לאחרונה אני משתתף באופן קבוע פחות או יותר בדיונים לוהטי היצרים בפורום ''ארץ הצבי''. שמתי לב לתופעה מוזרה ,שאיננה רק נחלתו של האתר הנכבד שלנו, ועליה אני רוצה להרחיב את הדיבור במאמר זה.

המשתתפים, רובם ככולם, מימין ומשמאל (וגם אני חוטא בכך לצערי) מעלים בלהט רב, בשכנוע עצמי שאין כמוהו, רעיונות שדבר אין להם עם המציאות. הכותבים מצהירים בריש גלי על תמיכתם ברעיונות הללו, ועל ידיעתם ה מ ו ח ל ט ת כי זהו הפיתרון ואין בלתו.

יש המדברים על חיסול עראפאת, על גירוש עראפאת, על כיבוש שטחי הרשות מחדש כפיתרון שיביא מזור לכל תחלואינו.
יש החושבים כי גדר ההפרדה תחסל את הטרור, יש הדוגלים בנסיגה חד צדדית.
בתוכנו רבים התומכים בטרנספר, חלקם בטרנספר בהסכמה, חלקם בטרנספר המלווה בלחץ כלכלי ובטחוני, וחלק טוענים שהם מאמינים כי טרנספר בכפיה הוא פיתרון מעשי. יש בעמנו גם המגדילים לעשות וטוענים לפיתרון הגירוש, ואפילו הגירוש המלווה בהרג המוני.
לשאלה איך זה יקרה, ישנן תשובות – אם רק השמאל ישנה את דרכיו, או אם נהיה נחושים, או העולם חסר אונים או או''ם שמו''ם.
יש בינינו גם כאלה המאמינים בביאת המשיח ובגאולה הקרבה – אשריהם.
מנגד – בשולי השמאל, ישנם האורי אבנרים הדוגלים כנראה במדינה דו לאומית פוסט ציונית, ומתעלמים לחלוטין מ כמעט וודאות שפיתרון כזה יוביל לטבח הדדי והגירה הדדית, במקרה הטוב.
יש גם הגדעון ספירואים הרואים חזות הכול בהוקעת הפשעים של ישראל וצבאה, וסבורים כנראה אם יועמדו ה''פושעים'' לדין, יבוא הכול על מקומו בשלום. כנגדם רבים הדוגלים ב ''פושעי אוסלו לדין'' שלא תתקרר דעתם עד שיראו את שמעון פרס מאחורי סורג ובריח, ומייד יבוא לציון גואל.
כן כן לא אשכח את הרמי נוידרפרים הסבורים כי מחר בבוקר, לאחר שתקראו את הבנות ז'נווה שהונחו למפתן דלתכם, תגלו פתאום את האור, וביחד עם המוני בית ישמעאל תחושו לחתום על הסכם שלום בר קיימא ובא לאוסלו גואל וביילין על ישראל.

עד כאן לא רק שלא חידשתי כלום, אלא בוודאי עוררתי עלי את חמתם של רוב קוראי המאמר הזה.
איש איש לשיטתו, איש איש לפי ''השקפתו'' מתקומם על כך ששמתי את התוכנית היקרה כל כך לליבו באותו סל יחד עם תוכניתם הנתעבתנקלהגזעניתבוגדניתהזויהאנטישמיתאכולת שנאה עמית של יריביו (מחק את המיותר).

ועכשיו אני בא לתובנה שאני מנסה להביא בפניכם. מדוע אנשים רבים כל כך, רציניים כל כך, מוכשרים ומשכילים כל כך, דוגלים ברעיונות כה בלתי מעשיים בלהט כזה?

יתרה מזו (וכאן אני מסתכן במטר של עגבניות וירטואליות במקרה הטוב) אני טוען שרוב רובכם, באותם רגעים בהם אתם בוחנים את צפונות ליבכם י ו ד ע י ם שמה שאתם מציעים אינו ריאלי ולא יתגשם.

המשיח לא יבוא, בית המקדש לא יקום, הטרנספר לא יעבור, ומחר בערב יתווספו לערמות האשפה מאות אלפי עותקים של הבנות ז'נווה.

ובכן מה קורה כאן?
שתי תשובות – לדתיים שביניכם ולחילוניים, שתי תשובות, שמבחינת נפש האדם חד הן:

• אנחנו קונים כרטיס פייס,
• אנחנו מאמינים במשיח.

ובכן, לפני כמה שנים למדתי תואר שני במערכות מידע, ובין היתר, לקחתי סמינר מתקדם בתורת ההחלטות.

ידוע, שאנשים מחליטים החלטות רציונליות. אנשים, כך נטען, מחליטים החלטות ממקסמות את ''תוחלת הרווח'' שלהם. כך למשל יסכים כל אדם להחליף 100 שקל ב 101 שקלים.
הנושא מסתבך כמובן כאשר נכנסות החלטות בתנאי אי וודאות לחשבון.
כך למשל, יסכימו רובכם להגרלה בתנאים הבאים: תשקיעו 1 שקל, ובסבירות של 1 ל 1000 תזכו ב 990 שקלים. מדוע? מכיוון שאתם תופסים את ההפסד הצפוי של שקל אחד כזניח לעומת התועלת של הזכייה ב 1000 שקלים.
ניקח לדוגמה את הלוטו – הסיכוי לזכות בלוטו, בטור אחד כאשר יש 49 מספרים הוא בערך 1 ל 14 מיליון. אם אדם ממלא 10 טורים, יצטרך לחיות 27000 שנים כדי לעבור על כל הצרופים האפשריים בלוטו וגם אז כמובן לא מובטח שיזכה.

מפעל הפיס גובה בערך 70 אחוז מן ההכנסות ומחלק פחות מ 30 אחוז כפרסים, ועל זה עוד נגבה מס .

לעומת זאת - בקזינו למשל, ה''רווח'' של הבית אינו 80%, אלא משהו בין 1% ל 7 % תלוי במשחק ובקזינו, כאשר שחקן בלק ג'ק מוכשר יכול אם זכרונו משולם, בהסתברות גבוהה כמעט לא להפסיד כלום לאורך זמן.

ובכן מדוע כל כך הרבה אנשים משקיעים כל כך הרבה מכספם בלוטו? מדוע, ככל שירודה יותר רמתו הסוציו- אקונומית של המהמר, כך גדל הסיכוי שיקנה כרטיס פיס, או טוטו, או לוטו?

התשובה לא תחדש מאומה למי שעיניו בראשו. אנו קונים אשליות. בקזינו, האשליה קצרה יותר – כמה דקות או כמה שעות של חלום על הזכייה הגדולה, ולכן אנו דורשים, ומקבלים, שולי רווח נמוכים יותר, בעוד שבפיס – יש לנו שבוע, לפעמים חודש, לפעמים שנה של אשליות!!! בעבור שקלים בודדים, אנחנו עשירים לשבוע!! אנו מפנטזים איך נשליך ברעם את המפתחות על שולחנו של הבוס, איך נחזיר את חובותינו, איך נצא לטיול סביב העולם שתמיד חלמנו עליו, ולפעמים אפילו מהרהרים בהחלפת בן זוגנו המרוט והבלה במישהומישהי עסיסי צעיר וחדש. והנה מגיע יום שלישי או שבת או אני לא יודע איזה, ויש רגע קטן של אכזבה. האם אוחז בנו הייאוש? מה פתאום!! קונים עוד כרטיס, והאשליה נמשכת.
מפעל הפיס מספק לנו ריגושונים בדמות פרסים זעירים, המתוכננים כך שבסבירות גבוהה הם מכסים פחות או יותר את עלות רכישתו של כרטיס חדש.

למאמינים שבינינו סיפקה היהדות שני סוגים של
למאמינים שבינינו סיפקה היהדות שני סוגים של כרטיסי פיס משוכללים , רב שנתיים , על דוריים:

• ''אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ובחיי העולם הבא,''
• ''ואף על פי שיתמהמה, בכל יום אחכה לו.''

כמה טוב לו ליהודי המאמין – מסביב יהום הסער, שמד ופוגרומים, שואה ופרעות, התבוללות וטמיעה, פיגועים ואבטלה, והוא בשלו: ''אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא''
לפעמים העניין מסתבך, ועצם האמונה התמימה, היוקדת, מביאה את היהודי להאמין במשיחי שקר: ישו הנוצרי, בר כוכבא, שלמה מולכו, שבתאי צבי או הרעבע מלובביץ'. רוב שומרי המצוות לא נופלים בפח הזה ונשארים שלמים באמונתם...

הימים חולפים, השנים עוברות, מאב לבן, והכרטיס לא זוכה!!! מה לעשות? נקנה כרטיס חדש.

האנלוגיה ברורה. אני מנסה לומר כאן שאנו, רובנו ככולנו, יודעים בסתר ליבנו שהכרטיס שלנו – כרטיס הטרנספר או כרטיס הגאולה, כרטיס הנסיגה החד צדדית, כרטיס חיסול עראפאת וכן כן – גם כרטיס ז'נווה מחר בבוקר, לא יזכו בפיס.

בינתיים, אנו נהנים מן האשליה.

אני מחכה להפגזה מימין ומשמאל.

---