שלשום פירסם ''הארץ'', בראש עמודו הראשון, סנסציה גדולה: ''רופאים: ערפאת מת מאיידס או מהרעלה''. איידס במקום הראשון.

במשך עשרות שנות חייו של יאסר ערפאת, ניהלה כל התקשורת הישראלית, בהשראת הממשלה, מערכה מרוכזת נגד המנהיג הפלסטיני. (היוצא מהכלל היחידי היה ''העולם הזה''). מאות מיליוני מלים של שינאה ודמוניזציה נשפכו על האיש - יותר מאשר על כל אדם אחר בדורו. אם חשב מישהו שזה יגמר עם מותו, הוא טעה. המאמר הזה, בחתימת אבי יששכרוף ועמוס הראל, הוא המשך ישיר למערכה זו.

המילה הקובעת היא, כמובן, ''איידס''. בכל המאמר הארוך אין זכר של הוכחה לטענה זו. הכותבים מסתמכים על ''גורמים במערכת-הביטחון הישראלית''. הם גם מצטטים רופאים ישראלים ''ששמעו מרופאים צרפתיים'' - דרך מקורית מאוד לדיאגנוזה רפואית. לרופא ישראלי מכובד יש גם הוכחה ניצחת: לא פורסם שנערכה לערפאת בדיקת איידס. אמנם, צוות תוניסאי ערך לו בדיקה, והתוצאה היתה שלילית, אבל מי יאמין לערבים?

''הארץ'' יודע, כמובן, לשמור על עצמו. בגוף הכתבה, הרבה מתחת לכותרת הסנסציונית, מתחבאות שש מלים: ''האפשרות שערפאת לקה באיידס אינה גבוהה''. אז ''הארץ'' בסדר. התחת מכוסה. לצורך השוואה: באותו היום פורסם סיפור דומה ב''ניו-יורק טיימס''. שם הוזכר עניין האיידס בביטול. אבל זה לא עיתון-לאנשים-חושבים.

לחוסר-היסוד של השמועה יש הוכחה פשוטה: אילו היתה לה אחיזה כלשהי במציאות, ולוא הקלושה ביותר, היו מנגנון-התעמולה האדיר של ממשלת ישראל והממסד היהודי בעולם מכריזים על כך מעל כל הגגות, ולא היו מחכים 10 חודשים. אבל מה לעשות, פשוט אין זכר להוכחה כלשהי. יותר מזה, גם מחברי המאמר עצמו נאלצים להודות שתסמיני מחלתו של ערפאת אינם תואמים לחלוטין את התמונה של איידס.

אז ממה הוא מת?

מאז שהשתתפתי בהלווייתו הסוערת ברמאללה, נמנעתי מלהביע את דעתי על סיבת מותו. אינני רופא, ועשרות שנים כעורך של עיתון-חוקר לימדו אותי שלא להעלות האשמות שאינני מסוגל להוכיחן בבית-משפט.

אבל מאחר שנפרצו עכשיו כל הסכרים, אני מוכן לומר את אשר על לבי: מהרגע הראשון הייתי בטוח שיאסר ערפאת הורעל.

רוב הרופאים שרואיינו בכתבת ''הארץ'' העידו שהתסמינים מתאימים להרעלה - ולמעשה אינם מתאימים לשום סיבה אחרת. דו''ח הרופאים הצרפתיים, שטיפלו בערפאת בשבועיים האחרונים של חייו, קובע שלא נמצאה שום סיבה ידועה למותו. אמנם, בבדיקות לא נמצאו בגופו סימנים של רעלים - אך הבדיקות עסקו רק ברעלים הרגילים. אין זה סוד ששרותי-ביון רבים בעולם פיתחו רעלים שאינם ניתנים לגילוי כלל, או שהם נעלמים מהגוף אחרי זמן קצר.

לפני כמה שנים הרעילו סוכנים ישראליים את ראש חמאס, חאלד משעל, באמצעות דקירה קלה, ברחוב ראשי בעמאן. הרופאים הירדניים לא גילו את סימני הרעל. חיי הקורבן ניצלו רק מפני שהמלך חוסיין תבע מישראל במפגיע לספק מיד את הרעל הנגדי. (כתשלום נוסף הסכים אז בנימין נתניהו לשחרר ממאסר את השייח' אחמד יאסין, שנרצח אחרי שובו לעזה בשיטות שגרתיות יותר - טיל ממטוס.)

בהעדר סימן של שום מחלה ידועה, וכאשר קיימים סימנים ברורים להרעלה, ההסתברות הגבוהה ביותר היא שיאסר ערפאת אכן הורעל בארוחת-הערב שאכל ארבע שעות לפני שהתגלו בו הסימנים הראשונים.

אני יכול להעיד שסידורי-הביטחון של הראיס היו לקויים ביותר. בכל אחת מעשרות הפגישות שלי איתו בארצות שונות תמהתי על הקלות שבה יכול היה מתנקש פוטנציאלי לבצע את זממו. השמירה עליו היתה תמיד רופפת, בהשוואה לשמירה על ראש ממשלת ישראל. הוא אכל תדיר בחברת זרים, הוא התחבק עם מבקריו. מקורביו מספרים שלעיתים קרובות קיבל במתנה ממתקים, לקח תרופות שהציעו לו מבקרים זרים ובלע אותן. אחרי שעבר בשלום עשרות ניסיונות-התנקשות, ופעם אף ניצל באסון-מטוס, פיתח גישה פטליסטית מובהקת, בבחינת ''הכול בידי אללה''. אני חושב שבסתר ליבו האמין שאללה ישמור עליו עד לסיום משימתו ההיסטורית.

אם הורעל - על-ידי מי הורעל?

החשד הראשון נופל, כמובן, על מערכת-הביטחון הישראלית. הרי אריאל שרון הכריז לא-אחת על כוונתו להרוג את ערפאת. הדבר הועלה בישיבות הממשלה. פעמיים בשנים האחרונות היינו, חברי ואני, כל-כך משוכנעים שהדבר עלול לקרות בכל רגע, עד שנסענו למוקטעה כדי לשמש לו ''מגן חי''. היינו משוכנעים שרצח ערפאת יגרום נזק עצום לישראל. באחד הראיונות אף טען שרון שהנוכחות שלנו שם מנעה את חיסולו.

האמת היא ששרון נמנע מלהרוג את ערפאת בעיקר מפני שהאמריקאים אסרו זאת. הם חששו שהרצח יעורר בעולם הערבי סערה אדירה, שתגביר את הטרור נגד האמריקאים. אך יתכן שאיסור זה חל רק על פעולה גלויה.

פרשת משעל הוכיחה שיש בידי שרותי-הביטחון הישראליים האמצעים להרעיל אנשים מבלי להשאיר שום עקבות. באותה פרשה התגלתה ההרעלה רק מפני שהמתנקשים נתפסו ''על חם''.

אולם הסתברות, גם כשהיא גבוהה, אינה בבחינת ראייה. אין כעת שום הוכחה לכך שערפאת הורעל על-ידי השירותים הישראליים.

אם לא הישראלים, אז מי? גם לשרותי-הביון האמריקאים יש כל היכולות הדרושות. הנשיא בוש לא הסתיר את שנאתו לערפאת, מנהיג קשה-עורף שלא נכנע לתכתיביו. לעומת זאת מיהר בוש לחבק את אבו-מאזן. גם עכשיו נמנעים שליחים אמריקאיים המבקרים במוקטעה מלהניח זרים על קבר הראיס בחצר.

אבל גם האינטרס האמריקאי אינו בבחינת ראייה. אפשר להעלות על הדעת עוד כמה חשודים, גם בעולם הערבי.

האם הועיל מותו של ערפאת לשרון?

לכאורה, לא. כל עוד חי ערפאת, התמיכה האמריקאית בשרון היתה בלתי-מוגבלת. אבל מאז מותו, משתדל בוש לרצות את יורשו. הכישלון האמריקאי הנורא בעיראק מכריח את בוש לחפש הישגים אחרים ב''מיזרח התיכון המורחב''. אבו-מאזן מוצג על-ידו כסמל הרוח החדשה המנשבת בעולם הערבי והמוסלמי תודות למדיניות האמריקאית. כדי לשכנע את הציבור הפלסטיני שכדאי לתמוך באבו-מאזן, מפעיל בוש על שרון לחצים מסוג חדש. יתכן ששרון מתגעגע מדי פעם לימים הטובים של ערפאת.

אבל מי שרוצה, כמו שרון, לרסק את העם הפלסטיני ולמנוע בכל מחיר את הקמתה של מדינת פלסטין בת-קיימא, יכול רק לשמוח על מותו של ערפאת, שאיחד את העם הפלסטיני כולו. היתה לו הסמכות המוסרית הדרושה להטלת מרות, והוא ידע איך להפעיל אותה באמפתיה ובכוח, בחוכמת-חיים ובתחבולות, באיומים ובפיתויים.

יש הרבה אנשים בירושלים המקווים עכשיו שהחברה הפלסטינית תתפורר, שהאנארכיה תהרוס את יסודות קיומה, שפלגים חמושים יהרגו זה את זה ואת מנהיגיהם. הם בוודאי שמחים שערפאת מת ומתפללים לכישלונו של אבו-מאזן.

היום, יום הולדתי ה-‏82, אני חושב על ערפאת בצער. לפני שנתיים בדיוק, כשהוא נשאל על-ידי כתבים אם אני אזכה, לדעתו, לראות את בוא השלום, ענה בביטחון גמור: ''גם הוא וגם אני נראה זאת בעינינו.''

הדבר נמנע ממנו. מי שגרם לכך - יהיה אשר יהיה - חטא לא רק כלפי העם הפלסטיני, אלא גם כלפי השלום, במילא גם כלפי ישראל.

---

מסיבת יום-הולדת מוזרה

אתמול, ערב יום-הולדתי ה-‏82, היתה לי מסיבה בלתי-רגילה מאוד. הרגשות סערו, הדמעות נשפכו כמים, היתה תהלוכה ארוכה. כל זה בכפר בילעין בגדה המערבית.

נכון, הדמעות נגרמו על-ידי גז מדמיע. הרגשות סערו מפני שהותקפנו באכזריות על-ידי משמר-הגבול. התהלוכה נערכה כמחאה נגד גדר-ההפרדה, המפרידה בין הכפר וכמחצית אדמותיו, כדי לאפשר את הרחבת ההתנחלות החרדית הענקית מודיעין-עילית.

בחודשים האחרונים נערכת שם בכל יום שישי צעדת-מחאה משותפת של בני המקום ופעילי-שלום ישראליים לעבר תוואי הגדר, דבר שהפך את בילעין לסמל ההתנגדות הבלתי-אלימה. התוואי כבר יושר, אך הגדר עצמה עדיין לא נבנתה בגזרה הזאת. בשבוע שעבר תקף הצבא את ההפגנה באכזריות מיוחדת, ועל כן החלטנו לחזור לשם בגדול.

היו יותר מ-‏200 מפגינים מכל רחבי הארץ, שהשתייכו לתנועות-שלום שונות. לפני שיצאנו לדרך, כבר שמענו ברדיו שהכפר ''נכבש'' עם עלות השחר, שהוטל בו עוצר ושהיו בו התנגשויות אלימות. מכיוון שכל הדרכים אל הכפר נחסמו, היה עלינו להגיע אליו מכיוון בלתי-צפוי.

ירדנו מהאוטובוסים בקצה ההתנחלות ויצאנו לדרך-לא-דרך בנוף טיפוסי של הארץ - גבעות תלולות המכוסות בסלעים בכל הגדלים, עצי-זית, צימחיה יבשה וקוצים. החום 30 מעלות בצל, אבל בלי צל. לא אהבתי צעדות כאלה כשהייתי חייל, ועכשיו – 57 שנים מאוחר יותר – אני אוהב את זה עוד פחות.

במשך שתי שעות אינסופיות טיפסנו למעלה ולמטה, התחלקנו פה ושם ונעזרנו זה בזה. היינו קהל מגוון - צעירים וצעירות, קשישים וקשישות, וכל מה שביניהם. כשהגעתי כמעט לסוף כוחותי, ראיתי לפני את תוואי הגדר - פס בהיר, ארוך, המתפתל כנחש לאורך ואדי. רחל, שגם היא כבר אינה נערה, חוותה חוויה מפחידה: רגליה פשוט סירבו להישמע לפקודות מוחה. היה נראה שהיא לא מסוגלת לצעוד אף צעד אחד נוסף. לבסוף גם היא הצליחה להגיע.

הגוש הקדמי של המפגינים חצה את הוואדי וטיפס על הגבעה ממול, לעבר הכפר. שם הוקפו על-ידי משמר-הגבול ברחבה שלפני המסגד. אני והחלק האחורי של הטור נעצרנו על התוואי על-ידי חיילים ושוטרים, שהזכירו לנו שאנחנו נמצאים ב''שטח צבאי סגור''. הם ניסו לשדל אותנו, באמצעות איומים ופיתויים, לחזור הביתה. למראה מצבנו הירוד אחרי הצעדה המפרכת, הם הציעו להוביל אותנו בספארי חזרה אל הקו הירוק, כ''מעוכבים''. חוץ מאחדים, שהגיעו לאפיסת כוחות, סירבנו.

החיים מלאים בהפתעות. פתאום הופיע ג'יפ של הצבא והציע לנו מים קרים. מכיוון שהיינו כולנו במצב זה או אחר של התייבשות, קיבלנו את ההצעה. (בדמיוני ראיתי חייל מציע לנערה כוס מים קרים ושואל: ''עם או בלי גז?'')

בעוד החיילים עסוקים בכך, התפזרנו בין עצי הזית והתחלנו לטפס לעבר הכפר. זה היה טיפוס במעלה תלול מאוד על פני הסלעים ושיחי קוצים של סוף הקיץ, גרוע אף מהקטע הקודם. בחצי הדרך, השיגו אותי שני קציני-צבא. ''אולי אתה מוכן להחליט לחזור איתנו?'' הם הציעו לי באדיבות. סירבתי באותה אדיבות. ואז קרה משהו בלתי-צפוי: הם אמרו לי שלום וחזרו כלעומת שבאו.

המשכתי לטפס והגעתי לכפר ברגע שהיה נדמה לי שאינני מסוגל לעשות עוד צעד אחד נוסף. כשהתקרבתי למסגד אפף אותי ריח חזק של גז מדמיע. למזלי כבר החזקתי בידי חצי בצל (משום-מה, דווקא הבצל מפחית את השפעת הגז המדמיע והופך אותו כמעט לנסבל.) החזקתי בחצי-הבצל שלי במשך כל היום.

הקבוצה שלנו התקבלה בשמחה רבה על-ידי חברינו, שהגיעו לשם לפנינו, ועל-ידי אנשי הכפר. המראה דמה לשדה-קרב - ג'יפים משוריינים שעטו הלוך וחזור, התפוצצויות רימוני-ההלם ופצצות-הגז נמשכו ברקע, ומדי פעם הבריח אותנו מטח של גז אל חצרות הבתים הסמוכים.

מה הלאה? הצלחנו להגיע אל הכפר בניגוד לכל הסיכויים, הפגנו את הסולידריות שלנו, הרדיו הודיע על הפעולה מדי שעה. ואולם, החלטנו שהמשימה לא הושלמה. באנו כדי לערוך יחד עם בני-הכפר מצעד לעבר תוואי הגדר, ורצינו להוכיח שגם כיבוש הכפר לא ימנע בעדנו לעשות זאת. לכן ירדנו שוב, בתהלוכה ארוכה, בנתיב הקשה שבו הגענו. מצאנו שתוואי הגדר משום-מה נטוש. צעדנו כמה מאות מטרים לאורכו, ואז טיפסנו שוב אל הכפר. החלקנו על אותם הסלעים שאותם קיללנו קודם לכן.

אם חשבנו שבזה נגמר העניין, טעינו. בעודנו מחכים לפני המסגד לרכבים הפלסטיניים שיוציאו אותנו מהכפר, הופיע לפתע טור אימתני של ג'יפים משוריינים, שנערכו סביבנו. חיילים קפצו החוצה, נופפו ברוביהם וירו גז מדמיע מכל עבר. היתה זאת הפגנת-כוח שלא קדמה לה שום פרובוקציה ושהיתה מיותרת לגמרי. מובן שצעירי הכפר החזירו במטר של אבנים.

לבסוף יצאנו משם. הנהגים הפלסטיניים הובילו אותנו בכבישים הפנימיים והגענו לאוטובוסים שלנו. בעודי מסתער על בקבוק של מים פושרים הצטערתי רק על דבר אחד: ביום הקודם ארזתי כמה בקבוקי יין, מתוך מחשבה לערוך בדרך חזרה מסיבת-יום-הולדת באוטובוס. כששמעתי בבוקר את הידיעות, חששתי שניתקל באלימות רבה ועלה על דעתי שההזדמנות לא תהיה מתאימה לחגיגה. עכשיו התחרטתי. הפעילים היו אמנם עייפים עד מוות, אבל במצב-רוח מרומם אחרי השלמת המשימה. הם נראו דווקא מוכנים לחגוג. אבל היין נשאר בבית.

עכשיו עומדת לפני המשימה להתגבר לבדי על שמונה בקבוקים של יין אדום צרפתי.

---