ההתמודדות עם נושא השואה היתה מאז ומתמיד בעיה קשה. למרות אין ספור עבודות מחקר שנכתבו על הנושא בניסיון להסביר את המה ולמה ואיך זה קרה, מספר רב של סימני שאלה נותר ללא תשובה. הכישלון בהתמודדות עם הנושא נובע רובו ככולו מזה שמנסים למצוא הסבר רציונלי לתופעה שאין לה כל בסיס רציונלי. ניסיון כזה נועד מראש לכישלון. חוסר הנכונות להכיר בכך מביא אנשים להמצאת הסבר לתופעה, כתחליף למציאת ההסבר, וכפי שההיסטוריה לימדה אותנו, כשמדובר בהמצאות אין כמעט גבול למה שהמוח האנושי מסוגל להפיק. מה שחמור במיוחד בגישה הזאת הוא שבדרך כלל ההמצאות האלו תפורות ע''פ השקפת עולמו של הממציא ולא נועדו אלא לתת צידוק לאג'נדה פוליטית כזאת או אחרת.

אחד הכלים העיקריים שפותחו לצורך ההתמודדות עם נושא השואה הוא הכחשת השואה. אינני מתכוון כאן לאלה שטוענים ''לא היה ולא נברא''. זה נושא בפני עצמו שראוי למאמר נפרד. כוונתי היא למאמצים שנעשים להקנות לשואה מימד אנושי, לגמד אותה ולהפוך אותה לתופעה אחת מני רבות, והמגמה להפוך אותה מתופעה ייחודית יהודית, למה שהוא אוניברסלי.

האוכלוסייה של מכחישי השואה מהסוג הזה כוללת שני מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון הוא אנשים דתיים (כוונתי בעיקר ליהודים דתיים) שאינם יכולים לעכל את זה שהקדוש ברוך הוא, בו הם מאמינים בכל לב, איפשר לתופעה הזאת להתרחש. המרכיב השני הוא אנשים (דתיים וחילוניים כאחד) שגדלו והתחנכו על מורשת התרבות הגרמנית. צריך לזכור שעד לעליית הסוציאליזם בגירסתו הגרמנית לשילטון, גרמניה היתה מהמובילים בתחומי המדע והתרבות, היא התפארה במיטב הסופרים והמוסיקאים, וטובי המדענים מכל רחבי העולם שיחרו לפתח האוניברסיטאות שלה. לאנשים שגדלו על התרבות הזאת, הופעת הנאציזם על הבמה, ובמיוחד קבלתה ע''י רובו המכריע של העם הגרמני, גרמו להלם לא ישוער. הביטוי הארמי ''מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'' רחוק מלתאר את ההרגשה. דוגמא טיפוסית לאנשים כאלה הוא הפרופ' לייבוביץ' המנוח, הגורו של חוגי האינטלקטואלים הליברליים בישראל. לפרופ' לייבוביץ', כאדם דתי שהתחנך בגרמניה, היה קושי רב להתמודד עם נושא השואה. בצר לו הוא המציא כל מיני הנמקות שונות ומשונות. מפיו שמעתי את הטעון שאין לנו (בני תמותה) הזכות לדרוש מהקב''ה דין וחשבון, או להרהר אחרי מעשיו. התרומה בזכותה הוא ניכנס לספרי ההיסטוריה היא ביטויו המפורסם ''יודונאצים'' בו השתמש כלפי חיילי צה''ל ביהודה שומרון ועזה. לכאורה כוונתו היתה ללכלך, לפגוע בחיילים הישראליים שכביכול עושים ללערבים את מה שהנאצים עשו לנו. אבל התוצאה היא הפוכה. מה שעובר על הערבים גלוי וידוע כי הוא נעשה בפרהסיא. זה מתואר באותיות של קידוש לבנה בתיקשורת ומופיע ערב ערב על מירקעי הטלוויזיה בעולם הרחב, כולל מספרים וסטטיסטיקות למיניהן. גם המטומטם שבגויים יודע לספור, ורואה מייד שסך כל הקורבנות בין הערבים לא מתקרב אפילו ל''יבול'' של הפצצה לילית אחת של בעלות הברית בדרזדן או בהמבורג (שלא לדבר על הירושימה או נגאסאקי). התגובה המיידית היא ''זה כל מה שהנאצים עשו ליהודים?'' ''את זה אתם מעיזים לכנות בשם שואה?'' אני אולי חוטא בהצגה פשטנית של הדברים, אבל ככה בדיוק זה עובד. שמעתי על לפחות שלושה ''מחקרים'' בתחום הכחשת השואה בהם הכותבים היסתמכו על הפרופ' לייבוביץ' להצדקת מסקנותיהם.

בעוד שמעט מאוד (לפחות בעולם המערבי), ''קונים'' את הכחשת השואה מהסוג של ''לא היה ולא ניברא'', לצורה הזאת של הכחשת השואה ע''י הפיכתה לתופעה נורמאלית, מהסוג של ''כך עושות כולן'', יש מידה לא מבוטלת של הצלחה מאחר והרבה יותר קל ל''מכור'' אותה. יתרה מזאת, היא מאפשרת לחוגים ''מיתקדמים'' להצדיק לעצמם מדוע הם תומכים בצד הערבי למרות כל הזוועות המבוצעות על ידיו ובניגוד לכל העקרונות אותם הם מיתיימרים לייצג.
היא מספקת לסרבני גיוס בישראל את עלה התאנה לכיסוי ערוותם המוסרית.

לדוגמא הביטוי ''זה יכול לקרות בכל מקום . . .'', אותו שומעים לא פעם. כשאתה מיסתכל מי אמר את זה ובאלו נסיבות הדברים נאמרו אין כל קושי להבין שה''בכל מקום'' לא מכוון לטימבוקטו ולא ליהופיץ. ה''בכל מקום'' הוא מדינת ישראל ומדיניותה כלפי הערבים.
או הקביעה ש''לא רק יהודים נהרגו ע''י הגרמנים''. עובדתית זה נכון בכל מאת האחוזים, כי מיספר הרוסים שנהרגו במילחמה הוא לפחות פי שלושה ממיספר הקורבנות היהודיים בשואה, שלא לדבר על מיספרי ההרוגים של בעלות הברית ומיספרי ההרוגים שהיו לגרמנים וליפנים. ההבדל הקטן הוא בכך שבעוד שכל אלה נהרגו, היהודים הושמדו.
או אותו פושק שפתיים נורבגי שזכה ל''תהילת עולם'' על חלקו בהכנת המירקחת של אוסלו, שאחרי ביקור ברמאללה בו ראה שניים וחצי בתים הרוסים, קבע בפסקנות ''זה יותר גרוע מאושוויץ''.

התופעה של הכחשת השואה על שתי צורותיה, היתה בעבר הלא רחוק נחלתם של תימהונים ספורים בלבד. היא החלה לצבור תאוצה אחרי מילחמת ששת הימים, כשחוגים הליברליים, בעיקר באירופה, ראו את האהדה שהם הפגינו כלפי ישראל ערב המילחמה כתשלום על חשבון, מעין ''פריעת החוב'' של ייחסם ליהודים בתקופת השואה. היא הפכה למפולת שלגים אחרי פרוץ מילחמת אוסלו. ביטויים כמו ''פשעי מילחמה'', ''השמדת עם'', ''פשעים נגד האנושות'' וכיוצא באלה, הפכו למטבע לשונית שחוקה במיסגרת פירסומי ההסתה המופנים כלפי ממשלת ישראל וכלפי צה''ל. השוואות של האמצעים בהם צה''ל נוקט על מנת להגן על חייהם של אזרחי ישראל עם פעולות הנאצים נגד היהודים מהוות מרכיב מרכזי בביקורת ''הלגיטימית'' המושמעת מחוגי השמאל נגד ממשלת ישראל.

לפני מיספר ימים, לציון מלאת 60 שנה לפרוץ מרד גיטו ווארשה, אחד התורמים הקבועים לפא''צ הידוע בלשונו המשתלחת, מצא לנכון לגזור גזירה שווה בין מה שהתרחש שם בגיטו ווארשה, במיסגרת מימוש ''הפיתרון הסופי'', לבין מה שקרה לפני שנה בג'נין, במיסגרת מיבצע ''חומת מגן''.
ע''פ התיזה שלו, מה שהגרמנים עשו בגיטו ווארשה היה מיבצע לחיסול ''טרוריסטים'' (הגרמנים נהגו לכנות אותם ''בנדיטים'') יהודיים שאיימו על שלומם של תושבי גרמניה ומצאו מחסה בגיטו. רק ב''מקרה'', מאחר והם לא דיקדקו כל כך באמצעים, הגרמנים הרגו במיסגרת המיבצע יהודים נוספים. סביר להניח שהבמאי הערבי בכרי כבר עובד על סירטו הבא שייקרא ''ג'נין של ווארשה'' או אולי ''ווארשה של ג'נין''.

אותו בעל לשון משתלחת, במאמר אחר על הנושא, שולל לחלוטין את הפן היהודי של השואה. לדבריו כל מה שנעשה ב''יד ושם'' אינו אלא הונאה שנועדה להבטיח את ''המונופול'' של היהודים על השואה. ''גימוד השואה'', כך הוא רואה את זה. ע''פ התיזה שלו, הנאציזם היה ''התקפה ברברית על האנושות'', ללא כל אספקט ייחודי יהודי. היהודים סבלו רק משום שאיתרע גורלם והם היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה כשלעצמו עדיין איננו סיבה לייחס לתופעה מימד יהודי כל שהוא.

זה רק על קצה המזלג. אפשר להמשיך ולדון עוד ועוד. כמו שנאמר בהגדה של פסח ש''בכל דור ודור חובה עלינו לספר ביציאת מיצריים'', כך בנושא השואה, ובמיוחד בהכחשתה, כמה שנדוש בזה לא יספיק.