|
|
|
הזכות למות בכבוד
רועי בלום
במסגרת הזכויות שהחברה נותנת לנו לא מוכללת הזכות הראשית והחשובה מכל, הזכות לחיות ולמות. המדינה מגבילה זכות זו ואוסרת בחוק להתאבד או לעזור לאדם למות.
במסגרת החוקים במדינה קיימת הזכות לחיות בכבוד ומעוגנת בחוק ''כבוד אדם וחירות'' כחוק יסוד, אולם המדינה אוסרת על אדם לבחור לסיים את החייו כאילו שייכים הם לה.
באיזו זכות מונעת המדינה מאדם לבחור האם לסיים את חייו ואו להמשיכם?
ישנן סיבות רבות לאדם לבחור לסיים את חייו, מהן מחלה קשה הגורמת לכאב עז, מהן מחלה נפשית ואו אי שליטה במעשי האדם, כניסה למצב 'צמח', ואם מתוך אי מציאת סיבה לחיות.
אבהיר את הנושא בעזרת סיפור אישי:
לפני ימים אחדים ביקרתי את סבתי במוסד לתשושי נפש. סבתי נמצאת שם מאז שסבי נפטר. היא אמנם לא הייתה במצב נפשי תקין כבר מספר שנים קודם לכן, אולם סבי טיפל בה עד שמחלת הסרטן מנעה ממנו להמשיך ולעשות זאת. בסופו של דבר, הטוב ביותר שניתן לעשות למענה היה להכניס אותה למוסד שבו היא תוכל לתפקד בכבוד האפשרי הגדול ביותר.
עבר זמן רב עד שאזרתי אומץ ללכת לבקר אותה שם. ואכן היתה סיבה לכך שנדרש לי הרבה אומץ.
המוסד עצמו מוסד מחודש ונקי, עם מטפלות רבות הדואגות לכל מחסורם של האנשים שהגיעו אליהם. ישנם שם צעירים ומבוגרים. מטבע הדברים, רוב המתגוררים שם הם מבוגרים.
כאשר חזרתי משם יחד עם אימי התפתח דיון מעניין בנושא בקשתה שם של סבתי למות. היא לא ביקשה זאת בפעם הראשונה, אלא מספר פעמים במשך מספר גדול של שנים עוד לפני שהגיעה למצב תלותי כמו זה שבו היא נמצאת היום.
האדם הנמצא במוסד הסיעודי מקבל שעות ביקור קצרות של המשפחה שלו (גם זה לא תמיד), ובמשך כל שאר הזמן - היות שגם כך אינו מסוגל לקרוא, לראות טלוויזיה, או לנהל שיחה בגלל מצבו - משמש, למעשה, מכונה לעיכול מזון. לא ניתן לדעת כמה זמן יחיה אדם בצורה כזו, בצורה שבה הוא מתעורר בבוקר ללא סיבה, אוכל דבר זה או אחר, קם מהמיטה ובמשך שעות לא עושה דבר כיוון שאינו יכול. מוחו, שהיה תקין בעבר, סיים באופן חלקי את תפקידו והשאיר גוף נטול יכולות בסיסיות. חלק נכבד מהאנשים שם אינם מסוגלים אפילו לאכול לבד ויש להאכילם. יש לרחוץ אותם, יש לקחת אותם ממקום למקום ויש לנקות את האוכל לאחר שסיים את מחזורו בגופם. לא אחת הם כלל אינם מסוגלים להגיב לטיפול שנעשה להם.
הדלת במקום ללא ידית, על מנת שלא יוכלו לצאת, ולא מתוך רוע לב אלא משום שאם יצאו לבד, לא ידעו איך לחזור.
במהלך הוויכוח נזכרנו איך סבי, לקראת סוף חייו, בחודש ומשהו האחרון, בשעה שסבל בצורה הקשה ביותר מכאבי מחלתו, ביקש את הזכות למות גם כן. זאת לאחר שהיה ברור כי לא ניתן לשפר את המצב וכי עד המוות, שצריך היה לבוא בשבועות הקרובים, הסבל רק יגדל. אולם גם אז לא יכולנו, כמו היום, לעזור לו.
השיחה ביני לבין אימי גרמה לה לחוש תחושה כאילו היא לא עשתה משהו טוב, וכי היא אשמה ביחס אל סבתי על כך שסבתי אינה נמצאת בביתנו. הסברתי כי כלל לא מדובר באשמת משהו מאיתנו, אכן אין יכולת למשפחה של אדם שנימצא במצב נפשי שכזה לעזור או להועיל; גם אני, שיצא לי לבלות עוד לפני כן בביתה של סבתי על מנת לשמור עליה בשעה שסבי היה בבית החולים, הרגשתי מעמסה רגשית עצומה.
ואכן, אין דרך לטפל, לדעתי, באדם תשוש בצורה שיהיה לו טוב (מה זה טוב לאדם תשוש זו שאלה חשובה אחרת), לא חברה שמביטה סביבו, ואין זה כלל משנה אם ישימו אותו בכלוב של זהב, האדם התשוש או החולה נמצא במצב שבו הוא מעדיף לוותר על חייו, הוא בוחר זאת לא פעם עוד לפני שהוא מגיע למצב שבו הוא אינו מסוגל לחשוב בצורה תקינה. הוא בוחר, אולם החברה מונעת ממנו את הזכות למות בכבוד. הזכות החשובה ביותר.
במהלך השיחה הגענו גם אני וגם אימי למסקנה כי נעדיף למות ולא לחיות במצב שכזה, אולם שנינו יודעים כי לא יתנו לנו, גם אם נרצה, למות בכבוד כיוון שהחברה אוסרת זאת.
לדעתי, ראוי לבחון את הנושא הזה. יש לעגן בחוק את זכות האדם לבחור בחיים ובמוות באופן שווה. יש לאפשר לאדם, בכל גיל שיבחר, למלא מעין צוואה שניתן יהיה לשנות אותה בכל פעם שירצה, שבה הוא ירשום באיזה מצב על החברה לאפשר לו למות בכבוד. יש לעשות זאת באמצעות רופא, עו''ד ופסיכולוג, אשר יסבירו לאדם את כל הנושאים הללו ואת החלטתו. לאחר מכן יש לכבד את בחירתו של אדם.
ברור לי כי יהיו מתנגדים לדעה זו, אולם הייתי מציע לאלה הסבורים אחרת לעצום את עיניהם ולדמיין את עצמם שנה ויותר במצב 'צמח', שנה ויותר שבה יתכן שהם אפילו מסוגלים להבין ולשמוע את החברה מסביב, אולם בגלל מצבם אין הם מקבלים כל גרוי, למעט, במקרה הטוב, שעה או יותר בשבוע שבה מבקרים אותם. כל שאר הזמן נע בין מחשבות על כל דבר שהוא ושינה, האם יש משהו המסוגל לדמיין את עצמו ללא שום יכולת במשך שנה מלבד חשיבה?
אני יודע כי במצב שכזה ראוי היה כי היו נותנים לי את הבחירה ויודע כי במצב שכזה הייתי בוחר שינתקו אותי מהמכשירים וירשו לי לסיים את חיי.
|
|
|
