בשעתו הייתה אישיות ציבורית שהיא עדיין איתנו (ולכן לא אנקוב בשם) שהתיאור שהדביקו לאיש היה של אוכל בננה להנאתו, משליך את הקליפה ומועד עליה. אהוד ברק המבריק (ואי אפשר לקחת ממנו תואר זה) ''אכל אותה'' על קרביה, והתגלש. חטיפת המיקרופון לא באה מתוך דחף בלתי נשלט. שכן,אפשר להגיד הרבה דברים על אהוד ברק, אבל שהאיש פועל מתוך ''סערת רגשות'' קשה להאמין.

הוא תכנן ל''חמם'' כדבריו את האווירה בוועידת מפלגת העבודה באחד בדצמבר 2004 והוא אכן ''חימם'' אותה בצורה גסה (נו מילא) אבל שלומיאלית. לחטוף מיקרופון? - נו באמת. מה יגידו כל אנשי הממון והעסקים שאיתם היה והווה בקשרים? בלשון המעטה יאמרו it isn’t done. אם הוא חוטף מיקרופונים, הוא עלול גם לחטוף איזה מוסד פיננסי. וזה אינו מרשם למוניטין בחוגי שמנת הממון. אז אולי הוא עשה את השטיק החברמני הזה למען מה שנקרא ''הציבור הרחב'', במפלגתו ומחוצה לה.

ואכן כפי שמנהיגם, אהוד ברק, יודע להפוך כל כשלון להצלחה פנומנאלית, ככה גם תומכיו שביקשו לסנגר על מעשהו. הח''כים אהוד יתום ושלום שמחון רצו גם הם למיקרופונים, בצורה מסודרת יש לומר, ולטענתם ברק הכניס קצת חיים לשיממון האנושי של מפלגת ''העבודה'', ודווקא הציבור שבע נחת מן ההופעה. אם אכן זאת הנחה נכונה, אז משהו לא בסדר עם אותו ציבור. זה לא שהציבור שלנו מעודן במיוחד, אלא שאני מאוד מסופק, וההדים מגבים זאת, אם ציבור הצופים בטלוויזיה אכן רווה נחת מן המופע. בכלל לא.

אדם חזק, וברק מתיימר להיות כזה, לא עושה רעש. הוא עושה ומדבר בלחש, כמו דון קורליאונה. ברק שידר חולשה, וספק אם זאת הייתה כוונתו. הוא היה פלגיאטור של מעמדים דומים במפלגה יריבה, ואני בטוח שגם בזה הוא לא רצה. על זה אומרים: הוא רוצה ולא יכול. חבל. כשרון מבוזבז. אולי בפקחותו הוא במשך הזמן יצליח לטאטא את הפשלה הנלעגת. חכם, הוא היה מונע אותה מלכתחילה.