גילוי נאות: כמעט 40 שנה שאני מצביע קבוע למפלגת העבודה. פעמים מספר אפילו נרתמתי (בהתנדבות) לעזור לה פיזית לחזור לשלטון אך כשלתי.
כאשר בשנת 2006 בא העסקן ההסתדרותי-עדתי
עמיר פרץ ובעזרת ארגזים מלאי טופסי התפקדות הוא זכה בתפקיד יו''ר מפלגת העבודה הלכתי לרעות בשדות זרים וכברירת מחדל הצבעתי ל''קדימה'' בראשות
אהוד אולמרט. כאשר
אהוד ברק הביס את עמיר פרץ בבחירות המקדימות במפלגת העבודה וזכה שוב ביו''רות חזרתי לכור מחצבתי. אך לא לזמן רב. ברק כבר עייף מלהתמודד עם נחשים ועקרבים ופרש. ''נערת הפלא'',
שלי יחימוביץ' נבחרה להיות יו''ר מפלגת העבודה.
אני מכיר את שלי יחימוביץ' שנים רבות. כלומר, מעולם לא פגשתי אותה ואף פעם לא הייתי מבאי ביתה, אך אני מכיר אותה היטב במגרש הציבורי. כאשר ירשה את העיתונאי
רזי ברקאי בהגשת התכנית הפופולארית ''הכול דיבורים'' ברשת ב' שמה עלה כמטאור בשמי התקשורת הישראלית. בתחילה כולם היו נפעמים מהמבוכה שהשרתה על המרואיינים שלה. השיא היה כאשר אחד ממנהיגי הציבור הדתי,
אריה דרעי, נאלץ בעקבות דין ודברים רדיופוני איתה להתאשפז בבית-חולים. כיום בדיעבד, לאחר שהכרנו אותה היטב, אנו יודעים שזה היה מסממני הרשעות הטבועים בה.
לאחר מספר שנים של הצלחה תקשורתית מרשימה מאוד (אני זמן רב קודם כבר הפסקתי להאזין לתכנית עקב הבנתה הלקויה בדבר תפקידה של התקשורת) עברה להגיש תכניות חדשות מיוחדות בערוץ 2. היו שמועות משמועות שונות על השכר שהיא נהנית ממנו, היו אפילו שנקבו במספר 100,000 ש''ח לתכנית. לי זה נשמע מוגזם, אך לאור דבריה על ''שכר הבכירים'', מאוחר יותר, כאשר כיהנה כחברת כנסת הרי אנו נחשפים לפן הנוסף באישיותה: הפופוליזם.
חזרתו של עמיר פרץ למפלגת האם שלו, לעבודה, הכריעה אצלה את הכף והיא הצטרפה לפוליטיקה, למפלגת העבודה ולהיות התומכת הגדולה ביותר של עמיר פרץ במרוצו לראשות העבודה. כמו רבים, רבים, גם היא התאכזבה ממנו ומהשקפת עולמו הדו-ערכית ו''עברה למחנה ברק''.
חשוב להזכיר מה שקרה בפוליטיקה הישראלית בכלל ובשמאל בפרט לאחר סיומה של ''האינתיפאדה השנייה''. מאז סיום המלחמה החל הימין, די במהירות, לאמץ לעצמו את עמדות השמאל לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. החל בזה
אריק שרון שפינה מרצונו את רצועת עזה וצפון השומרון ללא כל תמורה מהצד הפלשתינאי. המשיך בדרכו אהוד אולמרט שניסה להגיע להסכם מקיף ''נדיב'' מאוד עם
אבו-מאזן ראש הרשות הפלשתינאית, אך ללא הצלחה. החרה אחריהם ראש הממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו, והכיר בזכות הפלשתינאים למדינה עצמאית ובגמגום לעקרון ''גבולות 67''.
השמאל הישראלי, במקום לאמץ אל ליבו את הימין המקבל, אמנם באיחור של שנים, את עמדותיו, נקט בדרך אחרת, הוא זז, בעמדותיו, יותר ויותר שמאלה. או במילים פשוטות: ככול שהימין מוכן ''לוותר'' לפלשתינאים, השמאל מוכן לוותר יותר. הדבר גרם שרבים ממצביעי העבודה עברו למפלגות מרכז, כגון ''קדימה'' ולאחר מכן ''יש עתיד'' ואפילו לימין, כמוני.
אהוד ברק הבין את המצב המדיני נכונה ולכן, למרות התנגדות חלק גדול ממפלגתו, הוא הצטרף לבנימין נתניהו כשר הביטחון מתוך הבנה כי מדיניות נתניהו היא גם מדיניות השמאל הקלסית. זו הייתה הזדמנות בלתי חוזרת לכל העכבישים, העקרבים והנחשים (הן בלשון זכר והן בלשון נקבה) להרים ראש ותוך זמן לא-רב הוא נאלץ לפרוש ממפלגתו.
זו הייתה הזדמנותה של שלי יחימוביץ' והיא ניצלה אותה במלואה ונבחרה ליו''ר מפלגת העבודה. בנקודה זו יש לזכור כי, בניגוד, ליו''רים אחרים בעבר היא לא כיהנה או התנסתה בכל תפקיד שיכול להועיל לה כחברת ממשלה או אפילו יותר מכך. אין לה כל ידע וניסיון בענייני ביטחון, בענייני דיפלומטיה, יחסי-חוץ, כלכלה, חברה, תעסוקה, תשתיות, כלום! כמו כל עיתונאי מצוי רוב הידע שלו נשאב מרכילות עיתונאית.
לכן, כאשר הכריזה על מועמדותה לראשות הממשלה היא למעשה עשתה משהו שגובל ברמאות. לדרוש את אמון העם למשרה הרמה ביותר במדינה כאשר אין לך, או לה, שום כישורים מעשיים! זו נוכלות לשמה!
ועל זה באו איתה חשבון כל מתפקדי ''העבודה'', לפני כשבועיים, בבחירות המקדימות שם.
עתה אני מרגיש שאני יכול לחזור בלב שלם למפלגת האם שלי.
קיבלתי חזרה את המפלגה שלי
יש מנהיגים מכל מני סוגים .
