לאחרונה פורסמו גזרי דין מפליגים שנגזרו על שני מורשעים פלסטינים. בית הדין הצבאי של צבא הכיבוש היושב במחנה ''עופר'' סמוך להתנחלות גבעת זאב בשטחים הכבושים (במכבסת מונחי צבא הכיבוש הוא מכונה ''בית משפט צבאי ביהודה'') גזר 47 מאסרי עולם על מחמוד אבו ורדה ו-‏67 מאסרי עולם על עבדאללה ברגותי. לוחם המחתרת הפלסטינית וחבר הפרלמנט מרואן ברגותי נידון כזכור על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ל-‏5 מאסרי עולם.
העקרון ברור. מספר מאסרי עולם כמספר האנשים שהנאשמים הורשעו בגרימה למותם.

מה היה הדין עם נאשמי מחתרת הטרור היהודית של המתנחלים בשנות ה-‏80 של המאה ה-‏20?
שלושה מתנחלים, מנחם לבני, עוזי שרבף ושאול ניר הורשעו ברצח שלושה סטודנטים פלסטינים מהמכללה האיסלאמית בחברון.
כל השלושה הורשעו ברצח, בניסיון לרצח, בקשירת קשר לביצוע פשע, אחזקה והובלה של נשק, פעילות בארגון טרור ופגיעה בזדון ברכוש צבאי.
הם נידונו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים למאסר עולם אחד. לאחר מכן הומתק עונשם מספר פעמים במיזם משותף של ממשלת הליכוד ונשיא המדינה הגנרל חיים הרצוג (מפלגת העבודה).
בפעם הראשונה קצב הנשיא את עונשם ל-‏24 שנים, בפעם השניה קיצר את העונש ל-‏15 ושנה לאחר מכן קצב את עונשם ל-‏10 שנים. הם שוחררו לאחר פחות מ-‏7 שנות מאסר בעקבות פסיקת ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר לנכות שליש מתקופת מאסרם. יצוין כי גם את שנות המאסר הבודדות הם ריצו בתנאים מקלים (לימוד בישיבה וכו').

סברתי כי אין לעבור לסדר היום על שחרור שלושת הרוצחים לאחר פחות מ-‏7 שנות מאסר ועתרתי לבית המשפט העליון שיוציא צו על תנאי נגד ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר בו יורה על עיכוב שחרורם של השלושה עד לפסק דין בעתירתי (בג''צ 5721/90 מיום 26 בדצמבר 1990).

בסעיף 8 לעתירה נאמר כי החלטת ועדת השחרורים ''שתוצאתה הישירה והמיידית
הינה שחרור אנשים שהורשעו ברצח שלושה בני אדם ובעבירות טרור נוספות בנסיבות כה חמורות לאחר פחות מ-‏7 שנים נגועה בחוסר סבירות קיצוני. לא היה תקדים לעונש כה קל על עבירות כה חמורות, והדעת, המוסר וחוש הצדק הבסיסי אינם סובלים יחס כה מקל לעבירות כה חמורות''.

בסעיף 10 ציינתי כי בית המשפט המחוזי בירושלים גזר לאחרונה ב-‏29.11.1990 שלושה עונשי מאסר מצטברים ועוד 20 שנות מאסר על עאמר סעיד אבו סירחאן שהורשע ברצח שלושה יהודים בשכונת בקעה בירושלים וניסיון לרצח של יהודי נוסף. השופטים דחו את בקשת הסניגור לקבוע כי עונשים אלה יהיו חופפים, באומרם כי ''עונש מאסר עולם נקבע במקום עונש מוות ופירושו כליאתו של המורשע בבית כלא לכל ימי חייו פשוטו כמשמעו''. אשר על כן הדגשתי בעתירתי כי ''אין סיבה חוקתית ומוסרית לכך, כי תינקט מדיניות ענישה כה מפלה בין יהודי הנאשם ברצח ערבי לבין ערבי הנאשם ברצח יהודי''.

בסעיף 14 לעתירה ציינתי כי שלושת הרוצחים היהודים אפילו לא הביעו חרטה על מעשיהם וראש מחתרת הטרור היהודית המתנחל הרוצח מנחם לבני אף צוטט בטרם שחרורו בחוצפה שלא תתואר בראיון בעיתון ידיעות אחרונות כי ''ממשלת ישראל עוד תבקש מאיתנו סליחה''.

שלושה שופטים מבית המשפט העליון דנו בעתירה. הנשיא מאיר שמגר והשופטים שלמה לוין ואליעזר גולדברג (כיום מבקר המדינה). הם פסקו כי ''לא גילינו עילה שתצדיק בשלב הנוכחי התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהפעלת סמכותה על פי דין של ועדת השחרורים''.

---

צדק יהודי בישראל (2)

סמוך לסיום ארבעת חודשי המעצר המנהלי שנגזרו על פעילת השלום טלי פחימה, לקראת דיון מחודש בבית המשפט המחוזי בנושא, החליט השב''כ להתחכם והמיר את מעצרה המנהלי ב''מעצר פלילי'', בתואנה כאילו יש ''חומר חדש''. טלי הובאה בפני שופט בית המשפט השלום באשדוד אריאל חזק, וזה החליט, איזו הפתעה, לאשר את מעצרה ל-‏12 ימים ''להמשך החקירה''.

מהם ''הגילויים החדשים'' על פיהם החליט השופט על מעצרה? אם כן, אין חדש בממלכת המשפט הישראלית. כפי שהשופטים הרכינו ראשם בפני השב''כ ואישרו את מעצרה המנהלי מבלי שטלי ופרקליטיה נחשפו להאשמות ומבלי שיכלו להתגונן, כך גם הפעם, בדיון על ''המעצר הפלילי'', שוב חזרה התופעה של ''חומר סודי'' המוגש לשופט בלבד, מבלי שטלי ופרקליטתה תוכלנה להתגונן, לאתגר ולהזים את ההאשמות באמצעות חומר ראיות וחקירה נגדית.

השופט חזק התגלה כגיבור על חלשים.
טלי הועברה לבית הסוהר באשקלון, כלא הידוע כמעבדת עינויים של השב''כ, ושם היא עוברת מסכת של עינויים בתקווה לסחוט ממנה הודאת שווא בעבירות שכלל לא ביצעה. עד היום גילתה טלי איתנות נפשית ועמדה בגבורה מול הנבלות.

עם שחרורו של עזאם עזאם מהכלא המצרי התרחש כאן פסטיבל חגיגות שבו שותפו כל אזרחי ישראל. השמחה על שחרורו היא טבעית, ואפילו התעטפותו בדגל ישראל, שהזכירה את הזוכים בענפי ספורט באולימפיאדה, יכולה להתקבל בהבנה גם אצל מי שחש בדרך כלל ניכור כלפי הדגל לאור הערכים שמייצגת היום מדינת האפרטהייד הישראלית.

שמונה שנים בכלא המצרי בתנאי כליאה קשים, אינו דבר של מה בכך, בוודאי לא כאשר עזאם עזאם חוזר ומדגיש כי הוא זך ונקי כשלג, שההאשמות כלפיו פוברקו.
בישראל היו הכתבים והפרשנים שמתוארים ''כמומחים לענייני ערבים'' שותפים לגרסת החפות של עזאם ולא הסתירו את הבוז שהם רוחשים למערכת המשפט המצרית, בעיקר לבית המשפט לביטחון המדינה ששפט את עזאם.

אכן, גם אני סבור שהליכי המשפט של בית המשפט לביטחון המדינה במצרים דומה יותר לסניף הוצאה לפועל של השלטון מאשר לבית משפט שמקפיד על הליכים הוגנים ועצמאות מול השלטון כפי שראוי שיהיה במדינות דמוקרטיות.
אבל לפני שכל הפרשנים מצטרפים לעזאם בביטויי תרעומת כלפי בית המשפט המצרי, יתמקדו בניקוי האורוות המזוהמות בטונות של אי צדק במערכת המשפט הישראלית.
כאשר מדובר במה שקרוי ''ביטחון המדינה'' אין לנאשמים בישראל סיכוי, ובתי המשפט הישראלים הם לא יותר מאשר העתק דהוי של בית המשפט לביטחון המדינה בקהיר, או בית המשפט לביטחון המדינה באיראן. סניף של השלטון.

---

מה הם מחפשים בצבא הכיבוש?

חיילי ''הגדוד המדברי'' שמורכב מבדווים אזרחי ישראל הם הקורבנות (5 הרוגים, 7 פצועים) של פעולת הגרילה המוצלחת של לוחמי ההתנגדות הפלסטינים שהביאה לקריסת המוצב ברפיח ליד הגבול עם מצרים.

מלבד ההישג המבצעי של החמאס ו''ניצי הפתח'', כפי שהדגישו הכתבים הצבאיים (4 חודשי כריית מנהרה מבלי שהתגלתה והטמנת טונה וחצי של חומר נפץ), חוזרת ועולה השאלה, מה מחפשים האזרחים הבדווים בצבא הכיבוש, ומדוע הם מוכנים להיות (בהתנדבות) חלק מקלגסי צבא הכיבוש הישראלי ולהילחם נגד בני עמם הפלסטינים הנאנקים תחת עול הדיכוי?

הבדווים הם האוכלוסיה המקופחת ביותר בישראל. המדינה מתעללת בהם לכל אורך הדרך בכל נושא אפשרי. הם מופלים לרעה בתחום הבריאות, החינוך, השיכון, העבודה, ואם כל אלה לא מספיקים המדינה באמצעות הסיירת הירוקה הורסת את בתיהם, מרססת בחומר כימי את שדותיהם וגוזלת את אדמתם.
הבדווים שנהרגו ונפצעו בפעולה יודעים זאת היטב כי הם עברו את סאת היסורים הזאת על בשרם.

אז מה מביא אותם לסכן את חייהם ולהתנדב לצבא של מדינה שכה מתעללת בהם? מה עוד והם יודעים, כאשר הם מפנים מבט אל גורלם של החיילים שקדמו להם והשתחררו, כי השירות הצבאי לא יטיב עימם והם יחזרו לכפריהם כשאין חשמל, אין ביוב, אין עבודה – רק אפליה וניכור מצד שלטונות המדינה.

נראה שמדינת ישראל הצליחה לדכא אצל חלק מהבדווים את הכבוד העצמי עד כדי כך, שהם מוכנים, תמורת שכר חודשי, להיהרג ולהרוג את בני עמם. זילות חיי אדם.

למה הדבר דומה? ליהודים שהסכימו לשרת את הרייך השלישי בתקווה כי הדבר יצמצם את האנטישמיות. זה לא עזר שם, זה לא עוזר כאן. אין תחליף למאבק אזרחי בממשלת ישראל. במקום שהבדווים יתגייסו לצבא בשירות המתנחלים בשטחים הכבושים ויכוונו את נשקם כלפיי בני עמם, ראוי שיעשו אחורה פנה ויכוונו אותו (במטאפורה) כלפי מפקדיהם ומדכאיהם.

---

מכבסת המלים עובדת שעות נוספות

בצבא נבהלו מהפרסום הבולט של רצח פצוע פלסטיני לא חמוש בידי חיילי השייטת, והם החליטו להיאבק בו בשיטת מכבסת המלים. אלוף פיקוד המרכז הודיע לעיתונאים כי לאחר ''תחקיר ראשוני'' הוא הגיע למסקנה כי לא היה ''כשל מוסרי'' אלא ''ליקויים מבצעיים''. מעתה יוכלו הניאו נאצים בגרמניה לאמץ את הטרמינולוגיה הישראלית ולומר, כי אכן היו חיילים גרמניים במלחמת העולם השניה שרצחו פצועים, אבל זה לא היה כשל מוסרי, לכל היותר ליקוי מבצעי.

---