מהו תפקיד הירח והשמש עבור כדור הארץ.

בתנאים האלה ורק בתנאים האלה – כאשר אנו מזהים את המאורות הגדולים ומגייסים אותם למערך המאורות שלנו – או אז מבחינים אנו במערך הכוכבים וביקום הגדול סביבנו; היינו משתלב המערך ''הזר'' הזה לפתע עם המערך שלנו בבניין המציאות- אותה אנו מבקשים לפתח כל הזמן. כלומר בתנאים האלה ורק באלה – אנו ''מזהים'' את המערך הזר סביבנו ומבחינים במציאות שהשתלבה וגדלה עימו לאין ערוך...

ויעש אלהים... ואת הכוכבים. וגם הכוכבים ייכנסו למערך העשייה של התודעה האנושית – הגם ולא זוהו באופן מעשי על ידה.

ויעש אלהים... ו (גם) את הכוכבים; אבל לא- ואת ''מאור'' הכוכבים, כי ''מאור'' הוא סימן ההיכר של הזיהוי המוחלט: הדבר זוהה על ידי ונכנס למערך השיקולים שלי, אני מכיר את נתוניו וביכולתי לנתב את שיקוליי האישיים בייחס לנתונים האלה; זו משמעות ''השליטה'' במידע, וזו גם משמעות ''המאור'' – מי שמאפשר לך לנתב את דרכך ואת שיקוליך האישיים. ''המאור הגדול'' מאפשר לי לנתב את העבודה שלי בפועל, לכן אני צריך אותו לאור היום, ביום העבודה המקורי כאשר אני עובד בפועל, ''משחק'' בנתונים בפועל; נותן ביטוי לשליטה שלי בנתונים בזמן אמת. זו השמש לעומת הארץ; אנו מזהים את נתוני השמש ומנווטים אותם ייחסית לצרכינו. בד בבד אנו עובדים בפועל לאור המאור הזה ומשחקים בנתונים שלידינו; שולטים בהם.

מנגד, אני צריך את ''המאור הקטן'' בשביל לגדר דרכו את אזור המידע ולהאיר את נתיביו אך לא בשביל לעבוד בפועל באזור הזה ''ולשחק'' בנתוניו... מטרת ''הארת'' הנתונים באזור הזה הוא להשאירם עבורי במצב הכן באופן שאושיט את היד למחרת בבוקר ואקטוף אותם או חלק מהם; מכאן מקור תחושת ''השליטה'' שלי גם באזור החשוך האין-סופי המשתרע על פני הלילה. לכן ''הכוכבים'' מנצנצים לאור הירח – כעוד נתונים שמאירים מרחוק מתוך האזור החשוך והאין סופי הזה – אך לא כמאורות בפני עצמם... האדם עוד לא זיהה את ''הכוכבים'' מקרוב, לכן הם עוד לא הגיעו למעמד ''מאור'' שישמש את האדם בחיפושו אחר מידע אחר, ולכן נעדרה מילת התואר ''מאור'' מהכוכבים.

אם כן, תודעת האדם עוד לא זיהתה את המידע הנישא על גב הכוכבים, אך כן מידע זה עומד עם יתר המידע ביקום לרשות האדם, ויכול ויום בהיר אחד יזהה אותו... היינו ישתמש בו ויצרפו למחוז העשייה שלו. לכן כתב המחבר ''ויעש אלהים... (גם) ואת הכוכבים'', כלומר ''העשייה'' הזו עומדת לרשות האדם במצב הכן, ועל ''האפשרות'' הזו למדנו מתוך המאור הקטן. זוהי בעינה משמעות שני המונחים ''גידור המידע'', ו-''השליטה בערימת המידע'' ע''י גידור גבולותיו.

באופן הזה ניתן להבחין שכל המונחים הקושרים את התודעה לעשייה – מתיישבים הם באופן מדוייק עם ''הדוגמה'' שהשתמש בה מחבר התורה- ''הארץ''. דוגמה זו נכונה היא ומדוייקת לגבי התודעה האנושית ויחסה למאורות הגדולים, ולכדור הארץ שני מאורות: מאור השמש העצום, המאור הצנוע של הירח, וגם הכוכבים.

באופן הזה מתחברת התודעה האנושית עם כל רעיון ועם כל שרשרת-מידע חלקית מהיקום; ולכל רעיון שני מאורות גדולים ומוגדרים ולצידם מערכת כוכבים אין סופית.

גם לגלגל שני מאורות גדולים: מאור גדול שלאורו התפתח הגלגל והרשימה שמתחתיו, ומאור קטן שהאיר לאדם את מתחם חזונו ואת יתר הרשימה שמעל לגלגל. וכאשר התודעה האנושית עובדת בפועל לאור שני המאורות האלו, או אז גם הכוכבים יבצבצו מתוך מתחם החזון ויבשרו לתודעה על קיומם: ''גם אנחנו פועלים בשורותיך וחלק מחזונך האין-סופי... עוד תגיעי ותזהי אותנו ואת פועלינו בהמשך''.

משה רבינו כינה את הכוכבים האלה ''פטר שגר בהמה'' – בכורות שאין להם דורש אך סימניהם ניכרים בשטח.

כך כל תיאוריה, תורה, עיקרון, נוסחה, שיטה, השקפה, הלכה, סברה, הנחה, רעיון, מחשבה, אמונה, הערכה, השערה, תפיסה, או דעה; לכל אחת מאלו שני מאורות גדולים וכוכבים אין ספור שפועלים בשורותיה.

• כמה כוכבים ולאן יובילו? עד לאן יגיע הגלגל שלי...
• הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו).

[זרע: הזרע אשר זרעת – לא הפרי עצמו... הרשימה שמתחת לגלגל...]

השאלה שנותרה בשטח היא: ואיך התודעה מתחזקת את שני המאורות באופן שימשיכו להאיר כל הזמן מבלי להתמהמה או לעצור? והרי בלעדיהם גם הכוכבים יפסיקו לבצבץ מתוך השמים וגלגלי הזמן יעצרו מלכת, כי ללא עשייה אין תוקף לזמן – דבר שיוביל בהכרח לקריסת התודעה...

וזו תשובת מחבר התורה לשאלה עקרונית זו:

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.

כאן השתמש מחבר התורה בפועל חדש ''לתת'' שערכו הספרותי בתורה: ''למכור''. הייתי רוצה לעמוד על הפועל המקורי הזה (לתת) שבאמצעותו ניתן לרדת אל עומק תשובת המחבר לשאלה העקרונית שלעיל.

ביוני 2007 עמדתי במסגרת חיבור שכתבתי – ''מידע'' – על שני הפועלים ''לתת ולקחת'', ומתוך חשיבות הפועל ''לתת'' בקונטקסט שלנו – אני רואה לנכון להביא מתוך החיבור את הקטע המלא שבהקשר כלהלן:

שני מונחים מקבילים ישנם בתורה – ''לתת ולקחת'' המבטאים את שני המונחים העתיקים ביותר ''למכור ולקנות'' שהשתמש בהם האדם הקדום ''בסוחר החליפין'' – שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות בין האנשים: תן לי עז וקח במקומו שק של קמח... שיטה זו השתכללה עם הזמן, כאשר גילה האדם את המטבע שעזר לו לסחור באופן יעיל יותר, זאת כי יכל באמצעות המטבע לאמוד את סחורותיו באופן יותר מדויק: תן לי שישה מטבעות אם ברצונך לקנות ממני את העז, ותמכור לי במטבע אחד בלבד שלושה קילו אורז; הוא לא היה מחוייב לקחת שק אורז שלם עבור העז... זהו בסיס ההתייעלות בשיטת סוחר החליפין הקדומה. כך נוצר המטבע ועימו נוצרו שני פועלים חדשים: למכור ולקנות.

אולם התורה נותרה נאמנה למונחים הישנים ''תן'' ו ''קח'' כי הם ביטאו נאמנה את רצון האדם: שמואל נתן את העז שלו לראובן ולקח במקומו שק של אורז. במילים אחרות, העז היה של שמואל, והוא רצה לתת אותו לראובן מתוך מחשבה תחילה. הוא ראה לנכון לעשות את העסקה הזאת עם ראובן, ולקחת במקום העז את שק האורז שהיה זקוק לו.

הפועלים, נתן ולקח ביטאו לעומק את התרחשות הדברים. שמואל נתן את העז שהיה ברשותו; הוא הוציאו מרשותו והעבירו לרשות ראובן – מרצונו הטוב. במקביל הוא לקח מראובן את שק האורז; לקח אותו לרשותו. במילים אחרות, שמואל גם ראובן מכירים בשני הפועלים ''לתת ולקחת'' אשר חייבים להתקיים על פי סדר מוסכם ומתוך רצון הדדי מוסכם. יש כאן רצון לתת, ושני לקחת. לתת ולקחת בלב שלם.

ובכן, באו שני המונחים החלופיים ''למכור'' ו ''לקנות'', והתיימרו להחליף את אחיהם התאומים ''לתת'' ו ''לקחת'', בתואנה כי מבטאים הם באופן יעיל יותר את ''רצון'' האדם: בעזרת המטבע אתה יכול לקחת ולתת באופן מהיר, זריז, חלקי, שלם, יעיל... ולכן, טענו בתוקף חברי האקדמיה ללשון מודרנית, אל תקרא מעכשיו ''לתת'' כי-אם ''למכור'', ואל תשתמש יותר בפועל ''לקחת'' כי-אם באחיו המודרני ''לקנות''.

וכך היה. האדם עבר אל המטבע העובר לסוחר, ואל שיטת המסחר היעילה שהתנהלה בחסותו. הוא מכר מהר, קנה מהר, פשוט החליף מטבעות...

וכאן בחתך הסטורי זה קרה דבר שאף אחד לא שם לב אליו – מלבד התורה... שני הפועלים הטריים ''לקנות ולמכור'' שראו אור בחסות המטבע– נשחקו מהר מדי... קרתה נסיגה פיתאומית מהערך שהתיימרו להציג. הקניה התרחקה מערך ''הלקיחה'' הקדומה, והמכירה כבר לא ייצגה את ''הנתינה'' של פעם...

הכל הלך מהר, החלפת המטבעות, ההחלטה על קיום העיסקה... פעם היו נותנים את הלב לכל פרט בעיסקה, וכשהייתי מחליף עז בשק קמח – הייתי נותן את ליבי ונפשי לעסקת החליפין שעומדת לפני: האם כדאי לי לוותר על העז? האם אני זקוק לשק הקמח? ואף אם כן – האם שווה לי העיסקה? אופי המסחר שביטאה העיסקה – נעשה מתוך מחשבה תחילה ובלב שלם: החלטתי לתת את העז שלי ולקחת במקומו שק של קמח. משמעות הפועל לתת ולקחת היתה מלאה.

אולם קל היום לראובן למכור את העז שלו, בסך הכל צריך לבקש עבורו מספר מטבעות... אין את השיקול המשני של הצורך בקמח, ואת ערך הקמח בהשוואה לעז... אומנם גם כאן קיים גורם השיקול: האם שווה למכור בשמונה או בעשרה מטבעות...? אולם ''הלחיצה'' על כפתור ההחלטה – נהיר יותר, זמין יותר, קליל... קל יותר להחליט ''למכור'' את העז בעשרה שקלים, מה עוד אם מישהו מציע לך 11 שקל או 12...

באופן הזה אתה עלול לעמוד מול חרטה ''מוזרה'' כי באמת ובתמים לא ''רצית'' למכור את העז; פשוט התפתית... או היית לחוץ לכסף ומכרת בזיל הזול... או שהתמכרת לריח הכסף הממכר והעדפת לשים בכיס מצלצלין... כאן בדיוק, בנקודה הסטורית זו, חלה שחיקה במשמעות הנתינה והלקיחה, וכאמור אף אחד לא שם לב לאבחנה הזאת – מלבד התורה.

לציין ולהדגיש, אינני מנסה למתוח ביקורת על צורת השימוש בשני הפועלים החדשים, ולא על האקדמיה העברית ואף לא על כניסת המטבע לשוק המסחר, וגם מחבר התורה לא ביקש להוריד את שני הפועלים החדשים ממצבת הפועלים התקנית, נהפוך, הוא עשה שימוש באבחנה הזאת- היינו בשני הפועלים החדשים, במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני שחל בערך הנתינה והלקיחה. את האבחנה האחרונה זו אני זוקף לזכותו של בני בכורי ארז; ומעשה שהיה כך היה.

היום יום שני 04 יוני 2007. שלשום בצהרי יום שבת, בדרך חזרה הביתה לאחר תפילת שחרית, מלווה בשני ילדי ארז הבכור וגידי הקטן והבלתי נלאה.

פתח ארז ואמר : אבא תשאל אותי איזה שאלה מחיי שרה.

להבנת בקשת ארז אני חייב לספר לכם סיפור רקע... ארז לקח את התנ''ך בתקופה האחרונה כפרויקט לכל דבר... הוא החליט ללמוד את הספר המעניין הזה לעומק, בכוחות עצמו, והתחיל לפני כשבועיים... ויום אחד קם וביקש מאימו לקנות לו את התנ''ך עם תרגום לספרדית; הוא נולד, בעוונותי הרבים, בפנמה... העברית שלו טובה, בבית מדברים רק עברית, אולם וליתר ביטחון – שיהיה גם תרגום לספרדית...

''בקשתו'' ממני בצהרי יום שבת שעבר, רמזה לי שני דברים : ''אני עדיין עם הפרויקט שלי ולוקח אותו ברצינות'', וגם ''היגעתי כבר עד פרשת חיי שרה; איך ההתקדמות שלי?''... הוא רוצה שאלה מחיי שרה, ובכלל רק יצאנו השבת מ-בהעלותך... מאיפה אני אביא לו שאלה מחיי שרה!?

כן, אני מודה באשמה... מפעם לפעם אני ''מזריק'' להם חידוש פה ושם מחידושי... וכבר מסתובב במערכת הדם שלהם הרבה מהחומר הזה... הם כבר מחוסנים למשל מהנחש הערמומי שדיבר עם חוה ופיתה אותה... לפני הרבה חודשים, כאשר עסקתי בפרק חטא אדם הראשון, שיתפתי אותם בגילוי שלי אודות הנחש, וגם זה היה ביום שבת יפה אחד... וכך, אף לגידי הקטן כבר אין ספק, שהנחש לא מנהל שיחה ולא מדבר, אלא זוהי תכונת ''הנחש'' שבאדם: הניחוש, הספק הערמומי – הוא הוא הנחש אליו כיוונה אותנו התורה. חוה אימנו דיברה עם עצמה בסך הכל...

מטבע הדברים, עם ארז הבכור אני ''יורד'' לעומק יותר מאשר גידי ושרה... וכך בכל שיחת חולין תנכית שלנו, הוא התרגל לשאול אותי: אבא, זה ההסבר ''העמוק'' או ''הרגיל''?
מקרא: רגיל = הסבר ''מקובל''; עמוק = הזרקה של ''מונח'' חדש... כך שיתפתי אותו בחידוש שלי אודות ''מבול'' נוח... אודות גן-עדן והחיים הבלתי מוגבלים במרחבו. ארז כבר מבין את מונח ''החיים'' הבלתי מוגבלים והקשר שלהם ל-''גן העדן'' הבלתי מוגבל... הוא יודע שגן העדן נמצא כאן אצלינו על האדמה היציבה שאנו עומדים עליה בשתי רגלינו; גן העדן אינו ניצב בשמיים. הוא יודע עוד את משמעות המונחים ''עץ'', מידע, מים, אינפורמציה... אדם הראשון לא נענש על כי אכל פרי... לשום אדם לא מגיע עונש על אכילת פרי עץ. השורות האלה בשבילי הן מעין תיעוד לרומן מאוד יפה עם ארוזי.

ובכן ארז רצה שאלה מחיי שרה- כאן ועכשיו. ניסיתי לגייס את הזיכרון שלי מחיי שרה, והיגעתי למעט מאוד חומר... מה אשאל אותו? שאלתי אותו על המנייק המתחסד עפרון, שניצל את כנות אברהם ולקח מאיתנו ארבע מאות שקל כסף! כן מאיתנו, זה הכסף שלנו שסבא אברהם צריך היה להוריש לנו... שאלתי אותו: למה אתה חושב שעפרון התנהג לא יפה...? והוא ירה את תשובתו כחץ:

כי הוא איש שפל אבא! הוא שיחק אותה וכאילו מה זה כסף בין ידידים– ובסוף הציע את המחיר הגבוה ביותר כי ידע מראש שיקבל... ואכן הוא ביקש וקיבל. התנהגותו שפלה – לא בגלל המחיר המוגזם שביקש, אלא בגין האווירה הידידותית שהשרה לכאורה, וכאילו לא משחק בשבילו כסף... אך סוף מעשה במחשבה תחילה: הוא השרה את האווירה הידידותית הזו, אך למעשה זו היתה אווירה מלאכותית שביקש לנצלה בשביל לבקש עבור שדהו את המחיר הגבוה ביותר, וזו התנהגות בלתי אצילית בעליל ובלשון המעטה...

עד כאן תשובת ארז, והרגשתי את אכזבתו משאלתי השטחית... הרגלתי אותו לשחות עמוק ואני מציע לו כאן בריכת ילדים... הרגלתי אותו לתרבות רעה וזו התוצאה...

לפתע, פשוט לפתע באה הגאולה! והצילה את כבודי. נזכרתי בנושא האחרון שהעסיק אותי בימים האחרונים אודות ''קניה-מכירה''... או אז פרשתי לפניו את הפח בצורת שאלה, וכאילו הכנתי אותה מבעוד מועד...

שים לב איתי ארז, אנו עדים כאן לתיעודה של עסקה מסחרית לכל דבר. מישהו ביקש לקנות חלקת מקרקעין, חיפש לו חלקה מתאימה ומצא. הוא הלך לבעל הבית וביקש לקנותה. בעל הבית היה ממזר, ניסה להתחכם והצליח; נכון להגיד שהקונה איפשר לו להצליח כי פשוט היה לו אינטרס לסגור את העסקה בכל מחיר, הוא התביית על החלקה הזאת וסיבותיו עימו, ופשוט הצהיר בריש גלי כי הוא מוכן לשלם עבורה כל מחיר. אברהם אבינו דווקא לא התנהג כאן כסוחר ממולח, אלא כאציל שפתח את ליבו ואת כיסו, והיה מי שינצל את האצילות הזו... אולם ושוב, זוהי עדות למסמך מקורי של קניה-מכירה, ולפנינו תיעוד אמין לנוהל קיום עסקה מסחרית תקנית של הימים ההם.

• ארז: ומה השאלה?
• אני: תן לנשום... אתה קראת את הקטע הזה לעומק לטעמך; קטע המתעד, כאמור, עסקה מסחרית לכל דבר. ובכן, האם שמת לב למשהו מוזר בקטע הזה?
• לא. מה כוונתך אבא?
• האם שמת לב שלאורך כל הדו-שיח בין אברהם ועפרון, היינו בין הקונה למוכר, אין ולא נזכרת ולו פעם, אחת משתי המילים ''למכור'' או ''לקנות''? זה לא נראה לך מוזר – לאור תיעוד עסקה מסחרית ומסמך מסחרי של קניה-מכירה?
• נכון, הם השתמשו, עד כמה שאני זוכר בפועלים לתת ולקחת. אבל מה ההבדל?
• הבדל עצום!

כאן שרדתי לו את ההסטוריה של עסקות החליפין הקדומות, איך נכנס המטבע אל המגרש, ואיך הביא עימו את שני הפועלים החדשים היעילים- למכור ולקנות, איך חלה ''השחיקה'' במונחים המקוריים (לתת ולקחת) של עסקות החליפין, וגם סיפרתי לו אודות המטבע הזמין של ימינו, האחראי ללחיצה הקלה על כפתור המכירה או הקניה...

העסקה הזו שתועדה בתורה בין אברהם אבינו לעפרון החתי, המשכתי לספר, הינה עיסקה אמיתית של נתינה ולקיחה למרות ועל אף הזיג זג של עפרון המתחסד, כי הרי ובסופו של דבר- עפרון ''נתן'' את השדה שלו לאברהם והעביר לו בעלות מלאה לעיני כל בני עמו... הוא נתן בתום העסקה את השדה לאברהם בלב שלם ובנפש חפצה.

למיותר לציין כי גם אברהם אבינו לקח ממנו את השדה ושילם עבורה בלב שלם ובנפש חפצה... התורה ניסתה להגיד לנו, דרך הפועלים האמיתיים של ''נתן-לקח'' ששימשו את המחבר בפרק הזה – שהעיסקה ההדדית הזו התקיימה בפועל, מתוך רצונם המלא של שני הצדדים.

ארז היה מבסוט על שהצליח להשיג גם את ''העומק'' הזה, לשים בכיס ולצרפו לאוצרו...

היגענו הביתה; וכרגיל אני דוחק בהם לקדש ויש להם כתמיד את כל הזמן שבעולם, וכאילו רק אני על קיבה ריקה... וכמו שהתרגלתי – צעקה וכולם על שולחן הקידוש; אולם הפעם היה מורד אחד ושמו ארז! אני משכלל את הצעקה שלי ומקדיש אותה הפעם רק לארז, אולם הוא בשלו ומבקש בשיא השקט ארכת זמן ''אבא, רק דקה; תן לי לגמור שנייה את זה...''

התקרבתי לראות את הדבר הזה שמחזיק בו ארז, השווה מרד של ממש! ועיני נפלו על התנ''ך שלו, כאשר עיניו נעוצות בפרק כג' של בראשית של תיעוד עסקת אברהם-עפרון...

• אז מה ארז, אתה בודק אם זכרונך לא בגד בך ואכן השתמשו רק בפועלים לתת ולקחת...?
• כן אבא, גם לי וגם לך מותר לטעות...
• נו, אז טעינו?
• כן! תתפלא לשמוע!
• והטעות...?
• כאן אבא! אתה אומר שהתורה ''החליטה'' ללכת רק על הפועלים התקניים של ''לתת-לקחת'', ולוותר על הפועלים ''הקלים'' החלופיים של ''לקנות-למכור'' יען אינם מבטאים את העומק הנכון של מוטיבי העיסקה... נכון?
• נכון. קלטת את הפרנציפ. עכשיו אפשר לקדש?
• אני חושב שיש כאן אי-דיוק – בלשון המעטה...
• רק לאחר האוכל ידידי...

אכלנו וקידשנו. הישר לאחר האוכל התלבש ארז על התנך שלו, ושקע בו... לאחר דקות:

• בבקשה אבא – מצביע על הסיפא של פרק כה' של בראשית :

כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב,נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

• תודה על הערתך ארז... כאן טמונה למעשה ''אבחנת התורה'' שדיברנו עליה... התורה עשתה שימוש גם בשני הפועלים ''הקלים'' במקרה הנכון ובמקום הנכון – במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני בערך הנתינה והלקיחה שביטאו שני הפועלים החלופיים...

עשו לא חשב הרבה... גם לא לעומק... הוא שלף מהמותן... הוא מכר... התורה ביקשה להדגיש לנו כי עשו מכר את הבכורה שלו – לא נתן... ואף יעקב השתמש בפועל ''למכור'' כאשר ביקש מעשו לוותר לו על הבכורה.

יעקב הכיר בעובדה כי אינו יכול לבקש מעשו ''לתת'' את הבכורה, כלומר הוא לא יכל לצפות ממנו ''לנתינה'' בלב שלם ובנפש חפצה... הוא רק יכל לבקש ממנו למכור... ומעבר לזאת, יעקב הכיר את נפש עשו ''הקלה'' וידע כי עשו מסוגל לקיים אך עסקאות לאייט... עסקאות מהירות, קלות, מפתות... ואכן הוא פנה אליו בהתאם ובמדויק:

וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי...

מאידך, חלקו של יעקב בעסקה נעשה בנתינה, כי יעקב לא יודע ''למכור'', אין בארגז העבודה שלו את הכלי הזה; הוא יודע ''לתת'':

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים... הוא נתן לו בלב שלם.

לסיום, התורה לא ''שכחה'' לתת את דעתה על חלקו של עשו בעסקה... והיא בזה לו:

וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה – וניתן במקביל לציין: וימכור עשו את-הבכרה... בזאת היא רמזה לנו, כי שני הפועלים ''ויבז'' ו ''וימכור'' – באותו הרובד פועלים.

בזאת סיימתי את תשובתי לארז, ולא שכחתי לצרף את הודאתי הכנה לפניו: ''ללא אבחנתך הביקורתית לכאורה, לא הייתי מגיע אל התימוכין לאבחנת התורה בין שני זוגות המונחים... מגיע לך טפיחה על השכם, וגם זפטה על שאכלנו באיחור בגללך...''

כטווס נפוח בתקופת החיזור, התקרב ארז שוב לעברי ובידו ספר התנך הבעייתי שלו שממאן לסגור אותו...

• אבא, אני חושב שמצאתי עוד תימוכין לאבחנתך!
• כוונתך - לאבחנת התורה.
• כן לאבחנת התורה, בבקשה:

כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה.בראשית, לז